זיגמונד פרויד

פרויד נולד בפרייברג ב־1856. הביוגרף שלו, ארנסט ג׳ונס, מתאר משפחה מסובכת שבה היה פרויד בנה המועדף של אמו. ג׳ונס גורס שעקרונות הפסיכולוגיה המאוחרת של פרויד באו משנותיו במכון הפיזיולוגי של ארנסט בריקה ומאסכולת הלמהולץ שאליה השתייך המכון, ולא מז׳אן-מרטן שארקו או מברויאר (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו⁸). פרויד זנח את המחקר לטובת עבודה רפואית מעשית כדי שיוכל לשאת לאישה את מרתה ברנייס, לאחר אירוסין ארוכים. תיאורו של ג׳ונס את פרשת הקוקאין של שנים אלה ביקורתי: ידידו של פרויד, פליישל, התמכר לסם, ופרויד המעיט לימים בעצה שנתן הוא עצמו, להזריק אותו.

פרויד שהה חודשים אחדים אצל שארקו בפריז ועסק בעבודה נוירולוגית שפרייה העיקרי היה ספר על האפזיה. לאחר מכן שיתף פעולה עם ברויאר, שהנהיג לראשונה את השיטה הקתרטית בטיפולו באנה או׳ בשנים 1880–1882. ב־"הודעה המקדימה" המשותפת שלהם מ־1893 כבר נעשה שימוש במילה הדחקה, ובמחקרים בהיסטריה⁹ (1895) תיאר פרויד רעיון בלתי מתיישב הנדחק אל מחוץ לתודעה, כשאותו כוח עצמו מופיע שוב בטיפול כהתנגדות. הספר גם נתן לראשונה שם להעברה, שאותה הוא מציג כ־"קישור כוזב". הגרסה של ג׳ונס לאופן שבו הסתיים הטיפול באנה או׳ היא מן הסיפורים שהיסטוריונים מאוחרים יותר הטילו בהם ספק.

ג׳ונס מתחקה אחר הדרך האיטית שבה הגיע פרויד אל האסוציאציה החופשית. במאמרים מ־1896 הציג פרויד את תיאוריית הפיתוי, שגזרה את הנוירוזות מפיתוי מיני בילדות; בספטמבר 1897 כתב לידידו וילהלם פליס שאינו מאמין בה עוד. ג׳ונס קורא את הידידות עם פליס כ־"התבגרות מאוחרת" וגורס שבשנות התשעים של המאה התשע־עשרה סבל פרויד מפסיכונוירוזה. האנליזה העצמית שפרויד החל בה ב־1897, שג׳ונס מכנה את מעשהו ההרואי ביותר, הובילה אל פשר החלומות¹, שיצא לאור בנובמבר 1899 כשהוא נושא את התאריך 1900, ושג׳ונס רואה בו את ספרו הגדול ביותר.

חברת יום רביעי, החוג הראשון של תלמידי פרויד, החלה להתכנס ב־1902. הביוגרפיה של ג׳ונס עוקבת משם אחר צמיחת התנועה: התעניינותם של בלוילר ויונג בציריך, הקונגרס בזלצבורג ב־1908, הביקור באוניברסיטת קלארק ב־1909 והקמת האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית ב־1910, כל זאת על רקע עוינותו של חלק ניכר מן העולם הרפואי. שיתוף הפעולה של פרויד עם יונג החל ב־1907, ויונג כיהן כנשיא האגודה בקונגרס שלה בוויימאר ב־1911.

התנועה התפלגה במהרה. אדלר פרש ב־1911 וייסד את הפסיכולוגיה האינדיבידואלית; פרויד ניתק את קשריו עם יונג ב־1913, ולאחר מכן ייסד יונג את הפסיכולוגיה האנליטית. ג׳ונס, המסביר את הפרישות הללו, ואת זו של שטקל, כ־"שיבתה של ההתנגדות", הציע ב־1912 להקים ועד סודי; הוא ושאנדור פרנצי היו בין חבריו המייסדים. פרויד ערך לפרנצי אנליזה קצרה ב־1914 ושוב ב־1916.

