מושג
תסביך הסירוס
מכלול הפנטזיות והפחדים סביב אובדן הפין: אצל הבן, האימה מפני סירוס כעונש על משאלותיו האדיפליות; אצל הבת, האמונה שכבר נשלל ממנה פין, והקנאה והטינה הנלווים לכך. פרויד קשר אותו במהודק לגורלו של תסביך אדיפוס, שאותו הוא מסיים אצל הבנים ופותח אצל הבנות.
התפתחות
1908
הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד תיאר את תסביך הסירוס לראשונה ב-1908, בין התאוריות המיניות של ילדים, ומקרה האנס הקטן (1909), שאמו איימה להורות לחתוך את איברו, היה ההדגמה הקלינית הראשונה שלו. ב-1923 קשר אותו לשלב הפאלי, שבו הילד מכיר איבר מין אחד בלבד.
מתוך אנליזה של פוביה בילד בן חמש (1909);הארגון הגניטלי האינפנטילי (1923)
1923
עובד מחדש בידי קארן הורני
הורני ייחסה את תסביך הסירוס הנשי לא לחסר האנטומי בלבד, אלא לאהבת הילדה לאביה שנכזבה ולהזדהות עמו שבאה בעקבותיה.
מתוך על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה (1923)
1927
עובד מחדש בידי ארנסט ג'ונס
ג'ונס הציג את חרדת הסירוס כמקרה מיוחד אחד של אימה יסודית יותר המשותפת לשני המינים.
מתוך ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית (1927)
קשרים
- 1908 הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד תיאר את תסביך הסירוס לראשונה ב-1908, בין התאוריות המיניות של ילדים, ומקרה האנס הקטן (1909), שאמו איימה להורות לחתוך את איברו, היה ההדגמה הקלינית הראשונה שלו. ב-1923 קשר אותו לשלב הפאלי, שבו הילד מכיר איבר מין אחד בלבד.
- 1923 עובד מחדש בידי קארן הורני
הורני ייחסה את תסביך הסירוס הנשי לא לחסר האנטומי בלבד, אלא לאהבת הילדה לאביה שנכזבה ולהזדהות עמו שבאה בעקבותיה.
- 1927 עובד מחדש בידי ארנסט ג'ונס
ג'ונס הציג את חרדת הסירוס כמקרה מיוחד אחד של אימה יסודית יותר המשותפת לשני המינים.
- 1927 התפצל אל אפניזיס
אפניזיס הוגדר מול הסירוס: אובדן היכולת המינית כולה, המשותף לשני המינים, ולא האיום על איבר אחד.
חיבורים
- 1909
תיאור המקרה של "הנס הקטן", ילד בן חמש שפיתח פוביה מסוסים, שפרסם פרויד ב-1909 בכרך הראשון של ה-Jahrbuch für psychoanalytische und psychopathologische Forschungen. פרויד פגש את הילד פעם אחת בלבד: הטיפול נעשה בידי אביו, מתלמידיו של פרויד, והמקרה נכתב על סמך רשימותיו של האב. פרויד מפרש את הפוביה כתוצאה של המצב האדיפלי של הילד – אהבתו לאמו, עוינותו כלפי אביו, חרדת הסירוס וסקרנותו בנוגע ללידה ולאיברי המין – וטוען שהחרדה שנבעה מכמיהה מודחקת הותקה אל הסוסים, שייצגו את האב. כאנליזה הראשונה של ילד, המקרה מוצג כאישור ישיר לתיאוריית המיניות הינקותית שפרויד הציג ב-1905.
- 1923
מאמר קצר מ־1923, שכותרת המשנה שלו היא "תוספת לתאוריה של המיניות", ובו מתקן פרויד קטע מתוך "שלוש מסות על התאוריה של המיניות". שם טען שהמיניות האינפנטילית דומה למיניות הבוגרת בבחירת האובייקט, אך חסרה בה ראשוניות איברי המין, או שהיא מושגת בה רק באופן חלקי. כעת הוא טוען שבשיא ההתפתחות המינית האינפנטילית העניין באיברי המין והפעילות הגניטלית נעשים שליטים, כמעט כמו בבגרות. מה שמייחד את הארגון הגניטלי האינפנטילי הוא שאצל שני המינים נלקח בחשבון רק איבר מין אחד, הזכרי: אין כאן ראשוניות גניטלית אלא ראשוניות של הפאלוס. פרויד מציין שביכולתו לתאר את התהליך רק אצל הבן. הבן מניח שלכל יצור יש איבר כמו שלו, ומכוון אליו את סקרנותו המינית. כשהוא מגלה שלבנות אין איבר כזה, הוא מכחיש תחילה את מה שראה, אחר כך סבור שהאיבר עוד יגדל, ולבסוף מסיק שהוא היה קיים ונלקח, כלומר שאירע סירוס. לדעת פרויד, את תסביך הסירוס אפשר להבין רק מתוך מקורו בשלב ראשוניות הפאלוס, ולשם הוא מייחס חלק נכבד מן הבוז לנשים ומן האימה מפניהן, ומסתמך על פרשנותו של פרנצי לראש המדוזה. הילד מכליל את החסר רק בהדרגה: הוא מייחס פינס לנשים נערצות כמו האם עד שהוא מגיע לתאוריות שלו על הלידה, והנרתיק נותר בלתי מוכר לו. המאמר נחתם במעקב אחר שינויי הקוטביות המינית לאורך ההתפתחות: סובייקט ואובייקט; פעיל וסביל בארגון הסדיסטי־אנאלי; פאלי ומסורס בארגון הגניטלי האינפנטילי; וגברי ונשי רק בהתבגרות.
