היינץ הרטמן

הרטמן נולד בווינה ב-4 בנובמבר 1894 למשפחה ממוצא יהודי. סבו מצד אביו היה המשורר מוריץ הרטמן, מדמויות מהפכת 1848. סבו מצד אמו היה הרופא הווינאי רודולף כרובאק. אביו, לודו מוריץ הרטמן, היה היסטוריון שייסד ספריות ציבוריות ותוכניות לחינוך מבוגרים, ואמו, גרטה כרובאק, הייתה פסנתרנית ופסלת.

עד שנות נעוריו המוקדמות לימדו אותו מורים פרטיים, ולאחר מכן למד בבתי ספר ציבוריים. אחרי שירותו במלחמת העולם הראשונה למד רפואה באוניברסיטת וינה, שם שמע גם את הרצאותיהם של מקס ובר ושל פרויד. הוא קיבל את התואר ברפואה ב-1920.

לאחר מכן עבד הרטמן במרפאה הפסיכיאטרית-נוירולוגית של האוניברסיטה בווינה תחת יוליוס וגנר-יאורג, ונשאר בה עד 1934. בין פרסומיו המוקדמים היו מאמרים על חילוף החומרים של כינין, עבודה פסיכיאטרית משותפת עם פאול שילדר ומחקרים על תאומים. ב-1924 פרסמו הוא וסטייפן בטלהיים מחקר על פליטות בפסיכוזת קורסקוב, שתמך באופן ניסויי ברעיונותיו של פרויד על סימבוליזציה. המחקר כונה קלאסיקה קטנה של הפסיכואנליזה הניסויית.

הוא תכנן לעבור אנליזה לימודית אצל קרל אברהם בברלין. כשאברהם מת באופן בלתי צפוי, עבר הרטמן אנליזה אצל שאנדור ראדו במקומו, ובברלין כתב את ספרו הראשון, יסודות הפסיכואנליזה³ (1927). מאוחר יותר הציע לו אדולף מאייר משרת פרופסור מן המניין באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס. פרויד הגיב בהצעה לקחת אותו לאנליזה ללא תשלום אם יישאר בווינה, והרטמן נענה.

ב-1928 נשא לאישה את דורה קרפלוס (1902–1974), רופאת ילדים שנעשתה לימים פסיכואנליטיקאית. נולדו להם שני בנים, ארנסט ולורנס הרטמן.

הרטמן נעשה חבר שותף באגודה הפסיכואנליטית של וינה ב-1925 וחבר מן המניין ב-1927. מ-1930 לימד במכון ההכשרה שלה, תחילה על תורת המדע של הפסיכואנליזה ואחר כך מבוא לתחום. ב-1933 הצטרף להנהלת האגודה. מ-1934, כשעזב את המרפאה, עבד כפסיכואנליטיקאי בלבד ושימש אנליטיקאי מדריך. בשנות ה-30 היה מעורכי ה-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse. לפני 1937 פרסם כשני תריסרים מאמרים, בנושאים שכללו תאומים, פסיכוזות, נוירוזות, ערכים וקוקאין; ביניהם היה "Psychoanalyse und Wertproblem" (1928).

הספר "יסודות הפסיכואנליזה" משתרע על כ-190 עמודים, וראה אור בלייפציג בהוצאת Georg Thieme. הוא הקדים את עבודתו העיונית המאוחרת של הרטמן על האגו. במחקר מ-1974 קרא בו ר׳ היינץ ניסיון להעניק לפסיכואנליזה יסוד מתודולוגי כמדע טבע. היינץ טען שהזהירות הניאו-קנטיאנית של הספר מפני התייחסות ללא-מודע כאל ישות ממשית הותירה את הלא-מודע דבר-מה שנוסף במחשבה בלבד. הוא ראה גם בפסיכולוגיית האגו המאוחרת של הרטמן החפצה של הדרישות המתודולוגיות המוקדמות הללו.

ב-17 בנובמבר 1937 הרצה הרטמן בפני האגודה את ההרצאה שהפכה למאמר "פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות". היא ראתה אור ב-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse ב-1939.