בווינה שלאחר המלחמה איבד פרויד את בתו סופי, שמתה ב־1920. ג׳ונס מכחיש שהאבל על מותה הוא שהוליד את התיאוריה של דחף המוות. מ־1923 חלה פרויד בסרטן הלסת. ב־1924 פרסמו אוטו ראנק ופרנצי את יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה¹⁰, שטען בזכות אנליזה המתמקדת בחוויה העכשווית שבהעברה. שניהם התרחקו לימים מחוגו של פרויד; ג׳ונס ייחס זאת להידרדרות בבריאותם הנפשית, קביעה שמבקרים מאוחרים יותר, ובהם אריך פרום, חלקו עליה. באותן שנים התעוררו מחלוקות בשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים, וב־1930 קיבל פרויד את פרס גתה.

לאחר שהנאצים החריבו את הפסיכואנליזה בווינה היגר פרויד ב־1938 ללונדון בעזרתו של ג׳ונס, ושם מת בספטמבר 1939. ג׳ונס מתאר את קצו כ־"מותו של ריאליסט".

ז׳אן לפלאנש ופונטליס, באוצר המילים של הפסיכואנליזה¹¹, רואים בלא-מודע את המילה האחת המסכמת את תגליתו של פרויד. המילה קדמה לפרויד; מה שהוא הנהיג היה המושג הפסיכואנליטי של לא-מודע שנוצר בידי ההדחקה.

פשר החלומות¹ גורס שהחלום הוא הגשמה מוסווית של משאלה מודחקת. באמצעות האסוציאציות של החולם עובר המפרש מן התוכן הגלוי אל מחשבות החלום הסמויות, שעבודת החלום שינתה את צורתן באמצעות עיבוי, התקה, שיקולי ייצוגיות ועיבוד משני. הפרק השביעי מציג מודל של המנגנון הנפשי, המודל הטופוגרפי, ובו המערכות לא-מודע, טרום-מודע ומודע, צנזורה המפרידה ביניהן ושני אופני פעולה, התהליך הראשוני והתהליך המשני. הספר גם מנסח לראשונה את הנושא האדיפלי, שאותו רמז פרויד לפליס ב־1897 והדגים מתוך "אדיפוס המלך" ו־"המלט"; המונח תסביך אדיפוס עצמו הופיע בדפוס רק ב־1910. פרויד הרחיב את הספר במהדורות רבות מאוחרות יותר.

הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום¹² (1901) החיל אותו היגיון על שכחת שמות וכוונות, על זיכרונות מסך, על פליטות פה, פליטות קולמוס וטעויות קריאה, על פעולות כושלות ופעולות מקריות, ועל אמונות תפלות. פרויד ייחס כל פעולת כשל למחשבה מטרידה שדוכאה או הודחקה, והסיק שחיי הנפש נתונים לדטרמיניזם אצל הבריאים כמו אצל החולים.

שלוש מסות על התיאוריה של המיניות² (1905) עסק בזו אחר זו בסטיות המיניות, במיניות האינפנטילית ובתמורות של גיל ההתבגרות. פרויד טען שהדחף המיני נוכח מן הינקות, מורכב מדחפים חלקיים הקשורים לאזורים ארוגניים, ומגיע לצורתו הגניטלית הבוגרת רק בתום מהלך של התפתחות. מהדורות מאוחרות יותר הוסיפו את הארגונים הקדם-גניטליים שעליהם נשען הרעיון של התפתחות פסיכו-סקסואלית.

המקרה של דורה, שפורסם בשם קטע מתוך אנליזה של היסטריה¹³ (1905), עסק באידה באואר, שבה טיפל פרויד כאחד־עשר שבועות בסוף 1900 בשל שיעול ואובדן קול. הסימפטומים שלה היו כרוכים ברומן של אביה עם פראו ק׳ ובחיזוריו של הר ק׳ אחריה, והאנליזה סבה סביב שני חלומות. היא קטעה את הטיפול ב־31 בדצמבר, ופרויד ייחס את הכישלון להעברה שלא פירש. הוא תיאר את ההעברות כ־"מהדורות חדשות" של דחפים ישנים, שהן בעת ובעונה אחת המכשול הגדול ביותר בפני הטיפול ועזרו החזק ביותר.