- 1923
על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה
המאמר הראשון של הורני נגד התיאור הפסיכואנליטי המקובל של הנשיות הוצג בקונגרס ברלין ב־1922 ופורסם ב־1923. האנליטיקאים הניחו כמובן מאליו שנשים סובלות ממינן ומקנאות בגבר על הפין שלו, ושתסביך הסירוס הנשי נובע מכך. הורני שואלת אם מובנוּת זו אינה נובעת מן הנרקיסיזם הגברי. היא מציינת גם שמבחינת החשיבה הביולוגית אין זה מספק שמחצית האנושות תהיה בלתי מרוצה מתפקידה המיני. היא מפרקת את קנאת הפין של הילדה לשלושה רכיבים: ארוטיקה של השתנה, תשוקת ההסתכלות וההתראות, ומשאלות אוננות מודחקות. בכל אחד מהם הילדה הקטנה נמצאת אמנם בעמדת נחיתות ממשית, אך אף אחד מהם אינו גורם לה לחוש נחותה מלכתחילה. על סמך חומר אנליטי היא טוענת שהתהליך המכריע מתרחש בשלב האדיפלי. הילדה עוברת אהבה עזה ונשית לחלוטין לאב, ובה גם המשאלה ללדת ממנו ילד. כשאהבה זו נכזבת היא מוותרת עליו כאובייקט ומזדהה עמו במקום זאת, כך שהמשאלה להיות גבר מכסה על נשיות שנזנחה. ההזדהות הזאת היא גרעין אחד של תסביך הסירוס. הגרעין האחר הוא הפנטזיה שהאישה סורסה במסגרת יחסי האהבה עם האב, ומכאן נובעות עמדות הנקמה של נשים כלפי גברים. מסקנתה היא שהנשיות הפגועה היא שיוצרת את תסביך הסירוס, ושנשים, כמו גברים, נעשות נוירוטיות בשל כישלונן בתסביך אדיפוס. אותה הזדהות עם ההורה מן המין האחר עומדת ביסוד ההומוסקסואליות וגם ביסוד תסביך הסירוס.
- 1927
ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית
ג'ונס הרצה את המאמר בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי העשירי באינסברוק ב־1 בספטמבר 1927, והוא נדפס באוקטובר אותה שנה ב־International Journal of Psycho-Analysis. בפתח דבריו הוא מצטרף לאזהרתה של קרן הורני כי הידע על ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוות בשל הטיה, ומציע שאנליטיקאים גברים אימצו השקפה פאלוצנטרית מופרזת, המעריכה בחסר את איברי המין הנשיים. המאמר נשען בעיקר על אנליזות עמוקות שערך בעת ובעונה אחת לחמש נשים בעלות הומוסקסואליות גלויה, ומבקש להשיב על שתי שאלות: מה אצל האישה מקביל לפחד הסירוס של הגבר, ומה מבדיל בין התפתחותן של נשים הומוסקסואליות לזו של נשים הטרוסקסואליות. לטענת ג'ונס, השאלה הראשונה מנוסחת באופן שגוי. מאחר שלאיבר המין חלק כה גדול במיניות הגברית, נוטים האנליטיקאים להשוות את הסירוס לביטול המיניות כולה, ואילו בשני המינים הסירוס אינו אלא איום חלקי. לכיליון המוחלט והקבוע של היכולת להנאה מינית, וגם של ההזדמנות לה, הוא מציע את המונח היווני "אפניזיס" (aphanisis), ורואה בו את הפחד היסודי שבבסיס כל הנוירוזות; פחד הסירוס ומחשבות המוות הם ביטוייו הקליניים הקרובים ביותר. שני המינים חוששים מאותו הדבר, וההבדל ביניהם הוא באופן שבו הם מדמים את התרחשותו. אצל הבן הוא לובש צורה אקטיבית של סירוס, עונש על מעשה אסור. אצל הבת, התלויה יותר בנכונותו של בן הזוג לשם סיפוקה, הפחד הראשוני הוא פחד הפרידה: שהאם היריבה תעמוד בינה ובין האב או תשלח אותה מעליה לתמיד, או שהאב פשוט ימנע ממנה את הסיפוק. מכאן הפחד העמוק מנטישה. ג'ונס קושר תלות זו באישורו של בן הזוג להבחנתה של הלנה דויטש, שהאני העליון של האישה, כמו של הגבר, נובע בעיקר מתגובות לאב. בהמשך לתיאורו