מושג
עקרון העונג
במטא-פסיכולוגיה של פרויד, נטייתה של הפעילות הנפשית להימנע מאי-עונג ולהשיג עונג, המובנת מבחינה כלכלית כהפחתה או פריקה של עירור. ב-1911 העמיד אותו פרויד לצד עקרון המציאות כחוק של התהליך הראשוני. ב"מעבר לעקרון העונג" (1920) הוא שאל מה מצוי מעבר לו, ומצא בכפיית החזרה, ומאחוריה בדחף המוות, נטייה הגוברת עליו.
התפתחות
1911
הוצג בידי זיגמונד פרויד
במאמר "ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית" (1911) כינה פרויד את הנטייה השולטת בתהליכים הראשוניים עקרון העונג-אי-עונג, או עקרון העונג, והעמיד לצדו את עקרון המציאות.
מתוך ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית (1911)
קשרים
- 1911 הוצג בידי זיגמונד פרויד
במאמר "ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית" (1911) כינה פרויד את הנטייה השולטת בתהליכים הראשוניים עקרון העונג-אי-עונג, או עקרון העונג, והעמיד לצדו את עקרון המציאות.
- 1911 הוליד את עקרון המציאות
פרויד מציג את עקרון המציאות לא כיריב של עקרון העונג אלא כשינוי שלו: הוא מוותר על עונג רגעי שתוצאותיו אינן ודאיות רק כדי להבטיח עונג מאוחר ובטוח יותר. "מעבר לעקרון העונג" חוזר וקובע שעקרון המציאות בא במקום עקרון העונג בהשפעת דחפי שימור העצמי של האני, מבלי לוותר על מטרתו.
- 1919 כנגדו ניצב כפיית החזרה
פרויד מתאר כפייה לחזור הנובעת מן הדחפים וחזקה דיה כדי לגבור על עקרון העונג. "מעבר לעקרון העונג" (1920) מפתח זאת: הכפייה חוזרת אף על חוויות שמעולם לא הסבו עונג, ולכן פועלת מעבר לעקרון העונג ונגדו.
חיבורים
- 1911
ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית
מאמרו הקצר של פרויד משנת 1911 מתאר כיצד הנפש לומדת להביא בחשבון את העולם החיצוני. נקודת המוצא היא ההבחנה שכל נוירוזה מרחיקה את החולה מחלק כלשהו של המציאות. התהליכים הראשוניים, הקדומים יותר, שרדו בלא-מודע ונשמעים לעקרון העונג: הם חותרים לעונג, נסוגים מפני אי-עונג, ובתחילה מספקים צורך באמצעות הזיה של מושאו. רק כשהסיפוק המצופה אינו מגיע נאלץ המנגנון הנפשי לייצג את הנסיבות הממשיות ולחתור לשינוי ממשי, וכך מוצב עקרון המציאות. המאמר מונה את ההסתגלויות הנלוות לכך: קשב, מערכת רישום שהיא חלק מן הזיכרון, שיפוט במקום הדחקה, פריקה מוטורית שהופכת לפעולה, וחשיבה כפעולת ניסוי המאפשרת לדחות את הפריקה. הפנטזיה מתפצלת ונותרת תחת שלטון עקרון העונג. הדחפים המיניים, שנותרים אוטו-ארוטיים ואחר כך נבלמים בתקופת החביון, מתחנכים למציאות מאוחר יותר מדחפי האני, ובכך נוצרת נטייה לנוירוזה. בהמשך דן המאמר בדת, במדע, בחינוך ובאמנות כהסדרים שונים בין שני העקרונות, וקושר את בחירת הנוירוזה לשלב שבו נבלמה ההתפתחות. בסיומו הוא מזהיר שבלא-מודע מציאות המחשבה נחשבת למציאות חיצונית, ולכן על האנליטיקאי לחשב ב'מטבע הנוירוטי'.
- 1919
מסתו של פרויד, שראתה אור בכרך החמישי של "אימאגו" ב-1919, עוסקת בשאלה שלדבריו הזניחה האסתטיקה: מה מייחד את האלביתי בתוך התחום הרחב של המפחיד. בניגוד לארנסט ינטש, שב-1906 תלה את התחושה באי-ודאות אינטלקטואלית מול החדש והלא-מוכר, טוען פרויד שהאלביתי הוא אותו סוג של מפחיד המוביל בחזרה אל הידוע מכבר והמוכר מזמן. הוא מגיע לכך בשתי דרכים. הראשונה לשונית: הערכים במילונים של זנדרס ושל האחים גרים מראים כיצד המילה heimlich נעה בין "ביתי, מוכר" לבין "נסתר, סודי", עד שהיא חופפת להיפוכה, unheimlich. הערתו של שלינג, שאלביתי הוא כל מה שהיה אמור להישאר בסתר ויצא לאור, נעשית למפתח של המסה. הדרך השנייה היא סקירה של חוויות ושל יצירות ספרות אלביתיות. בקריאתו ב"איש החול" של א. ת. א. הופמן ממקם פרויד את האפקט של הסיפור לא בבובה האוטומטית אולימפיה אלא בדמות העוקרת את עיני הילדים, ומפרש את החרדה לעיניים כתחליף לחרדת סירוס, כשהאב הטוב והאב הרע מפוצלים בין צמדי הדמויות של הסיפור. בעקבות מחקרו של אוטו ראנק על הכפיל הוא מראה כיצד הכפיל, שנולד בנרקיסיזם הראשוני כביטוח מפני המוות, הופך למבשר המוות, וקושר אותו לסוכנות המתבוננת והמבקרת שבאני. החזרה הבלתי-מכוונת של אותו הדבר, שאותה הוא קושר לכפייתיות חזרה בלא-מודע, האומניפוטנציה של המחשבות, עין הרע, שובם של המתים, איברים כרותים, קבורה בחיים והיטשטוש הגבול בין פנטזיה למציאות – כל אלה מוחזרים בתורם לתסביכים אינפנטיליים או לאמונות אנימיסטיות שהתגברנו עליהן. את איברי המין הנשיים, שגברים נוירוטים מכנים לא פעם אלביתיים, הוא קורא כפתח אל ביתו הראשון של האדם: התחילית un היא סימנה של ההדחקה. בחלק האחרון מודה פרויד שאי אפשר להפוך את טענתו, ושהמעשיות גדושות בהגשמות משאלה ובחפצים שקמים לחיים בלי שיהיו אלביתיים כלל. הוא משיב על הקושיות בהבחנה בין האלביתי של החוויה לאלביתי של הבדיון, ובתוך החוויה – בין האלביתי הנובע מתסביכים אינפנטיליים מודחקים לבין האלביתי המתעורר כשאמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן נראות שוב כמאושרות. הבדיון יכול להשעות את בוחן המציאות ובכך לחסוך את האלביתי, כמו במעשיות, אצל דנטה או ברוחות של שייקספיר, או להגביר אותו מעבר לכל מה שהחיים מאפשרים כשהסופר מעמיד פנים שהוא נשאר במציאות הרגילה. האלביתי של התסביכים המודחקים הוא העמיד מבין השניים. ומכיוון שהסופר מכוון גם את הזדהותו ואת מצב רוחו של הקורא, אותו חומר עצמו יכול להפוך לקומי, כמו אצל נסטרוי או ב"רוח הרפאים מקנטרוויל" של אוסקר ויילד. את האלביתיות של הבדידות, הדממה והחושך משאיר פרויד קשורה לחרדת הילדות.
- 1920
החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- האלביתי1919מקור לקשר
- ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית1911מקור לקשר
- מעבר לעקרון העונג1920מקור לקשר