מושג
דחף המוות
השערתו של פרויד, שהוצגה ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), בדבר דחף השואף להחזיר את היצור החי למצב דומם ולהתיר קשרים, בניגוד לדחפי החיים, הארוס, הקושרים את החומר ואת הנפש ליחידות גדולות יותר ויותר. כשהוא מופנה החוצה הוא מתגלה כתוקפנות וכהרסנות; פרויד קשר אותו לכפיית החזרה, למזוכיזם ולתגובה הטיפולית השלילית. אנליטיקאים רבים דחו אותו, ואחרים, ובהם מלני קליין ואנדרה גרין, העמידו אותו, כל אחד בדרכו, במרכז מחשבתם.
התפתחות
1920
זיגמונד פרויד הוצג בידי
פרויד הציג את דחפי המוות ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), העמיד אותם מול דחפי החיים והציע שעקרון העונג עצמו נראה כמשרת אותם.
1930
זיגמונד פרויד פותח בידי
ב"תרבות במצוקה" פרויד רואה בדחף התוקפנות את נגזרתו ונציגו העיקרי של דחף המוות, תופס את התרבות כמאבק בין הארוס למוות, ומסביר את חומרת המצפון כתוקפנות שהאני העליון מפנה בחזרה נגד האני.
ללא תאריך
אנדרה גרין עובד מחדש בידי
גרין ניסח מחדש את דחף המוות במונחים נפשיים ולא ביולוגיים, כפונקציה דה-אובייקטלית המסירה את ההשקעה מן האובייקטים ומן האני, וקשר אותו לנרקיסיזם שלילי השואף אל האפס.
קשרים
הוצג בידי
- 1920 זיגמונד פרויד
פרויד הציג את דחפי המוות ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), העמיד אותם מול דחפי החיים והציע שעקרון העונג עצמו נראה כמשרת אותם.
התפצל מתוך
- 1920 הרס כגורם התהוות
פרויד הכיר בכך ששפילריין הקדימה חלק מן הספקולציה שלו, אך בעוד שהיא מיקמה את ההרס בתוך דחף הרבייה, כאחד משני רכיביו המנוגדים, הוא הפריד את דחפי המוות מדחפי החיים, או הדחפים המיניים, והעמיד אותם כנגדם.
כנגדו ניצב
- 1920 דחף החיים
תאוריית הדחפים השנייה של פרויד היא דואליזם: הארוס קושר את החומר החי ליחידות גדולות יותר ויותר, ודחף המוות נוטה להתיר קשרים ולהוביל בחזרה אל הדומם. כל החיים, כותב פרויד ב-1930, הם המשחק והמאבק בין השניים, המצויים על פי רוב כשהם מתוכים זה בזה.
פותח בידי
- 1930 זיגמונד פרויד
ב"תרבות במצוקה" פרויד רואה בדחף התוקפנות את נגזרתו ונציגו העיקרי של דחף המוות, תופס את התרבות כמאבק בין הארוס למוות, ומסביר את חומרת המצפון כתוקפנות שהאני העליון מפנה בחזרה נגד האני.
הוליד את
- 1971 נרקיסיזם הרסני
רוזנפלד הציג את הנרקיסיזם ההרסני כגישה קלינית לתאוריית דחפי החיים והמוות של פרויד: לפי תיאורו, הארגון הנרקיסיסטי ההרסני, שזוכה לאידיאליזציה, הוא המקום שבו דחף המוות מתגלה בקליניקה.
- נרקיסיזם שלילי
הנרקיסיזם השלילי הוא הנרקיסיזם של דחף המוות אצל גרין: בעוד נרקיסיזם החיים מלכד את האני לאחדות, הוא חותר לכיליון האני.
- הפונקציה הדה-אובייקטלית
גרין תפס את הפונקציה הדה-אובייקטלית כאופן פעולתו של דחף המוות: פירוק הקשרים המשקיעים את האובייקטים, מול פעולתם האובייקטלית של דחפי החיים.
עובד מחדש בידי
- אנדרה גרין
גרין ניסח מחדש את דחף המוות במונחים נפשיים ולא ביולוגיים, כפונקציה דה-אובייקטלית המסירה את ההשקעה מן האובייקטים ומן האני, וקשר אותו לנרקיסיזם שלילי השואף אל האפס.
חיבורים
- 1912
מאמרה הידוע ביותר של שפילריין יוצא משאלה שאנליטיקאים קודמים, ובהם שטקל, גרוס, פרויד ובלוילר, נגעו בה: מדוע דחף הרבייה, החזק שבדחפים, מביא עמו חרדה וגועל לצד העונג? בחלק הראשון, בהסתמך על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה של היחיד, היא טוענת שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד: הדחף לשימור המין מתבטא בנפש בהתמוססות שבה ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הוא פועל נגד דחף שימור העצמי. דחף הרבייה תובע מן היחיד הרס, והדחף ההרסני הטמון בו מתעצם כשאינו בא על סיפוקו; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי כדי לא להיהרס במציאות, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן. החלק השני מביא דוגמאות מן המיתולוגיה כדי להראות שההתהוות נובעת מן ההרס, והמאמר מסיק שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, והוא דחף של הרס לא פחות משהוא דחף של התהוות. שפילריין מציינת שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים, ואילו היא ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה. ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920) הכיר פרויד בכך שהקדימה חלק מן הספקולציה שלו על דחפי המוות.
