מושג
השלכה
ייחוס משאלות, רגשות או תכונות של העצמי, שאינם מוכרים, לאדם אחר.
התפתחות
1896
זיגמונד פרויד הוצג בידי
פרויד תיאר לראשונה את ההשלכה כהגנה של הפרנויה, בטיוטה על פרנויה ששלח לפליס בינואר 1895 ובמאמר "הערות נוספות על נוירו-פסיכוזות של הגנה" (1896): תוכחה שהאגו אינו יכול לשאת אינה מוכרת כשלו אלא מיוחסת לאדם אחר, וחוזרת מבחוץ כמחשבת שווא. מקרה דורה חוזר על המנגנון: בפרנויה, השלכת התוכחה על אחר, בלי שינוי בתוכנה ובלי אחיזה במציאות, מתגלה כתהליך שמוליד מחשבות שווא.
1905
זיגמונד פרויד פותח בידי
במקרה דורה פרויד מתייחס להשלכה כהגנה פרימיטיבית ואוטומטית שאינה מוגבלת לפרנויה. ההתגוננות מפני תוכחה עצמית באמצעות העלאת אותה תוכחה עצמה כלפי אדם אחר מעוצבת על פי תשובות ה"גם אתה" של ילדים, ותוכחותיה של דורה כלפי אביה מתבררות כמרופדות בתוכחות עצמיות בעלות אותו תוכן. גם בהיסטריה, הגועל שחשה דורה מחיבוקו של הר ק. מתפרש כמושלך בדרך זו, ומתייחס בסופו של דבר להפרשה שלה עצמה.
1919
זיגמונד פרויד פותח בידי
ב"האלביתי" פרויד מסביר באמצעות ההשלכה דמויות ואמונות אלביתיות. הכפיל הוא תוכן שמאמץ הגנתי משליך אותו אל מחוץ לאגו כדבר זר, שריד של נרקיסיזם שכבר נוצח ושב כדמות מבעיתה. האימה מפני עין הרע נובעת מייחוס הקנאה, שהאדם היה חש במקומם, לאחרים.
1926
זיגמונד פרויד פותח בידי
פרויד שב אל עמדתו הקודמת שפוביה היא השלכה, המחליפה סכנת דחף פנימית בסכנה תפיסתית חיצונית שאפשר לברוח מפניה. הוא מכנה את הקביעה נכונה אך שטחית: תביעת הדחף מסוכנת רק מפני שהיא גוררת סכנה חיצונית ממשית, סכנת הסירוס. בנוירוזה הכפייתית, כך הוא מוסיף, אין כל מראית של השלכה, שכן הסכנה מופנמת לחלוטין, והוא מתאר את החרדה מפני המוות כחרדה מפני האני העליון כשהוא מושלך על כוחות הגורל.
1946
מלאני קליין עובד מחדש בידי
קליין רואה בהשלכה אחת ההגנות הראשונות של אגו התינוק, הפועלת מראשית החיים ונובעת, לדעתה, מהסטת יצר המוות אל החוץ. מה שמושלך אינו רק דחף או תוכחה אלא חלקים מפוצלים של העצמי, טובים כרעים, המושלכים "אל תוכה" של האם ולא "עליה", כדי לפגוע בה, לשלוט בה או להשתלט עליה. ביחסי גומלין מתמידים עם האינטרויקציה, ההשלכה בונה את העולם הפנימי והחיצוני של אובייקטים טובים ורעים.
1964
ז׳אק לאקאן זכה לביקורת מצד
לאקאן מונה את ההשלכה, לצד הזדהות, אידיאליזציה ואינטרויקציה, בין המונחים שאנליטיקאים משתמשים בהם ברשלנות, כאילו משמעם מובן מאליו. הוא דוחה את התפיסה הרווחת שהשלכה ואינטרויקציה הן פשוט היפוכה זו של זו: כבר מזמן הצביע שאחת מהן שייכת לתחום שבו שולט הסימבולי והאחרת לדימויי, כך שלפחות בממד אחד הן אינן נפגשות. בסמינרים הקודמים שלו ההשלכה היא זו השייכת לדימויי.