לאחר סיפוח אוסטריה ב-1938 עזב הרטמן את וינה עם משפחתו. בהזמנת מארי בונפרט נסע תחילה לפריז, שם נעשה אנליטיקאי מדריך באגודה הפסיכואנליטית של פריז. משם עבר לשווייץ, וב-1941 השתקע בניו יורק.

בניו יורק נעשה לדמות מובילה באגודה ובמכון הפסיכואנליטיים של ניו יורק. הוא שימש שם אנליטיקאי מדריך והיה המנהל הראשון של מרכז הטיפול של המכון, שבראשו עמד בשנים 1948–1951. בשנים 1952–1954 כיהן כנשיא האגודה.

ב-1945 ייסד הרטמן את השנתון The Psychoanalytic Study of the Child יחד עם קריס, ובלונדון עם אנה פרויד. שיתוף הפעולה שלו עם קריס ולוונשטיין הניב סדרה של מאמרים משותפים בשנתון, שראשיתה בהערות על היווצרות המבנה הנפשי⁴ (1946) והמשכה במאמר "Notes on the Theory of Aggression" (1949). אחריהם פרסמו הרטמן ולוונשטיין את "Notes on the Superego" (1962). השלושה נודעו לימים כטריומווירט של פסיכולוגיית האגו, ומאמריהם המשותפים קובצו בספר Papers on Psychoanalytic Psychology (1964). בסקירה של עבודתו של קריס מקבץ דייוויד בירס את המאמר מ-1946 עם מחקרים על האופן שבו האיד, האגו והסופר-אגו מתייחסים זה לזה ומתפתחים, ועל פונקציות האגו, כמו הגנה ועידון, המתאימות את הדחפים למציאות.

הרטמן כיהן כנשיא האגודה הפסיכואנליטית הבין-לאומית בשנים 1951–1957, וב-1959 מונה לנשיא הכבוד שלה. בערך שכתב עליו ל-International Dictionary of Psychoanalysis מתאר אותו בנו, לורנס הרטמן, כמי שהיה באמצע המאה העשרים "משהו כמו הדיקן של הפסיכואנליזה העולמית". הרטמן מת בסטוני פוינט שבמדינת ניו יורק ב-17 במאי 1970. הוא קבור לצד אשתו בבית הקברות של הקפלה בפקס-קרסטה, סמוך לזילס שבעמק אנגדין בשווייץ.

המאמר "פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות" נפתח בתזכורת שהפסיכואנליזה שואפת להיות "eine allgemeine Psychologie im umfassendsten Sinne", פסיכולוגיה כללית במובן המקיף ביותר. המאמר מציין שפסיכולוגיית האגו האנליטית הייתה עד אז בעיקרה פסיכולוגיה של הקונפליקט. הרטמן לקח כנקודת מוצא את תיאור פעולת ההגנה של האגו אצל אנה פרויד, שאותו כינה הטיפול הממצה הראשון בצד חשוב של תפקוד האגו, ושאב רבות מדוגמאותיו מעבודתה. הוא הציג את מפעלו כהתייחסות רצינית להרחבה של תאוריית האגו שפרויד עצמו כבר החל בה בכמה מקומות, בהישענות על המודל המבני של פרויד, מודל האיד, האגו והסופר-אגו.

לפונקציות המתפתחות מחוץ לקונפליקט, כמו תפיסה, כוונה, הבנת אובייקטים, חשיבה ושפה, נתן את השם הזמני אזור האגו המשוחרר מקונפליקט. אין כוונתו לתחום בנפש שהוא פטור מקונפליקט מעיקרו, אלא לתהליכים שאצל אדם מסוים נשארים בפועל מחוץ לו. למידת ההליכה, למשל, כרוכה בקונסטיטוציה, בהבשלה, בלמידה, בליבידו ובהזדהות, והיא יכולה להיגרר לתוך קונפליקט בלי שנבעה ממנו. הרטמן עמד על כך שההבחנה בין התפתחות דרך קונפליקט לבין התפתחות שלווה אינה חופפת להבחנה בין הפתולוגי לנורמלי. גם לאנשים בריאים יש קונפליקטים, והגנה שמצליחה עשויה עדיין לסמן הישג שנכשל.