מאמריו על הטכניקה פיתחו השקפה זו. על הדינמיקה של ההעברה¹⁴ (1912) הבחין בין העברה חיובית להעברה שלילית, וראה בהעברה את ההתנגדות החזקה ביותר. היזכרות, חזרה ועיבוד¹⁵ (1914) ראה במשאלת המטופל לחיות מחדש את העבר במקום להיזכר בו התנגדות. הערות על אהבת־העברה¹⁶ (1915) גרס שאת אהבת המטופל לאנליטיקאי אין לספק וגם אין לדכא.

הצגת הנרקיסיזם¹⁷ (1914) ראה בנרקיסיזם מצב ליבידינלי תקין, הבחין בין ליבידו של האני לליבידו של האובייקט ובין נרקיסיזם ראשוני לנרקיסיזם משני, העמיד את בחירת האובייקט האנקליטית מול בחירת האובייקט הנרקיסיסטית, והציג את אידיאל האני. במאמרו מ־1915 על הלא-מודע טען פרויד שיש להניח את קיומם של תהליכים לא-מודעים, הפריד בין המובן התיאורי, הדינמי והמערכתי של המונח, וייחס למערכת הלא-מודע את היעדר השלילה, את התהליך הראשוני, את האל-זמניות ואת המציאות הנפשית; הוא גם הבחין בין ייצוגי דבר לייצוגי מילה. ההדחקה¹⁸ (1915) הפריד בין ההדחקה הראשונית להדחקה שלאחר מעשה, ובין גורלו של הרעיון לגורלה של מכסת האפקט שלו.

אבל ומלנכוליה¹⁹ (1917) השווה את המלנכוליה לאבל. הירידה בהערכה העצמית של המלנכולי והאשמות העצמיות שלו הן האשמות המופנות כלפי אובייקט אבוד שהאני הזדהה עמו, כך ש־"צל האובייקט נופל על האני", ומופיעה סוכנות ביקורתית המקדימה את האני העליון המאוחר.

מעבר לעקרון העונג³ (1920) יצא מחלומות טראומטיים, ממשחק הפורט–דא של ילד קטן ומן החזרה בהעברה, שכולם הצביעו על כפיית החזרה. פרויד תיאר את הטראומה כפריצה של מגן הגירויים, טען שהדחפים הם שמרניים, וכתב ש־"מטרתם של כל החיים היא המוות". הוא העמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או ארוס, ובהערת שוליים הכיר בתרומתה של סבינה שפילריין; מאמרה מ־1912, הרס כגורם התהוות²⁰, מיקם את ההרס בתוך הדחף המיני עצמו. עם הבעיה הכלכלית של המזוכיזם²¹ (1924) ו־"תרבות בלא נחת" החלה התוקפנות להיחשב נגזרת של דחף המוות.

פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני⁶ (1921) יצא מלה בון וממקדוגל, הסביר את לכידותם של המונים בקשרים ליבידינליים, והביא את הכנסייה ואת הצבא כדוגמאות להמונים מלאכותיים. פרויד תיאר את ההזדהות כקשר הרגשי המוקדם ביותר, ואת ההמון כמורכב מיחידים שהציבו אובייקט אחד ויחיד במקום אידיאל האני שלהם, כשהמנהיג מייצג את האב הקדמון.

