מושג
טראומת הלידה
התזה של אוטו ראנק שלפיה הלידה, כפרידה הראשונה והאב־טיפוסית של התינוק מן האם, היא מקור כל חרדה מאוחרת. המשאלה לשוב אל הרחם, והחרדה הכרוכה בה, חוזרות לדעתו בסימפטומים, במיתוס, בדת ובאמנות, ובמצב האנליטי עצמו, שסיומו משחזר את הפרידה; קונפליקטים מאוחרים כגון תסביך אדיפוס מופיעים כחזרות על טראומה ראשונית זו.
התפתחות
1924
הוצג בידי אוטו ראנק
ראנק הציג את טראומת הלידה כשורש החרדה והלא־מודע בספרו 'טראומת הלידה' (1924).
מתוך טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה (1924)
1926
זכה לביקורת מצד זיגמונד פרויד
ב'עכבה, סימפטום וחרדה' שימר פרויד את הלידה כאב־טיפוס של החרדה, אך דחה את טענתו של ראנק שהיא מסבירה את הנוירוזות.
מתוך עכבה, סימפטום וחרדה (1926)
קשרים
- 1924 הוצג בידי אוטו ראנק
ראנק הציג את טראומת הלידה כשורש החרדה והלא־מודע בספרו 'טראומת הלידה' (1924).
- 1924 התפצל מתוך תסביך אדיפוס
ראנק הציב את הפרידה בלידה, ולא את הקונפליקט האדיפלי, כגרעין הנוירוזות, וראה בתסביך אדיפוס חזרה מאוחרת עליה.
- 1926 זכה לביקורת מצד זיגמונד פרויד
ב'עכבה, סימפטום וחרדה' שימר פרויד את הלידה כאב־טיפוס של החרדה, אך דחה את טענתו של ראנק שהיא מסבירה את הנוירוזות.
- 1931 הוליד את פחד החיים ופחד המוות
ראנק ייחס את החוויה הראשונה של פחד החיים לאקט הלידה, וניסח מחדש את תורת טראומת הלידה המוקדמת שלו כפחד מפרידה ומהתייחדות.
חיבורים
- 1924
טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה
*טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה* (Das Trauma der Geburt und seine Bedeutung für die Psychoanalyse, 1924; באנגלית: The Trauma of Birth) מאת אוטו ראנק נכתב באפריל 1923, והוקדש לפרויד ליום הולדתו ב-6 במאי 1923. ראנק מציג את הספר כהמשך עקבי לשיטתו של פרויד. הוא מתחקה אחר החומר האנליטי עד שכבתו העמוקה ביותר, ומגיע אל הניתוק מן האם בלידה. לניתוק זה הוא קורא "הטראומה הראשונית" (Urtrauma) ו"המצע הביולוגי האחרון של הנפשי". נקודת המוצא שלו היא הסיטואציה האנליטית. בחלומות של השלב האחרון בטיפול המטופלים מייצגים בקביעות את ההיפרדות מן האנליטיקאי כלידה. ליבידו ההעברה הוא ביסודו אימהי, והריפוי הוא התגברות מאוחרת, ומוצלחת לבסוף, על טראומת הלידה (הקדמה; "הסיטואציה האנליטית"). החרדה שהיילוד חווה היא התוכן הראשון של התפיסה. משהיא מתעגנת בנפש, היא יוצרת את ההדחקה הראשונית (Urverdrängung). ההדחקה הזאת חוסמת את שאיפת הליבידו לשוב אל המצב התוך-רחמי רווי ההנאה. כל חרדה מאוחרת יותר משחזרת את חרדת הלידה, החל בפחדו של הילד מן החושך ומן הבדידות. הפרקים האמצעיים עוקבים אחר טראומת הלידה בחיי הפרט ובתרבות. הלידה היא "הסירוס הראשוני" (Urkastration). הגמילה והסירוס חוזרים על הנפרדות, ותסביך אדיפוס הוא החזרה השלישית עליה. תאוריות המין של הילדים, הסטיות והמשגל עצמו הם שיבות חלקיות אל הרחם. הנוירוזות משחזרות את הלידה או את המצב העוברי. כך בסימפטומי ההמרה ההיסטריים, בפוביות, בהרהור הכפייתי בשאלות המוצא והמוות ובחילופי המלנכוליה והמאניה. הפסיכוזה היא ניסיון ריפוי שנכשל. תחת הכותרת "הסתגלות סמלית" ראנק מוצא את הרחם בשינה ובחלום, ובבית, במקדש, בעיר ובמדינה. הרחם