ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית

ג'ונס הרצה את המאמר בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי העשירי באינסברוק ב־1 בספטמבר 1927, והוא נדפס באוקטובר אותה שנה ב־International Journal of Psycho-Analysis. בפתח דבריו הוא מצטרף לאזהרתה של קרן הורני כי הידע על ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוות בשל הטיה, ומציע שאנליטיקאים גברים אימצו השקפה פאלוצנטרית מופרזת, המעריכה בחסר את איברי המין הנשיים. המאמר נשען בעיקר על אנליזות עמוקות שערך בעת ובעונה אחת לחמש נשים בעלות הומוסקסואליות גלויה, ומבקש להשיב על שתי שאלות: מה אצל האישה מקביל לפחד הסירוס של הגבר, ומה מבדיל בין התפתחותן של נשים הומוסקסואליות לזו של נשים הטרוסקסואליות. לטענת ג'ונס, השאלה הראשונה מנוסחת באופן שגוי. מאחר שלאיבר המין חלק כה גדול במיניות הגברית, נוטים האנליטיקאים להשוות את הסירוס לביטול המיניות כולה, ואילו בשני המינים הסירוס אינו אלא איום חלקי. לכיליון המוחלט והקבוע של היכולת להנאה מינית, וגם של ההזדמנות לה, הוא מציע את המונח היווני "אפניזיס" (aphanisis), ורואה בו את הפחד היסודי שבבסיס כל הנוירוזות; פחד הסירוס ומחשבות המוות הם ביטוייו הקליניים הקרובים ביותר. שני המינים חוששים מאותו הדבר, וההבדל ביניהם הוא באופן שבו הם מדמים את התרחשותו. אצל הבן הוא לובש צורה אקטיבית של סירוס, עונש על מעשה אסור. אצל הבת, התלויה יותר בנכונותו של בן הזוג לשם סיפוקה, הפחד הראשוני הוא פחד הפרידה: שהאם היריבה תעמוד בינה ובין האב או תשלח אותה מעליה לתמיד, או שהאב פשוט ימנע ממנה את הסיפוק. מכאן הפחד העמוק מנטישה. ג'ונס קושר תלות זו באישורו של בן הזוג להבחנתה של הלנה דויטש, שהאני העליון של האישה, כמו של הגבר, נובע בעיקר מתגובות לאב. בהמשך לתיאורו של פרויד, שלפיו תסביך אדיפוס הנשי שוקע מחמת אכזבה מתמשכת, מגיע ג'ונס לנוסחה שמחסור שקול לתסכול: עצם אי־הסיפוק נחווה כשלילה מכוונת מצד הזולת. הוא אף מציע שהאשמה, ועמה האני העליון, נבנים מבפנים כדי להגן על הילד מלחצו של ליבידו שאינו בא על סיפוקו, ובכך להדוף את האפניזיס, וזאת על ידי עמעום המשאלות שאינן יכולות להתממש. את אי־שביעות הרצון של הסביבה, שבעבר יוחס לה התהליך כולו, הילד מנצל במידה רבה: הוא משליך את הסכנה הפנימית החוצה ונאחז בכל "היענות מוסרית" (moralisches Entgegenkommen) שהסביבה מציעה, כדי לסמן את הסכנה ולהקים נגדה מחסום. בתיאור ההתפתחות המוקדמת של הבת מקבל ג'ונס את דברי פרויד, אך מוסיף, ברוח האנליזות המוקדמות של מלאני קליין, מעברים ישירים מן השלב האוראלי אל המצב האדיפלי: הנטיות האוראליות מתפצלות מוקדם לכיוון הדגדגן ולכיוון פנטזיות הפלאציו. בהתפתחות לעבר הטרוסקסואליות הסדיזם מופיע מאוחר, היניקה עוברת אל השלב האנאלי, והפה, פי הטבעת והנרתיק יוצרים סדרה שקולה של איברים קולטים; שלב זה הוא הזדהות עם האם. קנאת הפין מופיעה תמיד, אך ג'ונס, בהסכמה עם הורני, דויטש וקליין, מבחין בין קנאת פין טרום־אדיפלית (אוטו־ארוטית) לקנאת פין בתר־אדיפלית (אלו־ארוטית), ורואה בשנייה את החשובה יותר מבחינה קלינית. זוהי הגנה רגרסיבית, שמעורר המחסור שבכך שהבת לעולם אינה מורשית לחלוק את פין האב או לקבל ממנו ילד. מול האפניזיס שמביא המחסור הבלתי נמנע הזה, הבת נאלצת לוותר על האובייקט שלה, האב, או על מינה, כלומר על נשיותה. במקרה הראשון משאלותיה הנשיות מתפתחות במישור הבוגר ועוברות לאובייקטים נגישים יותר; במקרה השני הקשר לאב נשמר, אך הופך להזדהות עמו, לתסביך פין. אצל הבן הבחירה מקבילה, בין ויתור על האם לוויתור על גבריותו, וכך נוסחה אחת חלה על שני המינים: עליהם לוותר על מינם או על גילוי העריות. בפתרון ההומוסקסואלי האדם תולה את שלמותו המינית בהחזקת האיבר של המין האחר, במישרין או דרך הזדהות. ג'ונס מציע שה"שלב הפאלי" שתיאר פרויד אצל בנות הוא כנראה צורה מתונה של ההזדהות הזאת עם פין האב, תצורה משנית והגנתית ולא שלב התפתחותי של ממש. בקרב נשים הומוסקסואליות מבחין ג'ונס בשתי קבוצות עיקריות: נשים השומרות על עניינן בגברים אך מבקשות שיכירו בהן כאחת מהם, ונשים שעניינן בגברים מועט, הנהנות מנשיות באופן עקיף דרך הזדהות עם אישה נשית, שאותה הן מספקות בתחליף לפין, לרוב הלשון. הגורמים המכריעים, ככל הנראה מולדים, הם עוצמה חריגה של הארוטיקה האוראלית ושל הסדיזם, המתכנסות בשלב אוראלי־סדיסטי מועצם, שבו הוא רואה את התכונה המרכזית של ההתפתחות ההומוסקסואלית אצל נשים; הארוטיקה האוראלית גוברת בקבוצה השנייה, והסדיזם, על פנטזיות הנשיכה והסירוס שלו, בראשונה. עוד הוא מוסיף כי האישה ההטרוסקסואלית חוששת בעיקר מן האם, וההומוסקסואלית מן האב, שעונשו נחווה כנטישה ברובד האוראלי וכמכות או כתקיפה אנאלית ברובד האנאלי. במאמר זה טבע ג'ונס את המונח אפניזיס, ובו פתח את חלקו בוויכוח עם פרויד על המיניות הנשית.