בהאני והסתמי⁴ (1923) הציג פרויד את המודל המבני. חלק ניכר מן האני הוא עצמו לא-מודע; הסתמי, מונח שנלקח מגרודק, הוא מאגר הדחפים; האני הוא אותו חלק של הסתמי שהשתנה בהשפעת העולם החיצוני, "קודם כול ולפני הכול אני גופני"; והאני העליון, או אידיאל האני, הוא יורשו של תסביך אדיפוס. הספר דן גם בהיתוך הדחפים ובהתרתם, ברגש אשמה לא-מודע, בתגובה הטיפולית השלילית ובאני כמשרתם של שלושה אדונים. שקיעתו של התסביך האדיפלי²² (1924) השלים את התיאור של תסביך אדיפוס החיובי והשלילי, של קיצו תחת איום הסירוס ושל ההזדהויות המעצבות את האני העליון. התרשים הידוע ביותר של המודל המבני הופיע במבוא לפסיכואנליזה – סדרה חדשה של הרצאות²³ (1933).

עכבה, סימפטום וחרדה²⁴ (1926) הפך את השקפתו הקודמת של פרויד: החרדה היא שיוצרת את ההדחקה, ולא להפך. האני הוא מושבה היחיד של החרדה, המשמשת אות לסכנה; הלידה היא אב־הטיפוס של חוסר האונים, והסכנות יוצרות סדרה הנמשכת מחוסר האונים, דרך אובדן האובייקט, הסירוס והאני העליון, ועד המוות. פרויד השיב את ההגנה על כנה כמונח הכללי, שההדחקה היא אחד ממיניו, ודחה את השקפתו של ראנק שטראומת הלידה היא המכריעה את הנוירוזות. ג׳ונס מונה ספר זה ואת התיאוריה המאוחרת של האני בין הישגיו הגדולים של פרויד.

באנליזה סופית ואינסופית²⁵ (1937) בחן פרויד את גבולות הטיפול: את ניסיונו של ראנק לקצר את הטיפול, את המועד הקצוב שהוא עצמו קבע לאנליזה של איש הזאבים, ואת תלונתו של פרנצי על כך שההעברה השלילית שלו לא זכתה לאנליזה. הוא מנה את הטראומה, את עוצמת הדחפים ואת שינויי האני כגורמים המכריעים את התוצאה, הצביע על דחף המוות ועל הצורך בעונש, כינה את דחיית הנשיות "סלע יסוד", ויעץ לאנליטיקאים לשוב לאנליזה מעת לעת.

טוטם וטאבו⁵ (1913), שחיבוריו הופיעו לראשונה בכתב העת "אימאגו" בשנים 1912–1913, השווה את חיי הנפש של עמים שבטיים לאלה של נוירוטים, דרך האימה מפני גילוי עריות, הטאבו והאמביוולנטיות, והאנימיזם והאומניפוטנציה של המחשבות. השערתו המרכזית היא שהאחים בעדר הקדמון רצחו את אביהם ואכלו אותו, ושחרטתם הולידה את הטוטמיזם, את האיסורים על רצח ועל גילוי עריות, את המוסר ואת הדת.

עתידה של אשליה²⁶ (1927) טען שהרעיונות הדתיים מנחמים את בני האדם על הוויתורים שהתרבות תובעת מהם, ושמקורם בחוסר האונים של הילדות ובכמיהה לאב. פרויד כינה אותם אשליות, אמונות שמניעות אותן משאלות, תיאר את הדת כנוירוזה כפייתית אוניברסלית, ותלה את תקוותו במדע.

תרבות בלא נחת⁷ (1930) יצא מן "התחושה האוקיינית" של רולאן וטען שהתרבות תובעת ויתור על הדחפים המיניים ועל הדחפים התוקפניים כאחד. התוקפנות המופנית חזרה אל העצמי נעשית לאני העליון ומולידה אשמה, והספר ממקם זאת בתוך הקונפליקט בין ארוס לדחף המוות.

משה האיש והדת המונותיאיסטית²⁷ (1939), שהושלם בגלות, טען שמשה היה מצרי מחסידי אחנאתון שנרצח בידי עמו; זכר המעשה הודחק ושב לאחר תקופת חביון, דפוס שפרויד קשר לרצח האב הקדמון.

