אוטו ראנק

ראנק גדל במשפחה ענייה בווינה ולמד בכוחות עצמו. בין 1903 ל־1905 בקירוב ניהל ארבעה יומנים, שג׳סי טאפט ציטטה מהם מאוחר יותר בהרחבה בביוגרפיה שכתבה עליו⁶. הם מראים אותו קורא את שופנהאואר, את ניטשה ואת איבסן, מגבש רעיונות על האמן, ומקבל את גילוי כתביו של פרויד כהתגלות. הספר מעשי רצון⁷ של א. ג׳יימס ליברמן נשען על אותו יומן נעורים ועל מכתביו של ראנק, וגם הוא מדגיש כיצד חינך ראנק את עצמו דרך ניטשה.

החיבור שצמח מן השנים האלה, Der Künstler: Ansätze zu einer Sexual-Psychologie (האמן: קווים לפסיכולוגיה מינית), ראה אור בווינה ובלייפציג ב־1907. זהו ספר קצר, בן כחמישים ושישה עמודים, המציג את עצמו כבנוי על תורתו של פרויד. המבוא שלו מסכם את עבודתו של פרויד עד 1905, והערת שוליים אחת בו מזכה בקרדיט את אלפרד אדלר. הנחת היסוד שלו היא שהאמן שונה משאר בני האדם במידה ולא במהות, ולכן יש להבין את האמנות לצד החלומות, הבדיחות והסימפטומים הנוירוטיים.

האמן, טוען ראנק, עומד בין החולם לנוירוטי. החולם מניח לרגשות כואבים להתפרק, הנוירוטי רוצה להשתחרר מהם ואינו מסוגל, והאמן משתחרר מהם באמצעות יצירה שהיא ריפוי עצמי שהומצא שלא במודע. היצירה מאפשרת גם לקהל שלה להסיר את עכבותיו במחיר קטן. הדת היא הריפוי שעם ממציא לעצמו, האמנות היא הריפוי שהיחיד ממציא, והמדע ממשיך את שתיהן בשאיפתו להפוך את הלא-מודע למודע. לפי הנבואה החותמת את הספר, הדבר יגיע לקצו כאשר "אדם עליון לא-אמנותי וא-מיני" ישלוט בדחפיו.

כתב היד הכניס את ראנק לחוגו של פרויד, ומאוחר יותר קיבל תואר דוקטור. שאלת האמן, שפתחה את דרכו, גם חתמה אותה: טאפט קוראת את אמנות ואמן (Art and Artist, 1932) כסיכומו האחרון של ניסיון שנמשך כל חייו להבין את הגאונות ואת יחסה לתרבות.

מ־1906 היה ראנק מזכיר חברת יום רביעי הפסיכולוגית, שלימים נקראה האגודה הפסיכואנליטית של וינה. פרויד שיתף אותו בפרויקטים שלו. הוא הציע את הנושא של המיתוס על הולדת הגיבור², ספרו השני של ראנק, שראה אור ב־1909 כחוברת החמישית בסדרה של פרויד Schriften zur angewandten Seelenkunde. בהערה המקדימה שכתב ראנק בחג המולד של 1908 הוא מייחס את הרעיון לפרויד, ועמודיו של פרויד עצמו על הרומן המשפחתי של הנוירוטים מודפסים בתוך הספר.

ראנק המשיך וכתב מחקרים על המיתוס, על הגיבור ועל מוטיב גילוי העריות, ושירת את התנועה כעורך וכמוציא לאור. הוא ערך את שני כתבי העת המרכזיים שלה: Imago, שפרויד ערך יחד עם ראנק ועם הנס זקס, ו־Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse. הוא מופיע בתצלומים הקבוצתיים של הקונגרסים בוויימאר ב־1911 ובהאג ב־1920.

ליברמן מתאר אותו כאחד משבעת נושאי הטבעות של הוועדה הסודית שסבבה את פרויד. בתצלום שצולם בברלין ב־1922 הוא נראה יחד עם פרויד, קרל אברהם, מקס איטינגון, ארנסט ג׳ונס, פרנצי וזקס, וליברמן מתחקה אחר יריבות מתמשכת בין ראנק לג׳ונס.

