שאנדור פרנצי

התיאור המוקדם ביותר של דרכו של פרנצי אל הפסיכואנליזה הוא של פרויד עצמו, בדברי ההוקרה שכתב ליום הולדתו החמישים של פרנצי⁵, שנדפסו ב־1923 ב־Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse בחתימת העורכים. כמה שנים לאחר שראה אור פשר החלומות, כותב פרויד, קרא את הספר רופא צעיר בבודפשט שעבד כנוירולוג, כפסיכיאטר וכעד מומחה בבתי המשפט, ועד מהרה השליך אותו מידיו, "es ist nicht bekannt, ob mehr gelangweilt oder angewidert" (לא ידוע אם יותר מתוך שעמום או מתוך סלידה). כעבור זמן מה נמשך לציריך, ומשם נסע לווינה לפגוש את מחבר הספר. כך החלה ידידות שפרויד, ב־1923, כינה ארוכה, אינטימית ועדיין בלתי מעורערת.

ב־1909 נסע פרנצי עם פרויד לארצות הברית להרצאות באוניברסיטת קלארק בווסטר, מסצ׳וסטס, והוא מופיע בתצלום הקבוצתי של משתתפי הכנס לצד פרויד, קרל גוסטב יונג וג׳ונס.

דברי ההוקרה של פרויד משרטטים גם את אופיו במונחים פסיכואנליטיים. כילד אמצעי בין אחים רבים נאלץ פרנצי להתמודד עם תסביך אחים חזק. האנליזה, כלשונו של פרויד, עשתה ממנו "ein tadelloser älterer Bruder, ein gütiger Erzieher und Förderer junger Talente" (אח בכור ללא רבב, מחנך טוב לב ומטפח של כישרונות צעירים).

פרנצי עצמו היה באנליזה אצל פרויד, בשתי תקופות קצרות ב־1914 וב־1916. עד אז כבר היו לו מטופלים משלו באנליזה. ב־1913 ניתח את ארנסט ג׳ונס, טיפול שג׳ונס, בהביוגרפיה שכתב על פרויד⁶, תיאר כאולי האנליזה הראשונה שאנליטיקאי עבר לשם עצמו, עוד לפני שהייתה קיימת אנליזה לימודית.

לפי תיאורו של פרויד, פרנצי היה מן המארגנים הראשיים של התנועה הפסיכואנליטית. בכנס השני שלה, בנירנברג ב־1910, הציע לייסד את האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, שנועדה להגן על האנליזה "gegen die Ächtung der Analyse durch die offizielle Medizin" (מפני נידויה בידי הרפואה הרשמית). ב־1912, כפי שמספר ג׳ונס בביוגרפיה שכתב על פרויד, הציע ג׳ונס להקים ועד סודי של חסידים נאמנים שישמור על עיקרי היסוד של הפסיכואנליזה, ופרנצי היה בין חבריו המייסדים.

ב־19 במאי 1913 ייסד פרנצי את הקבוצה המקומית של בודפשט, כשהוא עצמו יושב הראש, ראדו מזכיר, והולוש, איגנוטוש ולוי חברים. עד 1923 עמד בראשה עשר שנים. בכנס החמישי, שהתקיים בבודפשט בספטמבר 1918, נבחר לנשיא האגודה הבינלאומית, ואנטון פון פרוינד למזכירה. פרויד כתב שאלמלא האסונות המדיניים והאישיים שבאו אחר כך, ייתכן שבודפשט הייתה נעשית לבירה הפסיכואנליטית של אירופה. באוקטובר 1919, בנימוק של בידודה של הונגריה, התפטר פרנצי מן הנשיאות והעביר אותה לג׳ונס בלונדון, ופרוינד חלה ומת בינואר 1920. בימי הרפובליקה הסובייטית ההונגרית הרצה פרנצי באוניברסיטה, ושם, כפי שמדווח פרויד, נהרו הסטודנטים לשמוע אותו.

בקיץ 1922 החלו הוא וראנק בשיחות שמהן צמח הספר יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה. בכנס ברלין בספטמבר 1922 הציב פרויד שאלה לתחרות פרס, על האופן שבו השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. שני המחברים התאימו אליה את חיבורם, אך פרשו מן התחרות. הספר ראה אור ב־1924, באותה שנה שבה ראה אור טראומת הלידה⁷ של ראנק. לפי הביוגרפיה של ראנק שכתב א. ג׳יימס ליברמן, מעשי רצון⁸, קרל אברהם הוביל את התנגדות החוג הפנימי לשני הספרים.

