ספר
טוטם וטאבו
Totem und Tabu
ארבע מסות, שהתפרסמו תחילה בכתב העת אימאגו בשנים 1912–1913 וכונסו לספר בהוצאת הוגו הלר ב-1913, המשוות את חייהם הנפשיים של עמים שבטיים, כפי שתיארה אותם האנתרופולוגיה של התקופה, לחייהם הנפשיים של נוירוטים. המסות עוסקות בזו אחר זו באימת גילוי העריות; בטאבו ובאמביוולנטיות של הרגש; באנימיזם, בכישוף ובאומניפוטנציה של המחשבות; ובשובו של הטוטמיזם בילדות. במסה האחרונה מעלה פרויד את ההשערה על העדר הקדמון, שבו רצחו האחים אב אלים ואכלו אותו. לטענתו, החרטה על המעשה והאמביוולנטיות כלפי האב הולידו את הטוטמיזם, את האיסורים על רצח ועל גילוי עריות, ואת הארגון החברתי, המוסר והדת.
רעיונות מרכזיים
- חייהם הנפשיים של עמים שבטיים מושווים לאלה של נוירוטים.
- הטאבו נדון יחד עם האמביוולנטיות של הרגש.
- האנימיזם והכישוף נקשרים לאומניפוטנציה של המחשבות.
- הטוטמיזם שב ומופיע בילדות.
- רצח האב הקדמון בידי אחי העדר, והחרטה שבאה אחריו, מוצעים כמקורם של הטוטמיזם, איסורי גילוי העריות והרצח, המוסר והדת.
מה הוא מראה
- 1913
זיגמונד פרויד הצגת העדר הקדמון
פרויד נטל את השערתו של דרווין על עדת קמאים שבראשה אב קנאי, ובנה עליה במסה הרביעית של "טוטם וטאבו" את מיתוס האחים הרוצחים את האב ואוכלים אותו, ואחר כך, מתוך אשמה, מקימים את הטוטם ואת איסור הגילוי עריות. ב-1921 קרא את ההמון כתחיית העדה הקמאית.
- 1917
זיגמונד פרויד הצגת אבל
כבר ב"טוטם וטאבו" אמר פרויד שלאבל יש משימה נפשית למלא; "אבל ומלנכוליה" הופך אותו למושג, עבודת האבל (Trauerarbeit), שבה בוחן המציאות מראה שהאובייקט האהוב איננו עוד, והליבידו נסוג מזיכרונותיו פרט אחר פרט, ומעמיד אותו מול המלנכוליה.