חוזר גם בדמות הגיבור, המפצה-ביתר על לידה קשה, ובאגדות ובמיתוסי גן העדן. הדתות נעות מאלות-אם ומחרדה אל אל-אב ואל אשמה. ראנק גוזר את האמנות מן השחזור הפיסולי של הכלי האימהי ושל ההתהוות העצמית. צורתה היוונית מעצבת באופן אידיאלי את היפרדות הגוף האנושי מן האם החייתית (הספינקס, הקנטאורים, פרומתאוס, הסוס הטרויאני). הפילוסופיה סובבת סביב אותה בעיה: המים של תאלס כרחם של כל הדברים, הארוס והמערה של אפלטון ו"הדבר כשלעצמו" של קאנט. בעיני ראנק, סוקרטס, בן המיילדת, הוא מבשר הטיפול האנליטי. שני הפרקים החותמים מסיקים את המסקנות התאורטיות והקליניות. תגליתו הראשונה של ברויר הייתה שהסימפטומים תלויים בטראומות שנשכחו וב"המרה". ראנק קושר אותה אל טראומת הלידה, וכך ההמרה מזדהה עם הופעת הנפשי מתוך העצבוב הגופני. הלא-מודע במובנו הממשי, ה"סתמי" (Es) של פרויד, הוא "העוברי החי ללא שינוי באני ההולך וגדל". לפנטזיות הראשוניות (הסירוס, הסצנה הראשונית, אדיפוס) יש מצע ממשי טרום-לידתי. לכן, לדעת ראנק, אין צורך בהנחת זיכרון פילוגנטי מורש, כפי שהציע יונג. דחף המוות וכפייתיות החזרה מכוונים לשיקום המצב שלפני הלידה. האישה מסוגלת לשחזר את המצב הראשוני בהריון ובלידה. הגבר נאלץ לפצות על כך בהזדהות עם האם וביצירה תרבותית. מכאן ראנק מסביר גם את אופייה הגברי של התרבות ואת הזלזול החברתי באישה כתוצאות של ההדחקה הראשונית. בטיפול האנליטיקאי פועל כ"מיילדת". אין להניח למטופל לשחזר את טראומת הלידה באופן לא-מודע בעת הפרידה מן האנליטיקאי. במקום זאת יש לחשוף אותה מוקדם בהעברה ולעבד אותה, תוך קביעת מועד לסיום הטיפול. האנליזה אינה יכולה לשנות את הלא-מודע עצמו, אלא רק את יחסו של האני אליו. הנוירוטי הוא מי ש"נתקע מעט מוקדם יותר, בטראומת הלידה". התרבות, האמנות ובראש ובראשונה הפסיכואנליזה הן ניסיונות מוצלחים פחות או יותר להתגבר עליה.
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
- 1926
Technik der Psychoanalyse (הטכניקה של הפסיכואנליזה) הוא חיבורו של אוטו ראנק על הטיפול הפסיכואנליטי, בשלושה כרכים שראו אור בהוצאת דויטיקה בלייפציג ובווינה בין 1926 ל־1931. בקריאה לפי הסדר, הכרכים מתעדים את דרכו של ראנק ממי שביקש לתקן את הטכניקה הפרוידיאנית אל מייסד "תרפיית הרצון" שלו. הכרך הראשון, "המצב האנליטי, מודגם בטכניקה של פירוש החלומות" (1926), צמח מקורס מעשי בפירוש חלומות שנתן ראנק לאנליטיקאים אנגלים ואמריקנים בשנים 1921–1922. הכרך השני, "התגובה האנליטית ביסודותיה הבונים" (1929), והכרך השלישי, "האנליזה של האנליטיקאי ותפקידו במצב הכולל" (1931, ההקדמה נכתבה בפריז ב־1930), נכתבו לאחר פרידתו של ראנק מפרויד. ג'סי טאפט תרגמה אותם לאנגלית בשם Will Therapy (1936). הכרך הראשון ממשיך את התוכנית שהציגו ראנק ושנדור פרנצי ב"מטרות ההתפתחות של הפסיכואנליזה" (1924): טכניקה שיטתית טרם פורסמה, והגורם המרפא הוא החוויה החיה בטיפול ולא הזכירה האינטלקטואלית. מושג המפתח בו הוא "המצב האנליטי". את כל מה שהמטופל מביא יש לקשור קודם כול ליחסיו הנוכחיים עם האנליטיקאי, ולא לחפור בו אחר ההיסטוריה. מאחורי ההעברה האדיפלית אל האב מוצא ראנק קשר מוקדם יותר אל האם (Mutterbindung), שאינו תלוי במינו של האנליטיקאי, ולכן בעבור הליבידו של