השפעתו של פרנצי הגיעה עד אמריקה. כשהרצה בניו יורק ב־1926 שמע אותו הארי סטאק סאליבן. אז הפציר סאליבן בקלרה תומפסון לעבור אנליזה אצל פרנצי, כדי ששניהם יוכלו ללמוד את הטכניקה שלו. תומפסון נסעה לבודפשט לאנליזה אצלו, תחילה בקיצים החל ב־1928 ואחר כך ברציפות עד מותו ב־1933. תומפסון הייתה גם האנליטיקאית של סאליבן, כפי שמתעדת הלן סוויק פרי בביוגרפיה שכתבה על סאליבן, הפסיכיאטר של אמריקה⁹.

בבודפשט נעשה מיכאל בלינט לתלמידו של פרנצי ולממשיכו בפוליקליניקה הפסיכואנליטית. לאחר מותו של פרנצי היה בלינט מנהל עזבונו הספרותי, והוא תעתק ותרגם את היומן הקליני שלו. בלינט גם צפה מקרוב במה שמכונה "הניסוי הגדול" של שנותיו האחרונות של פרנצי, שבו ניסה פרנצי להיענות לכל צורכיו של מטופל אחד.

"הפנמה והעברה" ראה אור בכרך הראשון של Jahrbuch für psychoanalytische und psychopathologische Forschungen ב־1909, וכתדפיס בשנה שלאחר מכן. פרנצי יוצא מנכונותו של הנוירוטי להעביר. הוא רואה בהעברה לא ייחוד של המצב האנליטי אלא מנגנון נוירוטי כללי ומקרה פרטי של התקה, ואת הרופא לא יותר מזרז לאפקטים שכבר קיימים. בעוד שהפרנואיד מגרש אל העולם החיצון את מה שאין לשאת, הנוירוטי מכניס אל תוכו חלק גדול ככל האפשר מן העולם הזה. פרנצי כינה את התהליך הזה במטבע לשון חדש: "Diesen Prozeß könnte man, im Gegensatze zur Projektion, Introjektion nennen" (את התהליך הזה אפשר היה לכנות, בניגוד להשלכה, אינטרויקציה). משפט אחד מנסח את הניגוד: "Der Psychoneurotiker leidet an Erweiterung, der Paranoische an Schrumpfung des Ichs" (הפסיכונוירוטי סובל מהתרחבות של האני, הפרנואיד מהתכווצותו).

החלק השני של החיבור מחיל את אותו רעיון על ההיפנוזה ועל הסוגסטיה. המהפנט, טוען פרנצי, מצליח משום שהוא מחיה את האהבה והפחד שחש הנבדק פעם כלפי הוריו. בהתאם לכך הוא מבחין בין היפנוזה אבהית, הפועלת באמצעות פחד, לבין היפנוזה אימהית, הפועלת באמצעות אהבה. הסוגסטיה היא העברה לא מודעת של נטייה אינפנטילית, "Neigung zu blindem Glauben und kritiklosem Gehorsam" (נטייה לאמונה עיוורת ולציות חסר ביקורת). ההנאה שבציות כזה קושרת אותו למזוכיזם: "Masochismus aber ist lustvolles Gehorchen" (ואולם מזוכיזם הוא ציות מהנה). למונח שטבע כאן נועדה קריירה ארוכה. פרויד אימץ את האינטרויקציה בהסבר האבל והמלנכוליה ובהסבר היווצרותו של האני העליון מן ההורים שעברו אינטרויקציה. בעבודתה של קליין, יחסי הגומלין בין אינטרויקציה להשלכה מן החודשים הראשונים לחיים בונים את העולם הפנימי של אובייקטים טובים ורעים.

"שלבים בהתפתחות חוש המציאות" ראה אור בכרך הראשון של Internationale Zeitschrift für ärztliche Psychoanalyse ב־1913. החיבור יוצא מניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית¹⁰ של פרויד, שבו עקרון העונג המקורי מפנה את מקומו להסתגלות למציאות תחת עקרון המציאות. פרנצי שואל מה עולה בגורלה של תחושת הכל-יכולות של הילד במעבר הזה. "Denn was ist Allmacht?" הוא שואל (שהרי מהי כל-יכולות?), ומשיב שזו התחושה שיש לאדם כל מה שהוא רוצה, ושלא נותר לו עוד דבר לייחל לו.