- 1920
החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.
- 1924
במאמרו משנת 1924 שואל פרויד כיצד ייתכן מזוכיזם כלל, אם החיים הנפשיים נשלטים בידי עיקרון העונג: אם כאב ואי-עונג חדלים להיות אותות אזהרה והופכים למטרות בפני עצמן, נדמה שהשומר על החיים הנפשיים משותק. תחילה הוא מתקן את העמדה שהציג בחיבורו מעבר לעיקרון העונג, שבו זיהה את עיקרון העונג עם עיקרון הנירוונה – הנטייה, בעקבות פכנר ובמונח שטבעה ברברה לואו, להפחית את העירור עד לאפס. מאחר שקיימים מתחים מענגים והרפיות שאינן מענגות, העונג והאי-עונג אינם יכולים להיות תלויים בכמות המתח בלבד, אלא בגורם איכותי כלשהו, אולי בקצב. מכאן הוא מציע סדרה: עיקרון הנירוונה מבטא את דחף המוות, עיקרון העונג הוא שינויו בידי הליבידו, ועיקרון המציאות הוא שינוי נוסף שמקורו בהשפעת העולם החיצוני. פרויד מבחין בשלוש צורות של מזוכיזם. המזוכיזם הארוגני, עונג בכאב, עומד ביסוד שתי האחרות. המזוכיזם הנשי, שאותו הוא מתאר מתוך הפנטזיות של גברים מזוכיסטים, מציב את הסובייקט בעמדת ילד חסר ישע ושובב, ובשכבה עמוקה יותר במצבים האופייניים לאישה: להיות מסורס, להיבעל או ללדת. המזוכיזם המוסרי הוא נורמה של התנהלות בחיים. המזוכיזם הארוגני נשען על עירור ליבידינלי נלווה ועל גורלו של דחף המוות: הליבידו מסיט חלק ניכר ממנו החוצה כדחף הרס, שחלקו משרת את המיניות כסדיזם, ואילו החלק הנותר בפנים, קשור ליבידינלית, הוא המזוכיזם הראשוני; סדיזם המופנה חזרה אל העצמי מוסיף עליו מזוכיזם משני. המזוכיזם הארוגני לובש את דמותו של כל שלב ליבידינלי, מן הפחד להיטרף ועד המשאלה להיות מוכה בידי האב. המזוכיזם המוסרי התרופף מקשרו למיניות: הסבל עצמו הוא העיקר, ולא מי שגורם לו. פרויד מוצא אותו בתגובה הטיפולית השלילית וברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מציע לכנות צורך בעונש. הוא מבחין בין הסדיזם המוגבר של העל-אני, שהוא בדרך כלל מודע, לבין המזוכיזם של האני, הנשאר סמוי ומבקש עונש מן העל-אני או מן הגורל. מאחר שהעל-אני נוצר מתוך דה-סקסואליזציה של תסביך אדיפוס, המזוכיזם המוסרי מחזיר את המוסר אל המיניות ומחייה את התסביך, ומפתה את האדם לפעול נגד טובתו. פרויד חותם בקביעה שדיכוי התוקפנות בידי התרבות מחזק את המצפון, ושאפילו ההרס העצמי אינו מתרחש בלי סיפוק ליבידינלי.
- 1930
- 1971
גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם
תרומה מוזמנת לקונגרס ה־27 של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית בווינה ב־1971, שבה ניגש רוזנפלד לתאוריית דחפי החיים והמוות דרך העבודה הקלינית עם מטופלים נרקיסיסטיים. הוא מבחין בין ההיבטים הליבידינליים של הנרקיסיזם, שבהם העצמי עובר אידיאליזציה באמצעות החזקה אומניפוטנטית באובייקטים טובים, לבין ההיבטים ההרסניים שלו, שבהם החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי הם שעוברים אידיאליזציה. בנרקיסיזם ההרסני חלקים אלה פונים נגד כל תלות אוהבת באובייקט, ובכלל זה באנליטיקאי, ונגד חלקי העצמי המבקשים אותה. רוזנפלד משווה את הארגון הנרקיסיסטי לכנופיה המתנהלת כמו המאפיה, המחזיקה בשבי את העצמי התלותי ומענישה כל צעד לקראת עזרה. המאמר טבע את המונח נרקיסיזם הרסני; הוא הודפס שוב בקובץ Melanie Klein Today (1988), ואנדרה גרין ואוטו קרנברג אימצו אותו מאוחר יותר.
