תסביך אדיפוס

פרויד שרטט את הרעיון ב־1897, במכתביו לוילהלם פליס, עוד לפני שהיה לו שם. הניסוח הראשון שלו בדפוס הופיע בפשר החלומות^[2], שיצא לאור בהוצאת דויטיקה בנובמבר 1899, כשהשנה הרשומה עליו היא 1900. בפרק על החומר והמקורות של החלומות, בדיון בחלומות טיפוסיים שבהם הורה מת, טען פרויד שההורים ממלאים תפקיד מוביל בפסיכולוגיה הילדית של כל מי שיהיו לימים נוירוטיים. "ההתאהבות באחד מבני הזוג ההורי והשנאה כלפי האחר", כתב, שייכות למצבור הדחפים הנוצרים בילדות שחשיבותו לתסמיני הנוירוזה המאוחרת היא הרבה ביותר.

אחר כך פנה אל העת העתיקה, אשר, בתרגומו של א״א בריל מ־1913, "סיפקה לנו חומר אגדי לאישור עובדה זו". פרויד סיפר מחדש את אגדת המלך אדיפוס והשווה את חשיפתה האיטית של האמת בדרמה של סופוקלס לעבודתה של פסיכואנליזה. הוא דחה את הקריאה המקובלת במחזה כטרגדיה של גורל, והסביר את כוח המשיכה שלו לקהל המודרני כך: "גורלו מרגש אותנו רק משום שהוא יכול היה להיות גורלנו, שכן האורקל הטיל עלינו לפני הולדתנו את אותה הקללה שהטיל עליו. אולי נגזר על כולנו להפנות את דחפינו המיניים הראשונים אל אמנו, ואת שנאתנו הראשונה ומשאלותינו האלימות אל אבינו; חלומותינו משכנעים אותנו בכך." אדיפוס, שהיכה את לאיוס ונשא לאישה את יוקסטה, "אינו אלא משאלת ילדותנו שהתגשמה". פרויד מצא במחזה אזכור של החלום עצמו, בדברי יוקסטה: "כי כבר נפל בחלקם של אנשים רבים לראות עצמם בחלומותיהם שותפים למשכב אמם." החלום על משכב עם האם, סיכם, הוא המפתח לטרגדיה, והוא משלים את החלום על מות האב.

בהערה ארוכה העמיד פרויד את המלט של שייקספיר לצד מחזהו של סופוקלס, כיצירה "המושתתת על אותו יסוד". השינוי בעיבוד של חומר זהה חשף את "התקדמותה בת הדורות של ההדחקה בחיי הרגש של האנושות". במחזה על אדיפוס משאלת־הפנטזיה הבסיסית של הילד נחשפת ומתממשת, כמו בחלום. במחזה המלט היא נשארת מודחקת, ונודעת, כמו בנוירוזה, רק דרך העכבה שהיא מולידה. "המלט מסוגל לעשות הכול מלבד לנקום באיש שסילק את אביו מן הדרך ותפס את מקום אביו אצל אמו." בהסתמך על ברנדס הוסיף פרויד שהמחזה נכתב מיד לאחר מות אביו של שייקספיר, בעיצומו של אבל טרי.

ארנסט ג׳ונס הרחיב הערה זו למחקר שלם, תסביך אדיפוס כהסבר לתעלומת המלט^[3] (1910). ג׳ונס טען שהמלט סובל מאבוליה ספציפית, ושהתירוצים שהוא נותן לדחיינותו הם רציונליזציות. לפי קריאה זו, קלאודיוס ביצע את המשאלות עצמן שהמלט הדחיק. ג׳ונס נשען על פיצול הדמויות והכפלתן, שראנק איתר במיתוסי הגיבור, ולימים הרחיב את המסה לספר "המלט ואדיפוס" (1949). המונח עצמו נטבע רק ב־1910, כאשר הצירוף "תסביך אדיפוס" הופיע לראשונה בדפוס, במאמרו של פרויד על טיפוס מיוחד של בחירת אובייקט אצל הגבר.