החיים ברחם הם בעיני פרנצי תקופת הכל-יכולות הבלתי מותנית. לאחר הלידה באה תקופה של כל-יכולות מאגית-הזייתית, שאליה הוא מקשר את השינה כשיבה אל הרחם. אחריה באות תקופה של כל-יכולות באמצעות מחוות מאגיות, תקופה אנימיסטית, שאותה הוא קושר לראשיתה של הסמליות, ותקופה של מחשבות מאגיות ומילים מאגיות. את שלבי הכל-יכולות הוא מקבץ כשלבים של אינטרויקציה, המפנים את מקומם לשלב של השלכה, שלב המציאות במובנו המלא. "Seinen Höhepunkt erlangt der Realitätssinn in der Wissenschaft" (חוש המציאות מגיע לשיאו במדע). החיים הארוטיים עוברים מסלול מקביל: "Autoerotismus und Narzißmus sind also die Allmachtsstadien der Erotik" (אוטוארוטיות ונרקיסיזם הם אפוא שלבי הכל-יכולות של הארוטיקה).

מן הסכמה הזאת גוזר פרנצי הצעה בדבר בחירת הנוירוזה. פרויד גרס שהיא תלויה בשלב של התפתחות האני והליבידו שבו התרחשה העכבה המקנה את הנטייה. פרנצי מציע שתוכן המשאלות של נוירוזה תלוי בשלב הליבידו בנקודת הקיבעון, ואילו המנגנון שלה תלוי בשלב שאליו הגיע חוש המציאות. ההמרה ההיסטרית שייכת לשלב המחוות המאגיות. שכנועו של החולה הכפייתי בכל-יכולתם של מחשבותיו, רגשותיו ומשאלותיו שייך לשלב המחשבות והמילים המאגיות. הפרנויה שייכת לשלב ההשלכה. הערת שוליים מציינת שהחיבור הושלם לפני שפרנצי יכול היה להביא בחשבון את מאמרו של פרויד על אנימיזם, מאגיה וכל-יכולות המחשבות ב־Imago.

בספר יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה כתב פרנצי את החלק ההיסטורי והביקורתי וראנק את הפרק על המצב האנליטי, ושניהם יחד עיבדו את החיבור כולו. החלק של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי. ביניהן איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, אנליזת סימפטומים, "אנליזת תסביכים", הרצאות על התאוריה בפני המטופלים, וכינוי כל קיפאון בטיפול בשם התנגדות. הוא דוחה הן פסיביות נוקשה והן "אקטיביות פרועה". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעות. והוא טוען שהלא-מודע במובנו המלא, שמעולם לא נחווה, יכול להיחוות מחדש רק פיסה אחר פיסה בהווה, בדרך של "קתרזיס במנות".

יחד מעניקים המחברים לחזרה עדיפות על פני ההיזכרות, ובכך הופכים את סדר העדיפויות של היזכרות, חזרה ועיבוד¹¹ של פרויד ובונים על כפיית החזרה של מעבר לעקרון העונג¹². את מה שמעולם לא היה מודע אפשר רק לחזור עליו ביחס לאנליטיקאי, ולכן יש להתיר את החזרה, ועמה את האקטינג אאוט בטיפול, ואחר כך להפוך אותה לזיכרון בהווה. האסוציאציות החופשיות, לפי השקפה זו, רק מראות היכן ובאיזה עומק מצויים האפקטים הפועלים. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של ידיעה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם גורסים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית. והם צופים שהידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלתם של כל הרופאים ושל מטפלים שאינם רופאים.

דברי ההוקרה של פרויד מ־1923 כבר מנו בין עבודותיו האחרונות של פרנצי את צעדיו הראשונים לקראת תרפיה "אקטיבית" (aktive). בשנותיו האחרונות, לפי השבר הבסיסי¹³ של בלינט, הוסיף פרנצי וניסה להיענות לכל צורכיו של מטופל אחד. את "הניסוי הגדול" הזה רואה בלינט כמקרה המשמש אזהרה. הוא קורא את המחלוקת בין פרויד לפרנצי דרך ההבחנה שלו עצמו בין סוגי רגרסיה: פרויד הכליל ממקרים ממאירים, פרנצי ממקרים שפירים.

פרויד חתם את דברי ההוקרה שלו מ־1923 בהסתייגות ובמשאלה. ידידיו של פרנצי ידעו, כתב, "daß Ferenczi noch mehr für sich behalten hat, als er sich mitzuteilen entschließen konnte" (שפרנצי שמר לעצמו עוד יותר ממה שהיה יכול להחליט למסור). פרויד איחל לו את מצב הרוח, הכוח והפנאי להוציא אל הפועל את תוכניותיו בעבודות חדשות.

