מושג
השיטה הקתרטית
טיפול בהיסטריה שפיתח יוזף ברויאר עם אנה או. בשנים 1880–1882, ושהוא ופרויד הציגו ב"מחקרים בהיסטריה". בהיפנוזה מוחזר המטופל אל האירוע הנשכח שבו נוצר הסימפטום. הסימפטום נעלם כשהזיכרון הזה עולה יחד עם האפקט שלו והאפקט מתפרק במילים, תהליך שכינו "אבראקציה". משום שמטופלים רבים לא ניתנו להיפנוט, החליף פרויד את ההיפנוזה תחילה בריכוז ובלחיצת ידו, ואחר כך באסוציאציה החופשית, שממנה צמחה הפסיכואנליזה.
התפתחות
1893
הוצג בידי יוזף ברויאר
ברויאר פיתח את השיטה בעת שטיפל באנה או. בשנים 1880–1882. "ההודעה המקדימה" משנת 1893, שכתב עם פרויד ושפותחת את "מחקרים בהיסטריה", מדווחת שהסימפטומים נעלמו לצמיתות כשהזיכרון שעורר אותם הועלה יחד עם האפקט שלו ובוטא במילים. פרויד מכנה אותה שיטתו של ברויאר לריפוי באמצעות חקירה ואבראקציה בהיפנוזה.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
קשרים
- 1893 הוצג בידי יוזף ברויאר
ברויאר פיתח את השיטה בעת שטיפל באנה או. בשנים 1880–1882. "ההודעה המקדימה" משנת 1893, שכתב עם פרויד ושפותחת את "מחקרים בהיסטריה", מדווחת שהסימפטומים נעלמו לצמיתות כשהזיכרון שעורר אותם הועלה יחד עם האפקט שלו ובוטא במילים. פרויד מכנה אותה שיטתו של ברויאר לריפוי באמצעות חקירה ואבראקציה בהיפנוזה.
- 1914 התפצל אל עיבוד
פרויד מציג את העיבוד כמקבילה האנליטית לאבריאקציה של השיטה הקתרטית. מבחינה תיאורטית הוא ממלא את אותו תפקיד: פריקת האפקט שנכלא בהדחקה. אך הוא עושה זאת בעבודה איטית נגד ההתנגדות לפי הכלל היסודי, ולא בפריקה היפנוטית חד־פעמית, וזה מה שמבדיל את האנליזה מן הסוגסטיה.
- התפצל אל אסוציאציה חופשית
האסוציאציה החופשית צמחה מתוך השיטה הקתרטית של ברויאר והתרחקה ממנה. משגילה פרויד שמטופלים רבים אינם ניתנים להיפנוט, ביקש להגיע אל הזיכרונות הפתוגניים בלי היפנוזה, ויתר אחר כך גם על אמצעי סוגסטיה אחרים, והניח למטופלים לשייך באופן חופשי.
חיבורים
- 1895
- 1914
- 1924
Entwicklungsziele der Psychoanalyse (1924; בתרגום לאנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925) הוא ספר פרוגרמטי קצר מאת שנדור פרנצי ואוטו ראנק, שיצא לאור כחוברת הראשונה בסדרה שערך פרויד, Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse. לפי ההקדמה, הספר נולד משיחות בקיץ 1922: פרנצי ניסח את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי על הסיטואציה האנליטית. השניים עיבדו יחד את הטקסט כולו לאחר שפרויד, בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, הציע פרס על חיבור שיבחן כיצד השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. הם התאימו את הטקסט לשאלה זו, אך ויתרו על ההשתתפות בתחרות. הספר טוען שהפסיכואנליזה צמחה מהליך טיפולי לבניין תאורטי רחב, ואילו הטכניקה שלה פיגרה מאחור, כך שאנליטיקאים רבים נותרו חסרי התמצאות וצמודים מדי למאמריו הטכניים המעטים של פרויד. בהסתמך על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914) ועל כפיית החזרה שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", המחברים מעניקים לחזרה, ולא להיזכרות, את התפקיד המרכזי בטיפול: החומר הלא-מודע המכריע מעולם לא היה מודע, ולכן אפשר רק לשחזר אותו ביחס לאנליטיקאי, ושם יש להבין אותו ולהפוך אותו לזיכרון אקטואלי. החלק של ראנק מתאר את האנליזה כתהליך מוגבל בזמן של זרימת הליבידו, שההעברה מניעה ונושאת. האנליטיקאי נותר פסיבי ברובו, ומתערב, כמו זרז, במקום שבו ההתנגדות מסמנת סטייה נוירוטית. התנגדויות האני מפנות מקום להעברה, שבה הנוירוזה הקלינית מומרת בנוירוזת העברה המחייה את "הנוירוזה הקדמונית" האדיפלית. התסכול מונע פריקה מוקדמת של הרגשות ודוחף את הליבידו בחזרה אל נקודות הקיבעון שלו. שלב אחרון של "גמילה" מפרק את ההעברה, ולקראתו האנליטיקאי קובע מועד סיום קבוע. הפריקה הרגשית נותרת הגורם המרפא, אך הרגשות מתפרקים כעת ביחס לאנליטיקאי, ולא בזיקה לזיכרונות שהועלו. החלק ההיסטורי-ביקורתי של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי: איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, ניתוח סימפטומים, "ניתוח תסביכים", חשיפה מכנית של שלבי תורת הליבידו, פירוש ספקולטיבי, פילוגנטי ואנגוגי, הרצאת ידע תאורטי באוזני המטופל, הכרזה על כל עיכוב כעל התנגדות, וגם פסיביות נוקשה ו"אקטיביות פראית". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעויות, וטוען שהלא-מודע במובנו הצר, שמעולם לא נחווה, יכול רק להיחוות מחדש בהווה, חלק אחר חלק, כ"קתרזיס במנות" (fraktionierte Katharsis). פרק על יחסי התאוריה והפרקטיקה מבחין בין ידיעה אינטלקטואלית לבין שכנוע הנרכש בחוויה, ומציג את עבודתו של פרויד כ"מעגל מיטיב" (circulus benignus) שבו כל אחת מתקנת את רעותה. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של הכרה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם מסיקים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית, שעודף הידיעה של המטופל צריך לפנות מקום לידיעה הרבה יותר של האנליטיקאי, ושהטכניקה תהיה פשוטה יותר ויותר, ואולי אף תחזיר אליה את ההיפנוזה והסוגסטיה, בעוד הידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלת כל הרופאים וגם של מטפלים שאינם רופאים. הספר ראה אור באותה שנה שבה פרסם ראנק את "טראומת הלידה", והפך לסלע מחלוקת במעגל הקרוב של פרויד.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה1924מקור לקשר
- מחקרים בהיסטריה1895מקור לקשר
- היזכרות, חזרה ועיבוד1914מקור לקשר