ראנק גם לימד ונתן אנליזה. הכרך הראשון של ספרו המאוחר הטכניקה של הפסיכואנליזה צמח מתוך קורס שהעביר ב־1921 וב־1922 לאנליטיקאים אנגלים ואמריקאים. סוזן אייזקס עברה אצלו אנליזה קצרה, של כשלושה חודשים, בראשית שנות העשרים, אף שהמקורות חלוקים בשאלה אם התקיימה בווינה או בברלין.

בקיץ 1922 החלו ראנק ופרנצי בשיחות שהתפתחו לספר יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה⁴ (Entwicklungsziele der Psychoanalyse, 1924), שתורגם לאנגלית ב־1925 בשם The Development of Psychoanalysis. הספר נקשר לשאלת הפרס שהציב פרויד בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, אף שמחבריו פרשו מן התחרות. פרנצי כתב את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי, על הסיטואציה האנליטית.

באפריל 1923 כתב ראנק את טראומת הלידה⁵ (Das Trauma der Geburt) והקדיש אותו לפרויד ליום הולדתו, ב־6 במאי 1923. הספר ראה אור ב־1924 ככרך הארבעה-עשר של Internationale Psychoanalytische Bibliothek.

ליברמן ממקם את שני הספרים במשבר שנמשך מ־1923 עד 1926 והיו לו כמה חוטים: מחלת הסרטן של פרויד, התפרקות הוועדה והיסוסיו של פרויד עצמו. קרל אברהם הוביל ב־1924 את התנגדות החוג הפנימי לשני הספרים, והספר שנכתב עם פרנצי היה לסלע מחלוקת בין ממשיכיו של פרויד.

תשובתו של פרויד באה בספר עכבה, סימפטום וחרדה⁸ (1926). שם הוא רואה בלידה את אב הטיפוס של חוסר האונים שממנו נובעת החרדה, ומייחס לראנק את הקישור של כל מצב סכנה לפרידה מן האם. אבל הוא דוחה את הטענה שחומרת טראומת הלידה היא שקובעת מי יהיה לנוירוטי. במקומה הוא מונה שלושה גורמים: חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת להתבגרות, והאמצעים המוגבלים שיש לאגו כדי להתגונן מפני סכנה פנימית.

ראנק עזב את וינה ב־1926, לפריז ואחר כך לארצות הברית. טאפט ראתה בקשר עם פרויד צורך פנימי בהתפתחותו של ראנק, ובפרידה מן הקבוצה הפרוידיאנית טרגדיה אישית. ליברמן קורא את הקרע הן כפרידה אינטלקטואלית והן כדרמה בין אב לבן. פרויד חזר לעניין בשנותיו האחרונות: במאמר אנליזה סופית ואינסופית⁹ (1937) דן בניסיונו של ראנק לקצר את הטיפול, לצד מגבלת הזמן שהציב הוא עצמו בטיפול באיש הזאבים.

ג׳סי טאפט פגשה את ראנק ב־1924, והייתה באנליזה אצלו ב־1926 וב־1927. טאפט מכנה את שנותיו בפריז ובניו יורק "שנות ההגשמה". הוא לימד בבית הספר לעבודה סוציאלית של פנסילבניה, וטאפט התאימה את רעיונותיו לעבודה הסוציאלית. הוא פיתח פסיכולוגיה של הרצון ושל היצירתיות, שבה הנוירוטי מופיע כאמן כושל, וכתב את אמנות ואמן (1932). הסופרת אנאיס נין באה אליו כמטופלת, ואחר כך עבדה כעוזרת שלו.

טאפט תרגמה את תרפיית הרצון (Will Therapy) ואת אמת ומציאות (Truth and Reality), ששניהם ראו אור באנגלית ב־1936. הפסיכואנליזה הממוסדת החרימה אותו, והוא מת בניו יורק ב־1939, חודש אחרי פרויד. טאפט פרשה לגמלאות ב־1950, בין היתר כדי לסדר את ניירותיו, שעברו לאוניברסיטת קולומביה, וב־1958 פרסמה את הביוגרפיה הראשונה שלו.