הביוגרפיה של פרויד שכתב ג׳ונס, שבמשך עשרות שנים הייתה הביוגרפיה המקובלת, ייחסה את פירוק הוועד ואת פרישתם של ראנק ופרנצי בעיקר להידרדרות בבריאותם הנפשית. מבקרים מאוחרים יותר, ובהם אריך פרום, יצאו נגד הצגתם של ראנק ופרנצי כמופרעים בנפשם. אהדתו של פרום הלכה רחוק יותר. החל במאמרו מ־1935 על ההתניה החברתית של הטיפול הפסיכואנליטי, הוא צידד בקריאתו של פרנצי לאנליטיקאי המעניק למטופל חום ואישור ללא תנאי, מול מה שראה כאיפוק הפטריצנטרי של פרויד.

ההמשך הישיר ביותר של עבודת פרנצי בא מאסכולת בודפשט. בהמטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי¹⁴ (Das Endziel der psychoanalytischen Behandlung, 1935) מונה בלינט את החוויה המחודשת המלאה של היחס האדיפלי, כפי שהציעו פרנצי וראנק, בין ההגדרות של מטרת הטיפול שהוא מכנה "רומנטיות", ושלדעתו הן כלליות מדי או צרות מדי. ואולם כדי להסביר את ההתחלה החדשה שראה לקראת סופן של אנליזות, הוא פונה לתאוריה של פרנצי על חוש המציאות הארוטי. על בסיס זה הוא טוען שכל דחף קשור לאובייקט מלכתחילה ויש לו מטרה פסיבית: להיות נאהב ומסופק.

בשלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית¹⁵ (Frühe Entwicklungsstadien des Ichs. Primäre Objektliebe, 1937) מציג בלינט את קבוצת בודפשט, אליס בלינט, אימרה הרמן והוא עצמו, כפועלת בקו של פרנצי. הקבוצה רואה בתכונות הצורניות החוזרות של המצב האנליטי העברה ועקבות של החוויות המוקדמות ביותר. מן העבודה הזאת גוזר בלינט את מושג אהבת האובייקט הראשונית, בניגוד להשערת הנרקיסיזם הראשוני. בספר השבר הבסיסי (1968) הוא שב אל פרנצי פעם נוספת, הן כמחבר הניסוי המשמש אזהרה והן כאנליטיקאי שהכליל מרגרסיה שפירה.

מי שהיו באנליזה אצל פרנצי ומי ששמעו את הרצאותיו הפיצו את השפעתו הרחק מעבר לבודפשט. קליין החלה את האנליזה שלה אצלו בבודפשט ב־1914. מרגרט מאהלר נפגשה לראשונה עם הפסיכואנליזה כתלמידת בית ספר בבודפשט, דרך פרנצי וחוגו. רנה שפיץ שמע את הרצאותיו כאיש צעיר, ובדחיפתו הלך לפרויד לאנליזה. באמריקה, תגובתו של סאליבן להרצאות של 1926 ושנותיה של תומפסון בבודפשט הביאו את הטכניקה שלו אל החוג שסביב סאליבן.

דברי ההוקרה של פרויד מ־1923 סוקרים את כתביו של פרנצי בחמש־עשרה שנותיו הראשונות בפסיכואנליזה. המאמרים הקליניים כוללים את "Ein kleiner Hahnemann" ואת הדיווחים מן הפרקטיקה האנליטית. בין הכתבים הביקורתיים ביקורות על Wandlungen und Symbole der Libido של יונג ועל רז׳יס ואסנאר, ופולמוסים עם אויגן בלוילר בשאלת האלכוהול ועם פטנם על הפסיכואנליזה והפילוסופיה. המאמרים התאורטיים כוללים את הפנמה והעברה² (Introjektion und Übertragung, 1909), את תאוריית ההיפנוזה, את שלבים בהתפתחות חוש המציאות³ (Entwicklungsstufen des Wirklichkeitssinnes, 1913) ואת המאמרים על הסמליות. אחר כך באו הכתבים על נוירוזות המלחמה, Hysterie und Pathoneurosen (1919), ומחקר על ההפרעה הנפשית הפרליטית שנכתב עם הולוש.

ג׳ונס תרגם מבחר ממאמריו בשם Contributions to Psycho-Analysis (1916), וספרו Populäre Vorträge über Psychoanalyse ראה אור ב־1922 ככרך השלושה־עשר של Internationale Psychoanalytische Bibliothek. עם ראנק כתב את יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה⁴ (Entwicklungsziele der Psychoanalyse, 1924; באנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925). מאמריו המקובצים החלו לראות אור בגרמנית בשם Bausteine zur Psychoanalyse ב־1927, בכרכים על התאוריה ועל הפרקטיקה. את היומן הקליני של שנותיו האחרונות תעתק ותרגם בלינט, מנהל עזבונו הספרותי.