זיגמונד פרויד: חייו ופעלו

הביוגרפיה של פרויד מאת ארנסט ג'ונס יצאה לאור בהוצאת הוגארת' בשלושה כרכים: 'שנות העיצוב והתגליות הגדולות, 1856–1900' (1953), 'שנות הבגרות, 1901–1919' (1955) ו'השלב האחרון, 1919–1939' (1957). היא נכתבה בתמיכת משפחתו של פרויד, שפתחה לפני ג'ונס מכתבים ומסמכים שאיש מבחוץ לא ראה, ובהם יותר מתשע מאות המכתבים למרתה ברנייס והמכתבים לוילהלם פליס, וג'ונס נשען גם על היכרותו בת ארבעים השנה עם פרויד כחבר בחוג הפנימי. בהקדמה הוא מציב לעצמו שתי מטרות: לתעד את עובדות חייו של פרויד כל עוד אפשר לאמת אותן, מול האגדות שכבר החלו להצטבר, ולקשור את אישיותו וחוויותיו להתפתחות רעיונותיו, שכן את הפסיכואנליזה אפשר להבין רק כהתפתחות היסטורית הכרוכה באישיות מייסדה. סיכום זה נכתב מתוך הקיצור בכרך אחד שהכינו ליונל טרילינג וסטיבן מרקוס ב־1961, השומר על הסיפור אך משמיט את המנגנון המדעי, את רוב הצגת התאוריות של פרויד, את הסקירה ההיסטורית הארוכה על השפעתו בכרך השלישי ואת נספחי המכתבים. החלק הראשון מלווה את פרויד מהולדתו בפרייברג ב־1856 ועד 'פשר החלומות'. ג'ונס מרבה לעסוק במשפחה הסבוכה שבה נולד, עם אחים למחצה בני גילה של אמו ואחיין מבוגר ממנו, ובמעמדו כבן המועדף על אמו, שבו הוא רואה את שורש ביטחונו העצמי לאורך חייו. לטענתו, עקרונות הפסיכולוגיה של פרויד לא באו משרקו או מברויאר אלא ממכון הפיזיולוגיה של בריקה ומאסכולת הלמהולץ, ופרויד ריסן זמן רב את נטייתו לספקולציה. הוא מספר כיצד עזב פרויד את המחקר לטובת פרקטיקה רפואית כדי שיוכל להינשא, ומתאר את האירוסים הארוכים והסוערים עם מרתה ברנייס. כלפי פרשת הקוקאין הוא ביקורתי: התלהבותו של פרויד מהסם, התמכרותו של ידידו פליישל, והמעטתו המאוחרת של פרויד בהמלצתו שלו להזריק אותו. אחר כך באים החודשים אצל שרקו בפריז, העבודה הנוירולוגית, ובראשה הספר על האפזיה, ושיתוף הפעולה עם ברויאר; על סיום הטיפול באנה או' ג'ונס מסתמך על מה שסיפר לו פרויד בעל פה. את הדרך אל האסוציאציה החופשית הוא מציג כאטית ומייגעת, ואת הוויתור על תאוריית הפיתוי ב־1897 כרגע שבו הגיע פרויד למלוא קומתו. במרכז הכרך הראשון עומדת הידידות עם פליס, שג'ונס מכנה אותה החוויה היוצאת מגדר הרגיל היחידה באמת בחייו של פרויד. את תלותו של פרויד באדם שג'ונס רואה בו נחות ממנו מבחינה אינטלקטואלית הוא קורא כמעין התבגרות מאוחרת, והוא קובע בגלוי שלאורך שנות התשעים סבל פרויד מפסיכונוירוזה ניכרת, של תנודות במצב הרוח, פחדי מוות וחרדת נסיעות, ומקשר אותה לפרץ היצירה של אותן שנים. האנליזה העצמית שהחלה ב־1897, ובעיני ג'ונס מעשהו ההרואי ביותר של פרויד, עיבדה את הנוירוזה הזאת, חשפה את המערך האדיפלי של ילדותו והולידה את 'פשר החלומות', שג'ונס רואה בו את ספרו הגדול והמקורי ביותר. החלק השני משתרע מסוף בדידותו של פרויד ועד סוף מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר את חברת יום רביעי של 1902, את תמיכתם של בלויילר ויונג בציריך, את הכינוס הראשון בזלצבורג ב־1908, את ההרצאות באוניברסיטת קלארק ב־1909 ואת ייסוד האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית ב־1910, ומתעד את עוינותו של העולם הרפואי. את הפרידות מאדלר, משטקל ומיונג ג'ונס מסביר כחזרה של ההתנגדות, המוותרת על תובנה שכבר הושגה ומציגה את עצמה כתאוריה חדשה, ומוסיף דיוקן של פגמיו של כל אחד מהפורשים. הוא מספר כיצד הציע הוא עצמו ב־1912 את 'הוועד' הסודי של תלמידים נאמנים, שנועד לשמור על עקרונות היסוד. שני הפרקים החותמים מתארים את סדר יומו של פרויד, את חיי משפחתו ואת אופיו. ג'ונס דוחה את הטענות שהיה רודני, דוגמטי, יהיר או פסימי, ומגן על נישואיו מפני שמועות, אך מודה גם בחשאיותו בענייני עצמו, בחוסר הדיסקרטיות שלו בסודות של אחרים, בשיפוטיו החד־משמעיים, לשבח או לגנאי, על בני אדם, בכושר השיפוט הלקוי שלו באנשים ובפתיות סמויה שהביאה אותו לתת אמון בפליס ובסיפורי מטופליו. החלק השלישי מכסה את עשרים השנים האחרונות. אחרי הרעב והאבדות של וינה שלאחר המלחמה, ובהן מות בתו סופי ב־1920, ג'ונס מתאר את התיקונים התאורטיים של שנות העשרים. הוא מכחיש שהאבל על סופי הוליד את דחף המוות, והוא עצמו ספקן כלפי הרעיון, אך משבח את 'עכבה, סימפטום וחרדה' ואת התאוריה החדשה של האני. את פירוק 'הוועד' ואת פרישתם של רנק ופרנצי הוא תולה בעיקר בהתדרדרות בריאותם הנפשית. הוא עוקב אחר סרטן הלסת מ־1923 על ניתוחיו הרבים, אחר המחלוקות על אנליזה בידי מי שאינם רופאים, אחר הכתבים המאוחרים על הדת ועל התרבות ואחר 'משה האיש ואמונת הייחוד', אחר פרס גתה ב־1930, השמדת הפסיכואנליזה בידי הנאצים בגרמניה ובאוסטריה וההגירה ללונדון ב־1938, שבה נטל הוא עצמו חלק מרכזי. הספר מסתיים במותו של פרויד בלונדון בספטמבר 1939, שג'ונס מתאר כמותו של ריאליסט. לאורך הספר כותב ג'ונס גם כביוגרף וגם כמשתתף באירועים: הוא מעריץ, אך מוכן לתעד את פגמיו של פרויד, מרבה לתקן את זיכרונו של פרויד עצמו ואת סיפוריהם של אחרים, וקורא את חייו של פרויד במונחים פסיכואנליטיים. במשך עשורים הייתה זו הביוגרפיה המקובלת של פרויד, שהוערכה בשל המסמכים שפרסמה לראשונה. מבקרים מאוחרים יותר, ובהם אריך פרום, יצאו נגד תיאורם של רנק ופרנצי כמופרעים בנפשם ונגד צדדיותו כלפי הפורשים, והיסטוריונים הטילו ספק בכמה מסיפוריו, כגון תיאורו את סיום הטיפול באנה או'.