מושג
עיבוד
התגברות חוזרת והדרגתית על ההתנגדות לפירוש שכבר הובן.
התפתחות
1914
זיגמונד פרויד הוצג בידי
פרויד מציג את העיבוד במאמר הטכניקה שלו מ־1914. שיום ההתנגדות אינו מסלק אותה, ויש לתת למטופל זמן להמשיך לעבוד נגדה לפי הכלל היסודי. זהו מבחן סבלנות לשני הצדדים, וזהו החלק בעבודה שמשנה את המטופל יותר מכל ומבדיל את האנליזה מן הסוגסטיה. מבחינה תיאורטית הוא משווה אותו לתגובה המשחררת (אבריאקציה) של הטיפול ההיפנוטי.
1926
זיגמונד פרויד פותח בידי
ב־1926 נותן פרויד לעיבוד בסיס דינמי. גם אחרי שהאני החליט לוותר על התנגדויותיו, כפיית החזרה עוד קושרת את הדחף המודחק לדגמיו הלא־מודעים. מבין חמשת סוגי ההתנגדות שמנה, התנגדות זו של האיד, או של הלא־מודע, היא שמחייבת את העיבוד.
1940
מלאני קליין עובד מחדש בידי
קליין מעבירה את המונח הקליני של פרויד אל תחום ההתפתחות. אצלה העיבוד אינו רק הדרך שבה מטופל מתגבר על התנגדות בטיפול: התינוק מעבד את העמדה הדיכאונית עצמה, בנוירוזה הינקותית, וזה חלק מתהליך הארגון והאינטגרציה של האני המוקדם. כל אובדן מאוחר יותר מעורר את העמדה מחדש, וכך האבל נעשה עיבוד מחודש שלה.
קשרים
- 1914 נגזר מתוך התנגדות
פרויד מציג את העיבוד כעבודתו של המטופל על התנגדות שהאנליטיקאי כבר שיים: השיום אינו מסלק אותה, ויש לתת למטופל זמן לעבד אותה ולהתגבר עליה.
- 1914 הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד מציג את העיבוד במאמר הטכניקה שלו מ־1914. שיום ההתנגדות אינו מסלק אותה, ויש לתת למטופל זמן להמשיך לעבוד נגדה לפי הכלל היסודי. זהו מבחן סבלנות לשני הצדדים, וזהו החלק בעבודה שמשנה את המטופל יותר מכל ומבדיל את האנליזה מן הסוגסטיה. מבחינה תיאורטית הוא משווה אותו לתגובה המשחררת (אבריאקציה) של הטיפול ההיפנוטי.
- 1914 התפצל מתוך השיטה הקתרטית
פרויד מציג את העיבוד כמקבילה האנליטית לאבריאקציה של השיטה הקתרטית. מבחינה תיאורטית הוא ממלא את אותו תפקיד: פריקת האפקט שנכלא בהדחקה. אך הוא עושה זאת בעבודה איטית נגד ההתנגדות לפי הכלל היסודי, ולא בפריקה היפנוטית חד־פעמית, וזה מה שמבדיל את האנליזה מן הסוגסטיה.
- 1926 נגזר מתוך כפיית החזרה
פרויד מבסס את העיבוד על כפיית החזרה. גם לאחר שהאני החליט לוותר על התנגדויותיו, עוד יש להתגבר על כוחה של כפיית החזרה, משיכתם של הדגמים הלא-מודעים על תהליך הדחף המודחק. התנגדות זו של הלא-מודע היא שמחייבת את העיבוד.
- 1926 פותח בידי זיגמונד פרויד
ב־1926 נותן פרויד לעיבוד בסיס דינמי. גם אחרי שהאני החליט לוותר על התנגדויותיו, כפיית החזרה עוד קושרת את הדחף המודחק לדגמיו הלא־מודעים. מבין חמשת סוגי ההתנגדות שמנה, התנגדות זו של האיד, או של הלא־מודע, היא שמחייבת את העיבוד.
- 1940 עובד מחדש בידי מלאני קליין
קליין מעבירה את המונח הקליני של פרויד אל תחום ההתפתחות. אצלה העיבוד אינו רק הדרך שבה מטופל מתגבר על התנגדות בטיפול: התינוק מעבד את העמדה הדיכאונית עצמה, בנוירוזה הינקותית, וזה חלק מתהליך הארגון והאינטגרציה של האני המוקדם. כל אובדן מאוחר יותר מעורר את העמדה מחדש, וכך האבל נעשה עיבוד מחודש שלה.
חיבורים
- 1914
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
- 1940
אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים
מאמרה של מלאני קליין מ־1940 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis קושר את האבל התקין לעמדה הדפרסיבית של הינקות. לטענתה, האָבל עובר מצב מאני־דפרסיבי מתון וחולף ויוצא ממנו. אובדן ממשי מעורר מחדש את הפחד המוקדם שהאובייקטים הפנימיים האהובים אבדו, ועבודת האבל בונה מחדש את העולם הפנימי בכך שהיא משיבה אותם למקומם. העמדה הדפרסיבית של הינקות באה לידי ביטוי בנוירוזה הינקותית, שבאמצעותה היא מעובדת ונגברת בהדרגה. המאמר מפתח גם את ההגנות המאניות, ובהן ניצחון, שליטה ובוז.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- עכבה, סימפטום וחרדה1926 מקור לקשר
- היזכרות, חזרה ועיבוד1914 מקור לקשר
- אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים1940 מקור לקשר