זיגמונד פרויד: חייו ופעלו⁸ (1953–1957) היה במשך עשרות שנים הביוגרפיה המקובלת. ג׳ונס דחה את הטענות שפרויד היה רודני, דוגמטי או פסימי, אך הודה בחשאיותו, בחוסר הדיסקרטיות שלו, בכושר השיפוט הלקוי שלו באנשים ובפתיות נסתרת, ונותר ספקן כלפי דחף המוות. מבקרים, ובהם פרום, יצאו נגד האופן שבו הציג את ראנק ואת פרנצי, והיסטוריונים הטילו ספק בכמה מסיפוריו.

אנליטיקאים מאוחרים יותר אימצו את מושגיו של פרויד, תיקנו אותם וערערו עליהם. קארן הורני, בדרכים חדשות בפסיכואנליזה²⁸ (1939), שללה מתסביך אדיפוס בסיס ביולוגי, ומלאני קליין הקדימה את מועדו בילדות. אנליטיקאים רבים דחו את דחף המוות, ואילו קליין ואנדרה גרין העמידו אותו במרכז עבודתם. ההעברה עובדה מחדש בידי קליין, בידי ז׳אק לאקאן בארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה²⁹ (1973) ובידי היינץ קוהוט. ז׳אן לפלאנש חזר לתיאוריית הפיתוי ביסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה³⁰ (1987), ראה בנטישתה תעייה, וב־1992 תיאר את גילוי הלא-מודע בידי פרויד כ־"מהפכה קופרניקאית שלא הושלמה". פרום צידד בקריאתו של פרנצי לאנליטיקאי המעניק חום ואישור, כנגד מה שראה כאיפוק הפטריצנטרי של פרויד. מבין קוראיו המוקדמים של פרויד, לו אנדריאס-סלומה מתחה ב־1916 ביקורת על הליבידו נטול המיניות של יונג.

האסכולות שבאו אחרי פרויד, ובהן פסיכולוגיית האגו, הארי סטאק סאליבן, קליין, פיירברן וויניקוט, אריקסון וקוהוט, ולאקאן, נסקרות בידי סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק בפרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית³¹ (1995).

ספריו העיקריים של פרויד כוללים את מחקרים בהיסטריה⁹ (עם ברויאר, 1895), פשר החלומות¹ (1900), הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום¹² (1901), הבדיחה ויחסה ללא-מודע³² (1905), שלוש מסות על התיאוריה של המיניות² (1905), טוטם וטאבו⁵ (1913), מבוא לפסיכואנליזה³³ (1917), מעבר לעקרון העונג³ (1920), פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני⁶ (1921), האני והסתמי⁴ (1923), עכבה, סימפטום וחרדה²⁴ (1926), עתידה של אשליה²⁶ (1927), תרבות בלא נחת⁷ (1930), מבוא לפסיכואנליזה – סדרה חדשה של הרצאות²³ (1933), משה האיש והדת המונותיאיסטית²⁷ (1939) ואת תקציר הפסיכואנליזה³⁴, שראה אור לאחר מותו (1940).

תיאורי המקרה שלו כוללים את קטע מתוך אנליזה של היסטריה¹³ (1905), אנליזה של פוביה בילד בן חמש³⁵ (1909), הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית³⁶ (1909), הערות פסיכואנליטיות לתיאור אוטוביוגרפי של מקרה פרנויה³⁷ (1911) ומתולדותיה של נוירוזת ילדות³⁸ (1918). בין מאמריו נמנים על הדינמיקה של ההעברה¹⁴ (1912), הצגת הנרקיסיזם¹⁷ (1914), היזכרות, חזרה ועיבוד¹⁵ (1914), דחפים וגורלותיהם³⁹ (1915), ההדחקה¹⁸ (1915), המאמר על הלא-מודע (1915), הערות על אהבת־העברה¹⁶ (1915), אבל ומלנכוליה¹⁹ (1917), האלביתי⁴⁰ (1919), הבעיה הכלכלית של המזוכיזם²¹ (1924) ואנליזה סופית ואינסופית²⁵ (1937).