בטוטם וטאבו^[4] (1913) החזיר פרויד את הקונפליקט עם האב אל הפרהיסטוריה, בהשערת העדר הקדמון. בניו של אב אלים, שהחזיק את כל הנשים לעצמו, התאגדו והרגו אותו. אחר כך, מתוך חרטה ואמביוולנטיות, אסרו על הריגת חיית הטוטם שייצגה אותו וויתרו על נשות השבט. ממעשה זה גזר פרויד את טאבו גילוי העריות, את המוסר ואת הדת.

הספר "האני והסתמי", שבו הוצג המודל המבני של סתמי, אני ואני עליון, מביא את התיאור השלם ביותר של פרויד לתסביך. במקרה המפושט של הנער, השקעת אובייקט מוקדמת באם, שראשיתה בשד, מתקיימת לצד הזדהות עם האב. ככל שמשאלותיו המיניות של הנער כלפי האם מתחזקות והאב נחווה כמכשול, ההזדהות עמו מקבלת גוון עוין. האמביוולנטיות הזאת כלפי האב, יחד עם שאיפת אובייקט רכה גרידא כלפי האם, מרכיבות את מה שפרויד כינה תסביך אדיפוס פשוט וחיובי.

פרויד ראה בכך פישוט. בשל הביסקסואליות המקורית של הילד, כתב, התסביך השלם יותר הוא כפול, "ein positiver und negativer" (חיובי ושלילי). לנער יש גם עמדה רכה ונשית כלפי אביו ועוינות קנאית מקבילה כלפי אמו. המקרים הממשיים יוצרים רצף, מן הצורה החיובית הנורמלית ועד לצורה השלילית, ההפוכה. כשהתסביך מתפרק, ארבע שאיפותיו מתלכדות להזדהות עם האב ולהזדהות עם האם.

בשקיעתו של התסביך האדיפלי^[5] (1924) קשר פרויד את התסביך לארגון הגניטלי הפאלי של הילדות (ראו השלב הפאלי) ושאל מדוע הוא מגיע לקצו. הוא נתן שתי תשובות וראה בהן תשובות המתיישבות זו עם זו. מבחינה אונטוגנטית, התסביך קורס בשל כישלונו שלו, תוצאה של אי־האפשרות הפנימית שבו. מבחינה פילוגנטית, הוא חולף משום שהגיעה שעתו, כשם ששיני החלב נושרות.

אצל הנער, לפי פרויד, הגורם המכריע הוא איום הסירוס. בתחילה הנער אינו מאמין לו. מאוחר יותר, מראה איברי המין הנשיים הופך אותו לאמין, והאיום פועל אז בדיעבד ("nachträglich"). שני סוגי הסיפוק האדיפלי היו עולים לו באובדן הפין: הסיפוק הגברי כעונש, והנשי כתנאי מוקדם. העניין הנרקיסיסטי שלו באיבר גובר, והאני שלו מפנה עורף לתסביך.

מה שבא אחר כך הוא היווצרותה של ערכאה חדשה. השקעות האובייקט ננטשות ומוחלפות בהזדהויות. סמכות האב או ההורים, שהופנמה אל האני, יוצרת את גרעין האני העליון, השואל מן האב את חומרתו ומנציח את איסור גילוי העריות שלו. השאיפות הליבידינליות עוברות בחלקן דה־סקסואליזציה ועידון (ראו עידון), ובחלקן מעוכבות במטרתן והופכות לרוך, ותקופת החביון מתחילה.

פרויד עמד על כך שבמקרה האידיאלי זו יותר מהדחקה: הדבר מגיע כדי "einer Zerstörung und Aufhebung des Komplexes", הרס וביטול של התסביך. כאשר התסביך רק מודחק, הוא ממשיך להתקיים באופן לא מודע בסתמי, ומאוחר יותר מפעיל השפעה פתוגנית.

הספר "האני והסתמי" מנסח את אותה תוצאה במונחים מבניים. ההזדהויות עם האב ועם האם מותירות משקע באני, הניצב מול שאר האני כאידיאל האני או כאני עליון. לערכאה זו יש מה שפרויד כינה פנים כפולות. היא אומרת גם "So (wie der Vater) sollst du sein" ("עליך להיות כמו אביך") וגם "So (wie der Vater) darfst du nicht sein" ("אסור לך להיות כמו אביך"), שכן דברים מסוימים נשארים זכותו הבלעדית של האב. פרויד תיאר אותה כתצורת תגובה החבה את קיומה להדחקתו של תסביך אדיפוס, וכינה אותה יורשת התסביך.