המיתוס על הולדת הגיבור דוחה את האסכולות הנטורליסטית והאסטרלית בחקר המיתולוגיה, ורואה במיתוסים תוצרים של הפנטזיה. בכך הוא הולך בעקבות קריאתו של פרויד באדיפוס ובעקבות חלום ומיתוס (Traum und Mythus) של אברהם. מתוך כשני תריסרים של אגדות, ובהן אלה של סרגון, משה, אדיפוס, פריס, פרסאוס, גילגמש, כורש, רומולוס, הרקולס, ישו, זיגפריד ולוהנגרין, מפיק ראנק סאגה תבניתית ואחר כך מפרש את מאפייניה.

הגיבור מייצג את האגו של הילד, ושני זוגות ההורים של הגיבור הם ההורים הממשיים וההורים המדומיינים של הרומן המשפחתי. ההשלכה בתיבה על פני המים מייצגת את הלידה, והתיבה עומדת במקום הרחם. עוינות האב כלפי הגיבור היא עוינותו של הבן עצמו, המושלכת החוצה, כך שהמיתוס הוא מבחינה זו "תצורה פרנואידית". לאורך הגרסאות הקונפליקט מתרכך, והרודף מתחלף: תחילה האב-המלך, אחר כך סב, אחר כך אל, ולבסוף עריץ שאינו קרוב משפחה, כמו הורדוס.

המיתוסים, לפי תיאור זה, נוצרים בידי מבוגרים המפנטזים לאחור אל ילדותם. ראנק משווה אותם למחשבות השווא של פרנואידים על מוצאם ולאנרכיסט ההורג מלך. כך הופכת הפנטזיה האישית למפתח לאגדה הקולקטיבית. תרגום אנגלי ראה אור ב־1914, ומהדורה גרמנית שנייה, מורחבת, ב־1922.

הכפיל ראה אור ב־Imago באפריל 1914, וכספר ב־1925. ראנק יוצא מן הסרט הסטודנט מפראג (1913), שכתב הנס היינץ אוורס. לאחר מכן הוא סוקר את המוטיב אצל הופמן, שאמיסו, אנדרסן, ז׳אן פול, היינה ומוסה, בסיפור לה הורלה של מופאסאן, בסיפור ויליאם וילסון של פו, בתמונתו של דוריאן גריי של ויילד ובכפיל של דוסטויבסקי. מאפיינים מסוימים חוזרים: הכפיל מכשיל את הגיבור באהבה, והריגתו היא התאבדות, תמונה של רדיפה פרנואידית. על המחברים עצמם קובע ראנק שהיו אישיויות פתולוגיות.

בפנותו אל הפולקלור, הוא מציין שמילה אחת משמשת לעתים קרובות לצל, להשתקפות ולנפש, ומתחקה אחר הרעיון דרך הפסיכה ההומרית, הקא המצרי, הגניוס הרומי ומיתוס נרקיסוס. הפרק החותם נשען על עבודתו של פרויד על נרקיסיזם ועל פרנויה. הרודף הוא מי שהיה פעם האהוב ביותר, כלומר האגו עצמו, והאשמה מוטלת על עצמי שני, כמו השטן או המצפון. הנרקיסיזם הפרימיטיבי אינו מכיר מוות: הנפש הראשונה הייתה כפיל של הגוף, הכחשה של המוות, והיא שבה מאוחר יותר כמבשרת המוות. פרויד אימץ טיעון זה במאמר האלביתי¹⁰ (1919), שבו, בעקבות ראנק, הוא מראה כיצד הכפיל הופך מביטוח מפני המוות למבשר המוות.

בספר יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה העניקו ראנק ופרנצי לחזרה עדיפות על פני ההיזכרות, והפכו בכך את סדר המשקלות שקבע פרויד במאמר היזכרות, חזרה ועיבוד¹¹ (1914). את מה שמעולם לא היה מודע אי אפשר לזכור, אלא רק לחזור עליו ביחס אל האנליטיקאי, ותפקידה של האנליזה הוא להפוך חזרה זו לזיכרון בהווה. כפיית החזרה נעשית בכך לבסיס הטכניקה, והאקטינג אאוט בטיפול אינו עוד רק מכשול. המחברים דוחים גם את איסופן ותרגומן של האסוציאציות החופשיות, שלדעתם משמשות רק כדי להראות היכן נמצאים האפקטים הפועלים.

