מושג
אקטינג אאוט
ביטוי בפעולה, במקום בזכירה ובמילים, של משאלות, פנטזיות או זיכרונות לא-מודעים שהטיפול עורר, בין בפגישות ובין בחיי המטופל מחוצה להן. פרויד, שכינה זאת Agieren, ראה בכך חזרה הבאה במקום הזכירה, ולכן פועלת כהתנגדות בתוך ההעברה. אנליטיקאים מאוחרים יותר נחלקו בשאלה עד כמה יש לרסן אותה או להיעזר בה, ותשומת הלב לחלקו של האנליטיקאי עצמו בפעולה כזו הובילה למושג האנאקטמנט.
התפתחות
1905
זיגמונד פרויד הוצג בידי
באחרית הדבר למקרה דורה פרויד משתמש לראשונה בפועל 'agieren' לתיאור הפסקת הטיפול בידי המטופלת: בנקמתה בו, כפי שרצתה לנקום בהר ק., היא ביטאה בפעולה חלק מזיכרונותיה ומהפנטזיות שלה במקום לשחזר אותו בטיפול.
1912
זיגמונד פרויד פותח בידי
בכתביו על הטכניקה פרויד ממקם את האקטינג אאוט בתוך ההעברה: הדחפים הלא-מודעים מבקשים להתממש מחדש ולא להיזכר, המטופל רוצה לממש אותם ביחסיו עם האנליטיקאי, והטיפול צריך להחזירם אל הזכירה ואל העיבוד הנפשי.
1924
שאנדור פרנצי עובד מחדש בידי
יחד עם רנק, פרנצי הופך את סדר החשיבות של מאמר פרויד 'זכירה, חזרה ועיבוד' (1914), שראה ברצון לחוות מחדש במקום לזכור התנגדות: מה שאי אפשר לזכור אפשר רק לחזור עליו בטיפול, ולכן החזרה, שמעודדים אותה במכוון ואחר כך הופכים לזיכרון עכשווי, מקבלת את התפקיד המרכזי בטכניקה.
1924
אוטו ראנק עובד מחדש בידי
יחד עם פרנצי, רנק הופך את סדר החשיבות של מאמר פרויד 'זכירה, חזרה ועיבוד' (1914), שראה ברצון לחוות מחדש במקום לזכור התנגדות: מה שאי אפשר לזכור אפשר רק לחזור עליו בטיפול, ולכן החזרה, שמעודדים אותה במכוון ואחר כך הופכים לזיכרון עכשווי, מקבלת את התפקיד המרכזי בטכניקה.
קשרים
- 1905 הוצג בידי זיגמונד פרויד
באחרית הדבר למקרה דורה פרויד משתמש לראשונה בפועל 'agieren' לתיאור הפסקת הטיפול בידי המטופלת: בנקמתה בו, כפי שרצתה לנקום בהר ק., היא ביטאה בפעולה חלק מזיכרונותיה ומהפנטזיות שלה במקום לשחזר אותו בטיפול.
- 1912 פותח בידי זיגמונד פרויד
בכתביו על הטכניקה פרויד ממקם את האקטינג אאוט בתוך ההעברה: הדחפים הלא-מודעים מבקשים להתממש מחדש ולא להיזכר, המטופל רוצה לממש אותם ביחסיו עם האנליטיקאי, והטיפול צריך להחזירם אל הזכירה ואל העיבוד הנפשי.
- 1924 עובד מחדש בידי שאנדור פרנצי
יחד עם רנק, פרנצי הופך את סדר החשיבות של מאמר פרויד 'זכירה, חזרה ועיבוד' (1914), שראה ברצון לחוות מחדש במקום לזכור התנגדות: מה שאי אפשר לזכור אפשר רק לחזור עליו בטיפול, ולכן החזרה, שמעודדים אותה במכוון ואחר כך הופכים לזיכרון עכשווי, מקבלת את התפקיד המרכזי בטכניקה.
- 1924 עובד מחדש בידי אוטו ראנק
יחד עם פרנצי, רנק הופך את סדר החשיבות של מאמר פרויד 'זכירה, חזרה ועיבוד' (1914), שראה ברצון לחוות מחדש במקום לזכור התנגדות: מה שאי אפשר לזכור אפשר רק לחזור עליו בטיפול, ולכן החזרה, שמעודדים אותה במכוון ואחר כך הופכים לזיכרון עכשווי, מקבלת את התפקיד המרכזי בטכניקה.