התפתחותה של הנערה הקשתה על פרויד יותר. במאמר מ־1924 שאל אם גם היא עוברת ארגון פאלי ותסביך סירוס. תשובתו הייתה חיובית, "aber es kann nicht dasselbe sein wie beim Knaben" (אך אין זה יכול להיות אותו הדבר כמו אצל הנער). תקוותה לקבל יום אחד פין עשויה להסתעף לתסביך גבריות. תסביך אדיפוס שלה חד־משמעי הרבה יותר מזה של הנער, ומגיע לשיאו במשאלה ארוכת הימים לקבל מאביה ילד במתנה. משום שמשאלה זו לעולם אינה מתגשמת, היא מוותרת עליה רק לאט, ומה שסוגר את התסביך שלה חב יותר לחינוך ולהפחדה מבחוץ מאשר לאיום הסירוס. תסביך הסירוס, המביא לקצו את תסביך אדיפוס של הנער, מכין אפוא את זה של הנערה. פרויד כינה את תובנתו בתהליכים אלה "unbefriedigend, lücken- und schattenhaft" (לא מספקת, מלאת פערים ומעורפלת).

קליין הקדימה את התסביך בזמן. בשלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי^[6], שהוצג בקונגרס אינסברוק ב־1927 ופורסם ב־1928, תיארכה את ראשיתם של התסביך ושל האני העליון לחלקה השני של שנת החיים הראשונה. לפי תיאורה, הם מתעוררים בעקבות הגמילה ונצבעים בסדיזם אוראלי ואנאלי. היא תיארה שלב נשיות אצל ילדים משני המינים ודחף אפיסטמופילי המכוון אל פנים גוף האם, וטענה שחרדה ואשמה מופיעות הרבה לפני מה שלוח הזמנים של פרויד התיר.

בהתסביך האדיפלי לנוכח החרדות המוקדמות^[7] (1945), בהסתמך על המקרים של "ריצ׳רד" ושל "ריטה", קשרה קליין את התסביך לעמדה הדפרסיבית. החרדה לשלומו של האובייקט הטוב, האהבה והדחף לתיקון פועלים לצד הסדיזם והפחד מנקמה, וההורים הטובים המופנמים מסייעים לילד לעבד את הקונפליקט. המאמר נחתם בהשוואה, נקודה אחר נקודה, בין השקפותיה לבין השקפותיו של פרויד.

ראנק הלך בדרך אחרת. בטראומת הלידה^[8] (1924) הפך את הפרידה בלידה, "הסירוס הקדמון", לגרעין הנוירוזות. הגמילה והסירוס חוזרים עליה, ותסביך אדיפוס הוא חזרה נוספת, שבה האב מופיע כמי שהפריע ראשון לאושרו התוך־רחמי של הילד (ראו טראומת הלידה). מאמרו של פרויד מאותה שנה הכיר בכך שספרו של ראנק פתח מחדש את השאלה כיצד התסביך מגיע לקצו.

מאמריה המוקדמים של הורני עיבדו מחדש את הצד הנשי של התאוריה. בעל התהוות תסביך הסירוס אצל האישה^[9] (1923) יצאה מאהבתה הנשית העזה של הנערה לאביה. כשהיא מתאכזבת ממנה, הנערה מזדהה עמו, ונשיותה הפגועה מולידה את תסביך הסירוס. הכישלון בתסביך אדיפוס מכריע אפוא לגבי הנוירוזה אצל נשים כמו אצל גברים.

בהבריחה מנשיות^[10] (1926) ראתה הורני בתסביך הגבריות בריחה משנית מן הנשיות, המונעת בידי אשמה אדיפלית וחרדה גניטלית. היא הבחינה שהתמונה האנליטית של ההתפתחות הנשית משקפת את הרעיונות שבנים קטנים מגבשים על בנות, והעלתה את הקנאה באימהות אצל גברים כנושא שההדגשה של קנאת הפין דילגה עליו.