האנליטיקאי פועל כזרז בתהליך ליבידינלי מוגבל בזמן, ונוירוזת ההעברה מחייה את "הנוירוזה הראשונית" האדיפלית. מועד סיום קבוע ושלב של גמילה מביאים את הטיפול לסיומו, והאנליזה עוברת משלב של ידיעה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). המחברים סברו גם שאנליזה דידקטית צריכה להיות זהה לאנליזה טיפולית, וצפו את בואם של אנליטיקאים ללא הכשרה רפואית.

הספר טראומת הלידה מחזיר את הדגש הזה על הסיטואציה האנליטית אל ראשית החיים. נקודת המוצא של ראנק היא שלב הסיום של האנליזה, שבו חלומות המטופלים מציגים את העזיבה של האנליטיקאי כלידה. ההעברה היא ביסודה אימהית, והריפוי הוא התגברות מאוחרת על טראומת הלידה.

הלידה היא הטראומה הראשונית (Urtrauma), המצע הביולוגי האחרון של חיי הנפש. חרדת הלידה היא התוכן הראשון של הנפש, והיא יוצרת את ההדחקה הראשונית, המחסום הראשון מפני השאיפה לשוב אל הרחם. כל הדחקה מאוחרת יותר וכל חרדה מאוחרת יותר, כמו פחדו של הילד מן החושך ומן הבדידות, משחזרות אותה. הלידה היא גם "הסירוס הראשוני": הגמילה והסירוס חוזרים עליה, תסביך אדיפוס הוא חזרה שלישית, והמשגל הוא שיבה חלקית אל הרחם. הנוירוזות משחזרות את הלידה או את המצב העוברי, והפסיכוזה היא ניסיון ריפוי שנכשל. הלא-מודע האמיתי, האיד של פרויד, הוא במילותיו של ראנק "העוברי שממשיך לחיות ללא שינוי באגו הגדל", ובכך מתייתרת פנייתו של קרל גוסטב יונג אל זיכרון פילוגנטי.

הספר קורא את התרבות כהסתגלות סמלית לאובדן הרחם, מן הבית והמקדש ועד העיר והמדינה. הגיבור מפצה פיצוי יתר על לידה קשה, הדת עוברת מאלות-אם לאל-אב, והאמנות חוזרת אל הכלי האימהי. הפילוסופיה, מתאלס ומן המערה של אפלטון ועד קאנט, נקראת באותו אור, וסוקרטס, בנה של מיילדת, מופיע כמבשר הטיפול. האנליטיקאי, מצדו, הוא "מיילדת" שעליה לחשוף את הטראומה מוקדם ולקבוע מועד סיום לטיפול. האנליזה משנה את עמדתו של האגו ולא את הלא-מודע, והנוירוטי, כלשונו, הוא מי שנתקע "מעט מוקדם יותר, בטראומת הלידה".

בכך שהפך את טראומת הלידה למקור הנוירוזה, הוריד ראנק את תסביך אדיפוס ממעמד של מקור למעמד של חזרה שלישית. תשובתו של פרויד מ־1926 נסבה בדיוק על נקודה זו.

שלושת הכרכים של הטכניקה של הפסיכואנליזה¹² (1926–1931) מתעדים את מעברו של ראנק מפסיכואנליזה מתוקנת לטיפול משלו. הראשון, הסיטואציה האנליטית (Die analytische Situation, 1926), מייחס כל דבר בטיפול ליחסים בהווה עם האנליטיקאי, ומוצא קשר אימהי מתחת להעברה האבהית. הוא מרחיב לכל מקרה את קביעת מועד הסיום (Terminsetzung), אמצעי שפרויד השתמש בו בטיפול באיש הזאבים. החלומות נקראים כתגובות לסיטואציה האנליטית, ובהם החלום של איש הזאבים, וראנק מזהיר שהאנליזה עלולה להשליך את ההווה אל העבר.

הכרך השני, התגובה האנליטית (Die analytische Reaktion, 1929), מניח את היסודות לתרפיית הרצון. הנוירוזה היא עתה קונפליקט של רצון ואשמה, ולא של משאלות מיניות מודחקות. ההתנגדות היא רצון-נגד (Gegenwille), והכלל היסודי נעשה: "אמור מה שאתה רוצה". מה שמרפא הוא חוויה חדשה בהווה (Neuerleben). המטופל צריך להיות מסוגל להיפרד מן המטפל בלי חוב של הכרת תודה, כשהאשמה הנוירוטית הופכת לאשמה יוצרת. כאן מבקר ראנק את אדלר ואת יונג, וגם את פרויד.