של פרויד, שלפיו תסביך אדיפוס הנשי שוקע מחמת אכזבה מתמשכת, מגיע ג'ונס לנוסחה שמחסור שקול לתסכול: עצם אי־הסיפוק נחווה כשלילה מכוונת מצד הזולת. הוא אף מציע שהאשמה, ועמה האני העליון, נבנים מבפנים כדי להגן על הילד מלחצו של ליבידו שאינו בא על סיפוקו, ובכך להדוף את האפניזיס, וזאת על ידי עמעום המשאלות שאינן יכולות להתממש. את אי־שביעות הרצון של הסביבה, שבעבר יוחס לה התהליך כולו, הילד מנצל במידה רבה: הוא משליך את הסכנה הפנימית החוצה ונאחז בכל "היענות מוסרית" (moralisches Entgegenkommen) שהסביבה מציעה, כדי לסמן את הסכנה ולהקים נגדה מחסום. בתיאור ההתפתחות המוקדמת של הבת מקבל ג'ונס את דברי פרויד, אך מוסיף, ברוח האנליזות המוקדמות של מלאני קליין, מעברים ישירים מן השלב האוראלי אל המצב האדיפלי: הנטיות האוראליות מתפצלות מוקדם לכיוון הדגדגן ולכיוון פנטזיות הפלאציו. בהתפתחות לעבר הטרוסקסואליות הסדיזם מופיע מאוחר, היניקה עוברת אל השלב האנאלי, והפה, פי הטבעת והנרתיק יוצרים סדרה שקולה של איברים קולטים; שלב זה הוא הזדהות עם האם. קנאת הפין מופיעה תמיד, אך ג'ונס, בהסכמה עם הורני, דויטש וקליין, מבחין בין קנאת פין טרום־אדיפלית (אוטו־ארוטית) לקנאת פין בתר־אדיפלית (אלו־ארוטית), ורואה בשנייה את החשובה יותר מבחינה קלינית. זוהי הגנה רגרסיבית, שמעורר המחסור שבכך שהבת לעולם אינה מורשית לחלוק את פין האב או לקבל ממנו ילד. מול האפניזיס שמביא המחסור הבלתי נמנע הזה, הבת נאלצת לוותר על האובייקט שלה, האב, או על מינה, כלומר על נשיותה. במקרה הראשון משאלותיה הנשיות מתפתחות במישור הבוגר ועוברות לאובייקטים נגישים יותר; במקרה השני הקשר לאב נשמר, אך הופך להזדהות עמו, לתסביך פין. אצל הבן הבחירה מקבילה, בין ויתור על האם לוויתור על גבריותו, וכך נוסחה אחת חלה על שני המינים: עליהם לוותר על מינם או על גילוי העריות. בפתרון ההומוסקסואלי האדם תולה את שלמותו המינית בהחזקת האיבר של המין האחר, במישרין או דרך הזדהות. ג'ונס מציע שה"שלב הפאלי" שתיאר פרויד אצל בנות הוא כנראה צורה מתונה של ההזדהות הזאת עם פין האב, תצורה משנית והגנתית ולא שלב התפתחותי של ממש. בקרב נשים הומוסקסואליות מבחין ג'ונס בשתי קבוצות עיקריות: נשים השומרות על עניינן בגברים אך מבקשות שיכירו בהן כאחת מהם, ונשים שעניינן בגברים מועט, הנהנות מנשיות באופן עקיף דרך הזדהות עם אישה נשית, שאותה הן מספקות בתחליף לפין, לרוב הלשון. הגורמים המכריעים, ככל הנראה מולדים, הם עוצמה חריגה של הארוטיקה האוראלית ושל הסדיזם, המתכנסות בשלב אוראלי־סדיסטי מועצם, שבו הוא רואה את התכונה המרכזית של ההתפתחות ההומוסקסואלית אצל נשים; הארוטיקה האוראלית גוברת בקבוצה השנייה, והסדיזם, על פנטזיות הנשיכה והסירוס שלו, בראשונה. עוד הוא מוסיף כי האישה ההטרוסקסואלית חוששת בעיקר מן האם, וההומוסקסואלית מן האב, שעונשו נחווה כנטישה ברובד האוראלי וכמכות או כתקיפה אנאלית ברובד האנאלי. במאמר זה טבע ג'ונס את המונח אפניזיס, ובו פתח את חלקו בוויכוח עם פרויד על המיניות הנשית.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית1927מקור לקשר
- על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה1923מקור לקשר
- אנליזה של פוביה בילד בן חמש1909מקור לקשר
- הארגון הגניטלי האינפנטילי1923מקור לקשר