חיבורים
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1915
'הערות על אהבת־העברה' הוא השלישי מבין 'עצות נוספות לטכניקה של הפסיכואנליזה' של פרויד, שראה אור ב־Internationale Zeitschrift für ärztliche Psychoanalyse ב־1915. המאמר עוסק במצב שפרויד מונה בין הקשיים הרציניים באמת היחידים של העבודה האנליטית: מטופלת מצהירה שהתאהבה באנליטיקאי שלה. פרויד דוחה את פתרונותיו של ההדיוט, נישואים, הפסקת הטיפול או רומן חשאי, וטוען שהאנליטיקאי אינו רשאי להשיב אהבה וגם אינו רשאי לדכא אותה בהטפת מוסר או בדרישה לוותר עליה. האהבה נגרמת מן המצב האנליטי ולא מתכונותיו האישיות של האנליטיקאי, ועובדה זו צריכה להזהיר אותו מפני ההעברה הנגדית שלו. היא פורצת כהתנגדות, לעתים קרובות בדיוק כשזיכרון כואב מתקרב; אך ההתנגדות אינה יוצרת אותה, אלא מוצאת אותה קיימת, מנצלת אותה ומגזימה אותה. פרויד קובע את הכלל שלפיו הטיפול חייב להתנהל בהתנזרות: יש להותיר את הצורך ואת הכמיהה של המטופלת על כנם, ככוחות המניעים את העבודה, ולא להשקיט אותם בתחליפים. האנליטיקאי נאחז באהבת־ההעברה אך מתייחס אליה כאל דבר לא־ממשי, שיש להוליך אותו אל מקורותיו הלא־מודעים והאינפנטיליים, כדי שהמטופלת תוכל לחשוף את תנאי האהבה שלה ואת הפנטזיות הכרוכות בהם. אחר כך הוא שואל אם אהבה זו אמיתית, ומשיב שכן: כמו כל אהבה היא חוזרת על אבות־טיפוס אינפנטיליים, והיא נבדלת מן האהבה הרגילה רק בכך שהמצב האנליטי מעורר אותה, ההתנגדות מגבירה אותה, והיא אינה נותנת דעתה על המציאות. משום שהאנליטיקאי עורר אותה כשהחל בטיפול, אסור לו להפיק ממנה כל טובת הנאה אישית, וכאן מתלכדים הנימוקים האתיים והטכניים. המאמר מסתיים בהשוואת האנליטיקאי לכימאי העובד עם כוחות נפיצים, ובהגנה על פסיכואנליזה במלוא עוצמתה מול שיטות מתונות יותר.
- 1924
Entwicklungsziele der Psychoanalyse (1924; בתרגום לאנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925) הוא ספר פרוגרמטי קצר מאת שנדור פרנצי ואוטו ראנק, שיצא לאור כחוברת הראשונה בסדרה שערך פרויד, Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse. לפי ההקדמה, הספר נולד משיחות בקיץ 1922: פרנצי ניסח את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי על הסיטואציה האנליטית. השניים עיבדו יחד את הטקסט כולו לאחר שפרויד, בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, הציע פרס על חיבור שיבחן כיצד השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. הם התאימו את הטקסט לשאלה זו, אך ויתרו על ההשתתפות בתחרות. הספר טוען שהפסיכואנליזה צמחה מהליך טיפולי לבניין תאורטי רחב, ואילו הטכניקה שלה פיגרה מאחור, כך שאנליטיקאים רבים נותרו חסרי התמצאות וצמודים מדי למאמריו הטכניים המעטים של פרויד. בהסתמך על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914) ועל כפיית החזרה שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", המחברים מעניקים לחזרה, ולא להיזכרות, את התפקיד המרכזי בטיפול: החומר הלא-מודע המכריע מעולם לא היה מודע, ולכן אפשר רק לשחזר אותו ביחס לאנליטיקאי, ושם יש להבין אותו ולהפוך אותו לזיכרון אקטואלי. החלק של ראנק מתאר את האנליזה כתהליך מוגבל בזמן של זרימת הליבידו, שההעברה מניעה ונושאת. האנליטיקאי נותר פסיבי ברובו, ומתערב, כמו זרז, במקום שבו ההתנגדות מסמנת סטייה נוירוטית. התנגדויות האני מפנות מקום להעברה, שבה הנוירוזה הקלינית מומרת בנוירוזת העברה המחייה את "הנוירוזה הקדמונית" האדיפלית. התסכול מונע פריקה מוקדמת של הרגשות ודוחף את הליבידו בחזרה אל נקודות הקיבעון שלו. שלב אחרון של "גמילה" מפרק את ההעברה, ולקראתו האנליטיקאי קובע מועד סיום קבוע. הפריקה הרגשית נותרת הגורם המרפא, אך הרגשות מתפרקים כעת ביחס לאנליטיקאי, ולא בזיקה לזיכרונות שהועלו. החלק ההיסטורי-ביקורתי של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי: איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, ניתוח סימפטומים, "ניתוח תסביכים", חשיפה מכנית של שלבי תורת הליבידו, פירוש ספקולטיבי, פילוגנטי ואנגוגי, הרצאת ידע תאורטי באוזני המטופל, הכרזה על כל עיכוב כעל התנגדות, וגם פסיביות נוקשה ו"אקטיביות פראית". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעויות, וטוען שהלא-מודע במובנו הצר, שמעולם לא נחווה, יכול רק להיחוות מחדש בהווה, חלק אחר חלק, כ"קתרזיס במנות" (fraktionierte Katharsis). פרק על יחסי התאוריה והפרקטיקה מבחין בין ידיעה אינטלקטואלית לבין שכנוע הנרכש בחוויה, ומציג את עבודתו של פרויד כ"מעגל מיטיב" (circulus benignus) שבו כל אחת מתקנת את רעותה. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של הכרה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם מסיקים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית, שעודף הידיעה של המטופל צריך לפנות מקום לידיעה הרבה יותר של האנליטיקאי, ושהטכניקה תהיה פשוטה יותר ויותר, ואולי אף תחזיר אליה את ההיפנוזה והסוגסטיה, בעוד הידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלת כל הרופאים וגם של מטפלים שאינם רופאים. הספר ראה אור באותה שנה שבה פרסם ראנק את "טראומת הלידה", והפך לסלע מחלוקת במעגל הקרוב של פרויד.
ראו גם
הערות שוליים
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905 מקור לקשר
- הערות על אהבת־העברה1915 מקור לקשר
- על הדינמיקה של ההעברה1912 מקור לקשר
- יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה1924 מקור לקשר