מושג
הכלל היסודי
הכלל שהמטופל מקבל על עצמו בפתח האנליזה: למסור כל מה שעולה בדעתו, ולא להשמיט דבר משום שהוא נראה לו חסר חשיבות, לא שייך, מביך או לא נעים. פרויד כינה אותו "הכלל היסודי של הפסיכואנליזה" במאמריו על הטכניקה משנים 1912–1913. הכלל הופך את שיטת האסוציאציה החופשית לחובה של הטיפול, והפרותיו, השתיקות וההשמטות, נעשות סימנים להתנגדות. מקבילו בצד האנליטיקאי הוא הקשב המרחף באופן שווה.
התפתחות
1912
הוצג בידי זיגמונד פרויד
מכנה את החובה למסור בלי ביקורת כל מה שעולה בדעת "הכלל היסודי של הפסיכואנליזה". הוא מציין שמטופל הנתון בהתנגדות ההעברה מרשה לעצמו להזניח אותו.
מתוך על הדינמיקה של ההעברה (1912)
קשרים
- 1912 הוצג בידי זיגמונד פרויד
מכנה את החובה למסור בלי ביקורת כל מה שעולה בדעת "הכלל היסודי של הפסיכואנליזה". הוא מציין שמטופל הנתון בהתנגדות ההעברה מרשה לעצמו להזניח אותו.
- 1912 נגזר מתוך אסוציאציה חופשית
הכלל היסודי מנסח את שיטת האסוציאציה החופשית כחובה שהמטופל מקבל על עצמו: לומר בלי ביקורת כל מה שעולה בדעתו. פרנצי ורנק מדברים על "הכלל היסודי" הטכני של האסוציאציה החופשית.
חיבורים
- 1924
Entwicklungsziele der Psychoanalyse (1924; בתרגום לאנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925) הוא ספר פרוגרמטי קצר מאת שנדור פרנצי ואוטו ראנק, שיצא לאור כחוברת הראשונה בסדרה שערך פרויד, Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse. לפי ההקדמה, הספר נולד משיחות בקיץ 1922: פרנצי ניסח את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי על הסיטואציה האנליטית. השניים עיבדו יחד את הטקסט כולו לאחר שפרויד, בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, הציע פרס על חיבור שיבחן כיצד השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. הם התאימו את הטקסט לשאלה זו, אך ויתרו על ההשתתפות בתחרות. הספר טוען שהפסיכואנליזה צמחה מהליך טיפולי לבניין תאורטי רחב, ואילו הטכניקה שלה פיגרה מאחור, כך שאנליטיקאים רבים נותרו חסרי התמצאות וצמודים מדי למאמריו הטכניים המעטים של פרויד. בהסתמך על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914) ועל כפיית החזרה שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", המחברים מעניקים לחזרה, ולא להיזכרות, את התפקיד המרכזי בטיפול: החומר הלא-מודע המכריע מעולם לא היה מודע, ולכן אפשר רק לשחזר אותו ביחס לאנליטיקאי, ושם יש להבין אותו ולהפוך אותו לזיכרון אקטואלי. החלק של ראנק מתאר את האנליזה כתהליך מוגבל בזמן של זרימת הליבידו, שההעברה מניעה ונושאת. האנליטיקאי נותר פסיבי ברובו, ומתערב, כמו זרז, במקום שבו ההתנגדות מסמנת סטייה נוירוטית. התנגדויות האני מפנות מקום להעברה, שבה הנוירוזה הקלינית מומרת בנוירוזת העברה המחייה את "הנוירוזה הקדמונית" האדיפלית. התסכול מונע פריקה מוקדמת של הרגשות ודוחף את הליבידו בחזרה אל נקודות הקיבעון שלו. שלב אחרון של "גמילה" מפרק את ההעברה, ולקראתו האנליטיקאי קובע מועד סיום קבוע. הפריקה הרגשית נותרת הגורם המרפא, אך הרגשות מתפרקים כעת ביחס לאנליטיקאי, ולא בזיקה לזיכרונות שהועלו. החלק ההיסטורי-ביקורתי של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי: איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, ניתוח סימפטומים, "ניתוח תסביכים", חשיפה מכנית של שלבי תורת הליבידו, פירוש ספקולטיבי, פילוגנטי ואנגוגי, הרצאת ידע תאורטי באוזני המטופל, הכרזה על כל עיכוב כעל התנגדות, וגם פסיביות נוקשה ו"אקטיביות פראית". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעויות, וטוען שהלא-מודע במובנו הצר, שמעולם לא נחווה, יכול רק להיחוות מחדש בהווה, חלק אחר חלק, כ"קתרזיס במנות" (fraktionierte Katharsis). פרק על יחסי התאוריה והפרקטיקה מבחין בין ידיעה אינטלקטואלית לבין שכנוע הנרכש בחוויה, ומציג את עבודתו של פרויד כ"מעגל מיטיב" (circulus benignus) שבו כל אחת מתקנת את רעותה. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של הכרה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם מסיקים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית, שעודף הידיעה של המטופל צריך לפנות מקום לידיעה הרבה יותר של האנליטיקאי, ושהטכניקה תהיה פשוטה יותר ויותר, ואולי אף תחזיר אליה את ההיפנוזה והסוגסטיה, בעוד הידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלת כל הרופאים וגם של מטפלים שאינם רופאים. הספר ראה אור באותה שנה שבה פרסם ראנק את "טראומת הלידה", והפך לסלע מחלוקת במעגל הקרוב של פרויד.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- על הדינמיקה של ההעברה1912מקור לקשר
- יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה1924מקור לקשר