קשרים
הוצג בידי
- 1896 זיגמונד פרויד
פרויד תיאר לראשונה את ההשלכה כהגנה של הפרנויה, בטיוטה על פרנויה ששלח לפליס בינואר 1895 ובמאמר "הערות נוספות על נוירו-פסיכוזות של הגנה" (1896): תוכחה שהאגו אינו יכול לשאת אינה מוכרת כשלו אלא מיוחסת לאדם אחר, וחוזרת מבחוץ כמחשבת שווא. מקרה דורה חוזר על המנגנון: בפרנויה, השלכת התוכחה על אחר, בלי שינוי בתוכנה ובלי אחיזה במציאות, מתגלה כתהליך שמוליד מחשבות שווא.
פותח בידי
- 1905 זיגמונד פרויד
במקרה דורה פרויד מתייחס להשלכה כהגנה פרימיטיבית ואוטומטית שאינה מוגבלת לפרנויה. ההתגוננות מפני תוכחה עצמית באמצעות העלאת אותה תוכחה עצמה כלפי אדם אחר מעוצבת על פי תשובות ה"גם אתה" של ילדים, ותוכחותיה של דורה כלפי אביה מתבררות כמרופדות בתוכחות עצמיות בעלות אותו תוכן. גם בהיסטריה, הגועל שחשה דורה מחיבוקו של הר ק. מתפרש כמושלך בדרך זו, ומתייחס בסופו של דבר להפרשה שלה עצמה.
- 1919 זיגמונד פרויד
ב"האלביתי" פרויד מסביר באמצעות ההשלכה דמויות ואמונות אלביתיות. הכפיל הוא תוכן שמאמץ הגנתי משליך אותו אל מחוץ לאגו כדבר זר, שריד של נרקיסיזם שכבר נוצח ושב כדמות מבעיתה. האימה מפני עין הרע נובעת מייחוס הקנאה, שהאדם היה חש במקומם, לאחרים.
- 1926 זיגמונד פרויד
פרויד שב אל עמדתו הקודמת שפוביה היא השלכה, המחליפה סכנת דחף פנימית בסכנה תפיסתית חיצונית שאפשר לברוח מפניה. הוא מכנה את הקביעה נכונה אך שטחית: תביעת הדחף מסוכנת רק מפני שהיא גוררת סכנה חיצונית ממשית, סכנת הסירוס. בנוירוזה הכפייתית, כך הוא מוסיף, אין כל מראית של השלכה, שכן הסכנה מופנמת לחלוטין, והוא מתאר את החרדה מפני המוות כחרדה מפני האני העליון כשהוא מושלך על כוחות הגורל.
עובד מחדש בידי
- 1946 מלאני קליין
קליין רואה בהשלכה אחת ההגנות הראשונות של אגו התינוק, הפועלת מראשית החיים ונובעת, לדעתה, מהסטת יצר המוות אל החוץ. מה שמושלך אינו רק דחף או תוכחה אלא חלקים מפוצלים של העצמי, טובים כרעים, המושלכים "אל תוכה" של האם ולא "עליה", כדי לפגוע בה, לשלוט בה או להשתלט עליה. ביחסי גומלין מתמידים עם האינטרויקציה, ההשלכה בונה את העולם הפנימי והחיצוני של אובייקטים טובים ורעים.
הוליד את
- 1946 הזדהות השלכתית
ההזדהות ההשלכתית צמחה מתוך תיאור ההשלכה של קליין. כשחלקים מפוצלים של העצמי מושלכים אל תוך האם, היא נחווית כמי שמכילה אותם וכעצמי הרע (או הטוב), ובעקבות כך נוצרת הזדהות שקליין רואה בה אב־טיפוס של יחסי אובייקט תוקפניים. היא מדברת על "הזדהות השלכתית" כבר באותו מאמר, והציגה את המונח באופן מפורש במהדורה המתוקנת מ־1952.
זכה לביקורת מצד
- 1964 ז׳אק לאקאן
לאקאן מונה את ההשלכה, לצד הזדהות, אידיאליזציה ואינטרויקציה, בין המונחים שאנליטיקאים משתמשים בהם ברשלנות, כאילו משמעם מובן מאליו. הוא דוחה את התפיסה הרווחת שהשלכה ואינטרויקציה הן פשוט היפוכה זו של זו: כבר מזמן הצביע שאחת מהן שייכת לתחום שבו שולט הסימבולי והאחרת לדימויי, כך שלפחות בממד אחד הן אינן נפגשות. בסמינרים הקודמים שלו ההשלכה היא זו השייכת לדימויי.