גרין חזר אל המקור הספרותי של המושג. בעין אחת יותר מדי^[11] (1969), שתורגם לאנגלית בשם The Tragic Effect: The Oedipus Complex in Tragedy, ראה בטרגדיה את הבמה שעליה מוצג הצד השלילי של התסביך: העוינות בין המינים ובין הדורות, רצח האם, הקנאה וההקרבה. הוא קרא את האורסטיאה של אייסכילוס ואת מחזות אלקטרה כמעבר "מן האורקל אל החוק", את אותלו ביחסו לפרנויה, ואת איפיגניה של ראסין.

בעיני פרויד התסביך היה גרעין הנוירוזות, וגורלו היה מכריע מבחינה קלינית. תסביך שנהרס מותיר אחריו את האני העליון ואת ההזדהויות של תקופת החביון. תסביך שרק הודחק ממשיך לחיות באופן לא מודע בסתמי ושב בצורה פתוגנית. מאמרה של קליין מ־1945 נשען על אנליזות של ילדים, שבהן חרדות אדיפליות מופיעות במשחק ובאסוציאציות של מטופלים צעירים.

הרולד סרלס הפנה את תשומת הלב אל צדו של האנליטיקאי ביחסים. באהבה אדיפלית בהעברה הנגדית^[12] (1959) תיאר את הרגשות הרומנטיים והארוטיים שחווה כלפי מטופלים שהלכו והחלימו. הוא טען שתגובות כאלה, כשהאנליטיקאי חש אותן ומכיל אותן, תורמות לאנליזה מוצלחת של התסביך ואינן מאיימות עליה (ראו העברה נגדית). תומאס אוגדן, בלקרוא את הרולד סרלס^[13] (2007), קורא את המאמר כחשיבה מחודשת על מה שנדרש לאנליזה מוצלחת של תסביך אדיפוס.

עבודתה המאוחרת של הורני דחתה את היסוד הביולוגי של התסביך. בדרכים חדשות בפסיכואנליזה^[14] (1939) הניחה בצד את תורת הדחפים של פרויד ובחנה מחדש את התסביך לאור זאת. היא טענה שהיקשרות עזה של ילד להורה אחד אינה שלב ביולוגי נתון אלא תגובה לתנאים במשפחה, והעניקה למגמות נוירוטיות ולנסיבות תרבותיות את התפקיד ההסברי שפרויד העניק לדחפים.

ביקורתה של בנג׳מין הייתה פמיניסטית ופילוסופית. בכבלי האהבה^[15] (1988), בהסתמך על תיאורו של הגל את ההכרה, עקבה אחר הפיצול בין סובייקט לאובייקט אל תוך המודל האדיפלי עצמו. מודל זה הופך את האב לסוכן היחיד של הנפרדות ושל התשוקה ומותיר את האם כאובייקט שיש להשאירו מאחור, ובכך משעתק את השליטה המגדרית. המושג שלה אהבה הזדהותית נותן שם לאהבה שחש ילד, מכל מין שהוא, כלפי ההורה המייצג את העולם החיצון ואת התשוקה העצמית. בנים, לטענתה, זוכים בדרך כלל להכרה באהבה זו, ואילו לבנות היא נשללת לעתים קרובות, ולכן היא אחת הדרכים שבהן נוצרת הקוטביות המגדרית.

תסביך הסירוס הוא הציר של תאוריית פרויד בדבר האופן שבו התסביך מסתיים אצל בנים ומתחיל אצל בנות. האני העליון ואידיאל האני הם, כלשונו, יורשיו, והם נוצרים באמצעות הזדהות עם ההורים לאחר שהשקעות האובייקט ננטשות. השלב הפאלי הוא שלב הארגון הליבידינלי שאליו קשר פרויד את התסביך, והעדר הקדמון הוא מקבילו הפרהיסטורי בספר "טוטם וטאבו".

מבין העיבודים המאוחרים, העמדה הדפרסיבית מספקת את המסגרת לתיאורה של קליין, וטראומת הלידה את האירוע הקודם שראנק העמיד במקומו. אפניזיס הוא המונח של ג׳ונס, מתוך ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית^[16] (1927), לאימה מפני אובדן כל יכולת להנאה מינית, שפחד הסירוס הוא לפיו רק צורה אחת שלה. אהבה הזדהותית היא החלופה של בנג׳מין לתיאור האדיפלי של האופן שבו ילדים באים לחשוק.