הנושא השני של המאמר היה ההסתגלות. הרטמן כינה את האגו איבר ההסתגלות המיוחד של הפרט. הוא אימץ כקווים מנחים את רעיונותיו של פרויד על שינוי אלופלסטי (שינוי הסביבה) ושינוי אוטופלסטי (שינוי האדם את עצמו), והוסיף עליהם דרך שלישית, בחירתה של סביבה חדשה. את מידת ההסתגלות מדד ביחס למצבים טיפוסיים הצפויים בממוצע, ותיאר את התינוק הנורמלי כמותאם מיומו הראשון לסביבה הצפויה הממוצעת שלו.

ההסתגלות, לפי תיאורו, כרוכה גם בהתאמה ההדדית של הפונקציות בתוך האגו, בכוח האגו ובאוטומטיזמים המציידים את האדם למגוון צפוי ממוצע של משימות. הוא קיווה שהמושג יסייע להבהיר את התפיסה הפסיכואנליטית של בריאות נפשית, שאלה שבה עסק גם במאמר "Psychoanalysis and the Concept of Health" (1939). במקום השקפתו של פרויד שהאגו צומח מתוך האיד, הציע הרטמן שהאגו והאיד מתבדלים שניהם מתוך מטריצה משותפת בלתי מובחנת. כך נעשו הגורמים המולדים השפעה שלישית על התפתחות האגו, לצד הדחפים והעולם החיצוני.

מתוך אזור האגו המשוחרר מקונפליקט פיתח הרטמן את תפיסתו בדבר האוטונומיה של האגו. ב-1939 קרא בשם לתחום של התפתחות אוטונומית של האגו, ובמאמריו המאוחרים הבחין בין אוטונומיה ראשונית לאוטונומיה משנית. אוטונומיה ראשונית שייכת למנגנונים מולדים כמו תפיסה, זיכרון ומוטוריקה, המעוצבים בידי הבשלה ולמידה, אך אינם נובעים מקונפליקט ואינם תלויים בו כדי להתפתח. אוטונומיה משנית שייכת לדפוסים שנוצרים תחילה בקונפליקט, למשל כהגנות, אך באמצעות שינוי פונקציה הופכים למבנים יציבים המשרתים את ההסתגלות. האוטונומיה שלהם נמדדת במידה שבה הם עומדים בפני היגררות חזרה אל הדחפים דרך רגרסיה. הרטמן הדגיש ששני סוגי האוטונומיה יחסיים, שכן פונקציות אוטונומיות עדיין עלולות להיתפס בקונפליקט.

בהערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו⁵ (1950) ציין הרטמן שאנליטיקאים משתמשים במילה אגו באופן דו-משמעי. הוא טען שבתאוריה המבנית עליה לציין מערכת נפשית המוגדרת על ידי הפונקציות שלה, ולא את האישיות או את האדם עצמו. לאדם עצמו, כנבדל מן העולם הסובב אותו, הציע את המונח עצמי, והציב את ייצוגי העצמי לצד ייצוגי האובייקט. על בסיס זה ניסח מחדש את הנרקיסיזם של פרויד כהשקעה ליבידינלית בעצמי ולא באגו.

אותו מאמר הציג את רעיון אנרגיית הדחף המנוטרלת, שהרטמן פיתח בהערות על תאוריית העידון⁶ (1955). שם ראה בעידון שינוי באופן של אנרגיית הדחף, מאופן יצרי לאופן לא יצרי, שמעמיד אנרגיה לרשות האגו לשם הפונקציות שלו. פרויד סבר שהאגו פועל באנרגיה שעברה דה-סקסואליזציה, והרטמן הרחיב זאת לאנרגיה שמקורה בתוקפנות. כך פועל הניטרול על התוקפנות כמו על הליבידו, ויש לו דרגות, והרטמן ראה ביכולת לנטרל מדד לכוח האגו.

הכרך "מסות על פסיכולוגיית האגו" מקבץ את המאמרים האלה יחד עם אחרים על תאוריית הדחפים, על עקרון המציאות, על התפתחות מושג האגו בכתבי פרויד, על סכיזופרניה, על הטכניקה, על יישום הפסיכואנליזה במדעי החברה ועל הפסיכואנליזה כתאוריה מדעית. הוא מביא גם מחקרים קליניים וניסויים מוקדמים, ביניהם מחקר קורסקוב והעבודה על תאומים.