ניצב כנגד
- אינטרויקציה
השלכה ואינטרויקציה מוצמדות זו לזו כתנועות הפוכות בין פנים לחוץ: הוצאה מן העצמי של מה ששייך לו, והכנסה אל העצמי של מה שמצוי מחוצה לו. פרנצי טבע את האינטרויקציה כמקבילה של ההשלכה, וקליין רואה בשתיהן תהליכים הפועלים ביחסי גומלין מתמידים מראשית החיים. לאקאן חלק על הטענה שהן פשוט היפוכה זו של זו, ומיקם אותן במרשמים שונים.
חיבורים
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1919
מסתו של פרויד, שראתה אור בכרך החמישי של "אימאגו" ב-1919, עוסקת בשאלה שלדבריו הזניחה האסתטיקה: מה מייחד את האלביתי בתוך התחום הרחב של המפחיד. בניגוד לארנסט ינטש, שב-1906 תלה את התחושה באי-ודאות אינטלקטואלית מול החדש והלא-מוכר, טוען פרויד שהאלביתי הוא אותו סוג של מפחיד המוביל בחזרה אל הידוע מכבר והמוכר מזמן. הוא מגיע לכך בשתי דרכים. הראשונה לשונית: הערכים במילונים של זנדרס ושל האחים גרים מראים כיצד המילה heimlich נעה בין "ביתי, מוכר" לבין "נסתר, סודי", עד שהיא חופפת להיפוכה, unheimlich. הערתו של שלינג, שאלביתי הוא כל מה שהיה אמור להישאר בסתר ויצא לאור, נעשית למפתח של המסה. הדרך השנייה היא סקירה של חוויות ושל יצירות ספרות אלביתיות. בקריאתו ב"איש החול" של א. ת. א. הופמן ממקם פרויד את האפקט של הסיפור לא בבובה האוטומטית אולימפיה אלא בדמות העוקרת את עיני הילדים, ומפרש את החרדה לעיניים כתחליף לחרדת סירוס, כשהאב הטוב והאב הרע מפוצלים בין צמדי הדמויות של הסיפור. בעקבות מחקרו של אוטו ראנק על הכפיל הוא מראה כיצד הכפיל, שנולד בנרקיסיזם הראשוני כביטוח מפני המוות, הופך למבשר המוות, וקושר אותו לסוכנות המתבוננת והמבקרת שבאני. החזרה הבלתי-מכוונת של אותו הדבר, שאותה הוא קושר לכפייתיות חזרה בלא-מודע, האומניפוטנציה של המחשבות, עין הרע, שובם של המתים, איברים כרותים, קבורה בחיים והיטשטוש הגבול בין פנטזיה למציאות – כל אלה מוחזרים בתורם לתסביכים אינפנטיליים או לאמונות אנימיסטיות שהתגברנו עליהן. את איברי המין הנשיים, שגברים נוירוטים מכנים לא פעם אלביתיים, הוא קורא כפתח אל ביתו הראשון של האדם: התחילית un היא סימנה של ההדחקה. בחלק האחרון מודה פרויד שאי אפשר להפוך את טענתו, ושהמעשיות גדושות בהגשמות משאלה ובחפצים שקמים לחיים בלי שיהיו אלביתיים כלל. הוא משיב על הקושיות בהבחנה בין האלביתי של החוויה לאלביתי של הבדיון, ובתוך החוויה – בין האלביתי הנובע מתסביכים אינפנטיליים מודחקים לבין האלביתי המתעורר כשאמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן נראות שוב כמאושרות. הבדיון יכול להשעות את בוחן המציאות ובכך לחסוך את האלביתי, כמו במעשיות, אצל דנטה או ברוחות של שייקספיר, או להגביר אותו מעבר לכל מה שהחיים מאפשרים כשהסופר מעמיד פנים שהוא נשאר במציאות הרגילה. האלביתי של התסביכים המודחקים הוא העמיד מבין השניים. ומכיוון שהסופר מכוון גם את הזדהותו ואת מצב רוחו של הקורא, אותו חומר עצמו יכול להפוך לקומי, כמו אצל נסטרוי או ב"רוח הרפאים מקנטרוויל" של אוסקר ויילד. את האלביתיות של הבדידות, הדממה והחושך משאיר פרויד קשורה לחרדת הילדות.