המטופל המצב האנליטי הוא ביסודו מצב אימהי. משום כך הוא מרחיב לכל מקרה אמצעי שבו השתמש פרויד עם "איש הזאבים": קביעת מועד לסיום הטיפול (Terminsetzung). כשהמועד נקבע לאחר שהליבידו של המטופל עבר אל האנליטיקאי, המטופל חווה את הפרידה כלידה וכגמילה, וכך מתפוגגת ההעברה. האנליזה מתוארת כמהלך תחום בזמן של הליבידו, מן ההינתקות מן האם ועד ההזדהות עם האנליטיקאי כאב וכאידיאל האני, וההתנגדות נקראת כמדד למהלך זה. החלק המעשי מדגים את השיטה בסדרות חלומות של מטופליו של ראנק. החלומות נקראים כתגובות למצב האנליטי ומסודרים לפי שלביו. מוטיבים שנקראו קודם לכן כהיסטוריים, כמו חלום "אילן היוחסין" ואף חלום הזאבים של פרויד, מפורשים מחדש כדימויים של חדר הטיפול ושל יריביו של המטופל בו. ראנק חותם באזהרה שהאנליזה עלולה להשליך אל עברו של המטופל את מה שמתרחש למעשה בין הרופא למטופל. הכרך השני נפתח ב"ביסוס של תרפיית רצון" (Grundlegung einer Willenstherapie). הנוירוטי אינו סובל, כפי שסבר פרויד, ממשאלות מיניות מודחקות, אלא מקונפליקט של רצון ואשמה: רצון חזק שהוא מכחיש ואינו יכול לאשר בלי רגש אשמה. הגורמים המרפאים של פרויד (הבאת הלא־מודע אל המודע, הקתרזיס וההעברה) מותירים את המטופל סביל. את ההתנגדות יש להבין דווקא כרצון נגדי (Gegenwille), הביטוי היקר ביותר של הרצון בטיפול. על המטפל לשמש רצון נגדי שכנגדו יוכל רצונו של המטופל להתחזק ולא להישבר. כלל היסוד הופך ל"אמור מה שאתה רוצה". הריפוי בא מחוויה חדשה בהווה (Neuerleben), שמעבר לחזרה ולהעברה. שחזור העבר, לעומת זאת, משמש להכחשת ההווה. הפרקים בנויים על זוגות של ניגודים: הבנה והכחשה, עבר והווה, שוויון ושוני, אהבה וכפייה, פרידה ואשמה, גורל והגדרה עצמית. הטיפול מגיע לשיאו בפרידה שהמטופל חייב לרצות בה בעצמו, בלי חוב של תודה, וכך האשמה הנוירוטית הופכת לאשמה היוצרת של מי שנעשה פרט. ביקורתו של ראנק כאן מופנית גם כלפי אדלר ויונג, ולא רק כלפי פרויד. הכרך השלישי פונה אל האנליטיקאי. האנליטיקאי אינו טכנאי המפעיל תרופה; הוא עצמו התרופה, אדם שהמטופל מעצב מחדש כ"אני־עזר" (Hilfs-Ich). ראנק מתאר את הטכניקה שלו כהיעדר טכניקה. הוא מבחין בין טיפול "אידאולוגי" לטיפול "דינמי". אמיתות פסיכולוגיות כלליות, כמו תסביך אדיפוס, הסירוס ואף טראומת הלידה שלו עצמו, מועילות לפרט מעט, ותאוריות האנליזה הן במידה רבה הצדקה עצמית של טיפוס המטפל. הפרק "פחד החיים ופחד המוות" מציג חרדה כפולה, שבין שני קטביה נע האדם כל חייו. פחד החיים הוא הפחד מפני האינדיבידואציה והנפרדות, שנחווה לראשונה בלידה. פחד המוות הוא הפחד לאבד את האינדיבידואליות שנקנתה. שלב הסיום, עם המועד שנקבע לו, מוצג כגורם המרפא עצמו, "חינוך לרצייה". בשלב זה מרדו של המטופל בהמשך האנליזה הוא הסימן הראשון להחלמה, והאנליטיקאי נעשה ל"מציאות־עזר". הספר מסתיים בקביעה שהטיפול היחיד הוא החיים הממשיים. החיבור הוא ההצגה העיקרית של חשיבתו הקלינית של ראנק. הוא משרטט את התפתחותו מטכניקת טראומת הלידה של אמצע שנות העשרים ועד תרפיית רצון הממוקדת ביחס הנוכחי בין המטופל למטפל.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה1924מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר
- הטכניקה של הפסיכואנליזה1926מקור לקשר