דייוויד רפפורט תרגם את Ich-Psychologie und Anpassungsproblem לאנגלית ב-1958 בשם Ego Psychology and the Problem of Adaptation. בסקירה ההיסטורית של פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית שכתב כמבוא לספרו של אריק אריקסון זהות ומעגל החיים⁷ (1959), ראה רפפורט בעבודתו של הרטמן את הבסיס של התחום, ומיקם בתוכו את התאוריה הפסיכו-סוציאלית של אריקסון. רפפורט גם הרחיב את מושג האוטונומיה של הרטמן ליחס הדדי בין האוטונומיה של האגו מן הדחפים לבין האוטונומיה שלו מן הסביבה.

פסיכולוגיית האגו העבירה את הדגש של הפסיכואנליזה מן הדחפים אל הפונקציות ההסתגלותיות של האגו, וקירבה אותה לפסיכולוגיה האקדמית. היא שלטה בפסיכואנליזה האמריקאית עד שעלתה קרנה של תאוריית יחסי האובייקט. ההבחנה של הרטמן בין אגו לעצמי נעשתה נקודת מוצא לתאוריות מאוחרות יותר. ספרה של אדית ג׳ייקובסון העצמי ועולם האובייקטים⁸ (1964) נשען עליה כדי להתחקות אחר היווצרותם של ייצוגי העצמי והאובייקט. ספרו של היינץ קוהוט האנליזה של העצמי⁹ (1971) ראה בהגדרת הנרקיסיזם של הרטמן כהשקעה בעצמי את הצעד שממנו התפתחה פסיכולוגיית העצמי שלו. ספרו של אוטו קרנברג תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית¹⁰ (1976) חיבר את תאוריית יחסי האובייקט לפסיכולוגיית האגו דרך אותם ייצוגים. גם הערך שכתב לורנס הרטמן במילון מייחס לעבודת אביו תרומה להכשרת הקרקע לתאוריית יחסי האובייקט ולפסיכולוגיית העצמי.

לאסכולה נמתחה גם ביקורת חריפה. במאמרים שקובצו בכתבים¹¹ (1966) תקף לאקאן את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, קריס ולוונשטיין, וטען שהשאיפה לחזק אגו אוטונומי ומסתגל מהווה בגידה בגילוי הלא-מודע של פרויד. בתוך פסיכולוגיית האגו עצמה סבור מרווין הורוויץ׳ שרוב רעיונותיו של הרטמן על האוטונומיה עמדו במבחן. עם זאת הוא מציין שהועלו ספקות רציניים באשר למעמדן המדעי של התמרות האנרגיה שהשערת הניטרול מניחה.

ספרו הראשון של הרטמן היה "יסודות הפסיכואנליזה" (Die Grundlagen der Psychoanalyse; לייפציג, 1927). הניסוח המכונן שלו לפסיכולוגיית האגו היה המאמר "פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות" (Ich-Psychologie und Anpassungsproblem), שראה אור ב-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse ב-1939, ובאנגלית ב-1958 בשם Ego Psychology and the Problem of Adaptation. עם קריס ולוונשטיין כתב את "הערות על היווצרות המבנה הנפשי" (Comments on the Formation of Psychic Structure, 1946), את "Notes on the Theory of Aggression" (1949) ומאמרים משותפים נוספים, שקובצו בספר Papers on Psychoanalytic Psychology (1964). בין מאמריו שלו: "הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו" (Comments on the Psychoanalytic Theory of the Ego, 1950), "The Mutual Influences in the Development of Ego and Id" (1952), "הערות על תאוריית העידון" (Notes on the Theory of Sublimation, 1955) וגם "Notes on the Reality Principle" (1956). רובם קובצו בספר "מסות על פסיכולוגיית האגו: בעיות נבחרות בתיאוריה הפסיכואנליטית" (Essays on Ego Psychology: Selected Problems in Psychoanalytic Theory; ניו יורק, 1964).