הכרך השלישי, האנליזה של האנליטיקאי (Die Analyse des Analytikers, 1931), הופך את האנליטיקאי לתרופה: אגו-עזר (Hilfs-Ich) שהטכניקה שלו היא שאין לו טכניקה. ראנק מעמיד עתה את הטיפול האידיאולוגי, המחיל אמיתות כלליות, ובהן טראומת הלידה, מול הטיפול הדינמי, ומוצא שאמיתות כלליות מועילות מעט. הוא מבחין בין פחד החיים, הפחד מפני אינדיבידואציה ופרידה, לבין פחד המוות, הפחד מפני אובדן האינדיבידואליות; אלה שני הקטבים של פחד החיים ופחד המוות. שלב הסיום של הטיפול הופך לחינוך לרצייה, האנליטיקאי למציאות-עזר, והטיפול היחיד, בסופו של דבר, הוא החיים הממשיים. הגרסה האנגלית של טאפט, Will Therapy, ראתה אור ב־1936.

ארנסט ג׳ונס תיאר את ראנק כחולה נפש. ליברמן דוחה תמונה זו בחלק של הביוגרפיה שלו שכותרתו "תולדותיה של עלילת דיבה", וקורא את הקרע עם פרויד כפרידה אינטלקטואלית של ממש. הביוגרפיה של טאפט מ־1958, שנכתבה בידי תלמידה מסורה, מגמתית, אך היא הייתה הראשונה שסיפרה את צדו של ראנק בקרע על סמך מכתבים שלא פורסמו, והיא נותרה מקור מרכזי. ספרו של ליברמן מ־1985 היה הביוגרפיה המלאה הראשונה.

בתוך הפסיכואנליזה היה לרעיונותיו של ראנק גורל כפול. הרוויזיה שערך פרויד בתאוריית החרדה ב־1926 נוסחה בחלקה בוויכוח עם טראומת הלידה, ומאמרו על האלביתי נבנה ישירות על הכפיל. אולם ראנק עצמו הודר מן התנועה הממוסדת.

השפעתו המאוחרת עברה בערוצים אחרים. ג׳סי טאפט הביאה את רעיונותיו לעבודה הסוציאלית האמריקאית, שאותה לימדה בבית הספר לעבודה סוציאלית של פנסילבניה. ליברמן מונה את תרפיית הרצון בין הצורות המוקדמות של טיפול מוגבל בזמן, ואת ראנק בין מבשרי הטיפולים ההתייחסותיים, ההומניסטיים והאקזיסטנציאליסטיים. הוא מתחקה גם אחר השפעתו של ראנק על אנאיס נין, הנרי מילר, פול גודמן ומקס לרנר.

ספרו הראשון של ראנק היה האמן¹ (Der Künstler, 1907), ואחריו באו המיתוס על הולדת הגיבור² (Der Mythus von der Geburt des Helden, 1909; תרגום אנגלי 1914; מהדורה מורחבת 1922) והכפיל³ (Der Doppelgänger; ב־Imago, 1914; כספר, 1925). עם פרנצי כתב את יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה⁴ (Entwicklungsziele der Psychoanalyse, 1924), ובאותה שנה פרסם את טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה⁵ (Das Trauma der Geburt und seine Bedeutung für die Psychoanalyse). שלושת הכרכים של הטכניקה של הפסיכואנליזה¹² (Technik der Psychoanalyse) ראו אור ב־1926, ב־1929 וב־1931.

מבין הספרים שכתב לאחר שעזב את וינה, אמנות ואמן (Art and Artist) ראה אור ב־1932, ותרפיית הרצון (Will Therapy) ואמת ומציאות (Truth and Reality) ראו אור בתרגומה של ג׳סי טאפט ב־1936. הביוגרפיות העיקריות הן אוטו ראנק: מחקר ביוגרפי⁶ של טאפט (1958) ומעשי רצון⁷ של ליברמן (1985).