הצגת כל ה־8 הצגת פחות
- 1983
נרקיסיזם של חיים, נרקיסיזם של מוות
קובץ מסות של אנדרה גרין על הנרקיסיזם, שחלקן לא פורסמו קודם לכן, מאת מחבר שעסק בנושא מאז 1963. פרויד הציג את הנרקיסיזם ב-1914 והניח לו לסגת לאחר התיקונים של 1920 בקירוב: הניגוד בין דחפי החיים לדחף המוות, הטופיקה השנייה ותאוריה חדשה של החרדה. גרין קושר את הנרקיסיזם לתאוריית הדחפים האחרונה הזאת. לצד הנרקיסיזם החיובי של דחפי החיים, השואף לאחדות האני, הוא מניח נרקיסיזם של מוות, שאותו הוא מכנה נרקיסיזם שלילי, החותר לביטול האני בשאיפה אל האפס. החלק הראשון עוסק בתאוריה של הנרקיסיזם (האחד, האחר והניטרלי; הנרקיסיזם הראשוני כמבנה או כמצב; החרדה), החלק השני מתאר צורות קליניות (הנרקיסיזם המוסרי, המין הניטרלי, האם המתה), ואחרית דבר על האני כבן-תמותה ובן-אלמוות מסתיימת בדמותו של נרקיס בעל שני הפנים כיאנוס. הספר ראה אור בהוצאת Minuit ב-1983, ובתרגומו של אנדרו ולר לאנגלית יצא בשם Life Narcissism, Death Narcissism (2001).
- 1987
ספרו האחרון של רוזנפלד, שיצא לאור זמן קצר אחרי מותו ככרך הראשון בסדרת הספרייה החדשה לפסיכואנליזה, מתבונן לאחור בעבודה של חיים שלמים עם מטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים, ושואל מדוע אנליזות מסוימות מצליחות ואחרות מגיעות למבוי סתום. ארבעת חלקיו עוסקים בתרומתו של האנליטיקאי עצמו לטיפול המצליח ולטיפול הכושל, בהשפעת הנרקיסיזם על משימת האנליטיקאי, בהשפעת ההזדהות ההשלכתית על משימתו, ובסיכום. רוזנפלד טוען שמבוי סתום אינו בהכרח סימן לכך שהמטופל חשוך מרפא: הוא עשוי לנבוע מאי־הבנה של האנליטיקאי, ואפשר לעבד אותו. הוא מייחס משקל רב יותר מבעבודתו הקודמת לטראומה הממשית של המטופל, מזהיר שפרשנות נוקשה או שגויה עלולה לשחזר את הטראומה בתוך האנליזה, ומבחין בין מטופלים נרקיסיסטיים עבי עור לדקי עור. הספר עורר מחלוקת בין עמיתיו; מבקר בכתב העת British Journal of Medical Psychology קבע שהוא מועיל הן למבקרי המחבר והן לאלה שהלכו בדרכו.
- 1993
ספרו של אנדרה גרין על השלילי בפסיכואנליזה. המושג בא מהגל; לאקאן הכניס אותו לפסיכואנליזה בפרשנותו מחדש לפרויד ולאחר מכן זנח אותו. גרין מכנס תחת עבודת השלילי את ההדחקה, הדחייה (פורקלוזיה), ההכחשה והשלילה, ולצדן את הפיצול ואת ההזיה השלילית, כדי להראות מה מאחד אותן ובה בעת להבחין בין השפעותיהן, החושפות יותר מכול את מבנה הסובייקט ומעצבות את תוצאת האנליזה. לאחר השוואה בין הגל לפרויד הוא מתחקה אחר השלילי במקומות שבהם הוא אינו מזוהה בדרך כלל אצל פרויד, כמו עבודת החלום, האבל וההזדהות, ועוקב אחר דרכו הקלינית של פרויד מן הנוירוזה כשלילי של הפרוורסיה ועד המזוכיזם שמאחורי התגובה הטיפולית השלילית, שאת הפסימיות שבה הוא קורא כאופיינית למבני הגבול. פרקים מאוחרים יותר עוסקים בדחף המוות, בנרקיסיזם השלילי ובפונקציה הדה-אובייקטלית, במזוכיזם בכישלונות האנליזה, בפיצול במקרי הגבול, בהזיה השלילית ובסובלימציה. השלילי אינו פתולוגי בלבד: יש לסרב לעודף הדחף כדי להשתייך לקהילה האנושית. הספר מסתיים בשאלה מדוע אצל אחדים הופך ה״לא״ הזה לסירוב לחיות. הספר ראה אור בהוצאת Minuit ב-1993, ובתרגומו של אנדרו ולר לאנגלית יצא בשם The Work of the Negative (1999).
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- עבודת השלילי1993 מקור לקשר
- נרקיסיזם של חיים, נרקיסיזם של מוות1983 מקור לקשר
- גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם1971 מקור לקשר
- מבוי סתום ופרשנות: גורמים טיפוליים ואנטי-טיפוליים בטיפול הפסיכואנליטי במטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים1987 מקור לקשר
- מעבר לעקרון העונג1920 מקור לקשר
- הרס כגורם התהוות1912 מקור לקשר
- הבעיה הכלכלית של המזוכיזם1924 מקור לקשר
- תרבות בלא נחת1930 מקור לקשר