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
- 1946
הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים
המאמר ראה אור לראשונה ב־1946 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis, ובנוסח מתוקן בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952). מלאני קליין עוסקת בו בחודשים הראשונים לחיים, שקודמים לעמדה הדפרסיבית שתיארה בשנות השלושים. בשלב מוקדם זה החרדה של התינוק היא בעיקרה חרדת רדיפה וההגנות שלו סכיזואידיות; קליין מכנה אותו העמדה הפרנואידית, מצרפת אליו את המונח סכיזואידי שאימצה מרונלד פיירברן, ומ־1952 קוראת לו העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. לדבריה, אגו המסוגל לחוות חרדה, להפעיל הגנות ולקיים יחסי אובייקט קיים מן הלידה, אך הוא חסר לכידות ונע בין אינטגרציה להתפרקות. החרדה הראשונית שלו היא פחד מהשמדה, הנובע מפעולתו של יצר המוות בפנים; האגו מסיט אותו החוצה ופוגש אותו שוב כרדיפה. ההגנה העיקרית היא הפיצול: האובייקט – תחילה השד – מתפצל לטוב ולרע, ומאחר שאי אפשר לפצל את האובייקט בלי שהאגו עצמו יתפצל, הפיצול עובר גם בעצמי, ונתמך באידיאליזציה, בהכחשה ובפנטזיות אומניפוטנטיות של השמדת הרע. במאמר זה מתארת קליין את ההזדהות ההשלכתית: פנטזיה שבה חלקים מפוצלים של העצמי מושלכים אל תוך האם כדי לפגוע בה, להשתלט עליה ולשלוט בה, עד שהיא נחווית כמי שמגלמת אותם. גם חלקים טובים של העצמי מושלכים, דבר החיוני ליחסי אובייקט טובים אך מדלדל את האגו כשהוא מופרז. קליין מראה כיצד מנגנונים אלה מעצבים את יחסי האובייקט הסכיזואידיים ואת ההעברה – הריחוק ופיצול הרגש – וטוענת שכאשר חרדת הרדיפה והפיצול חזקים מדי, אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית; מכאן שנקודות הקיבעון של הסכיזופרניה נמצאות בעמדה המוקדמת, והן שזורות בנקודות הקיבעון של המחלה המאניה-דפרסיבית. קליין דנה בהרחבה בעבודתו של פיירברן, מקבלת חלק ניכר מתיאוריו את התופעות הסכיזואידיות, אך מסתייגת מהזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת יצר המוות.
- 1973
ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה
הסמינר שנתן לאקאן ב-1964 באקול נורמל סופרייר, לאחר שהאגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית התנתה את קבלתה של החברה הצרפתית לפסיכואנליזה בהוצאתו מרשימת האנליטיקאים המדריכים. הוא נערך בידי ז'אק-אלן מילר, ראה אור בהוצאת Seuil ב-1973 כספר XI של הסמינר (Le Séminaire), ובאנגלית בתרגומו של אלן שרידן. בפני קהל רחב ופחות מקצועי מבעבר ביקש לאקאן להכניס סדר וקוהרנטיות בארבעה מושגים שעליהם נשענת הפסיכואנליזה: הלא-מודע, החזרה, ההעברה והדחף. הוא פותח בדברים על 'נידויו', ועובר מן השאלה אם הפסיכואנליזה היא מדע אל השאלה איזה מדע יוכל להכיל אותה. הסמינר עוסק בלא-מודע ובחזרה, במבט כאובייקט a, בהעברה ובדחף, ובשדה האחר, שבו נדונים הניכור, האפניזיס והסובייקט המונח כיודע.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905 מקור לקשר
- האלביתי1919 מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926 מקור לקשר
- הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים1946 מקור לקשר
- ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה1973 מקור לקשר