רנה שפיץ

שפיץ נולד בווינה ב־29 בינואר 1887 למשפחה יהודית אמידה, ואת רוב ילדותו עשה בהונגריה. הוא למד רפואה בבודפשט והוסמך כרופא ב־1910. עוד בהיותו סטודנט נתקל בכתביו של פרויד.

פרנצי, שהרצאותיו בבודפשט משכו אותו אל הפסיכואנליזה, עודד אותו לפנות לאנליזה אצל פרויד. כך היה שפיץ מן הראשונים שעברו אנליזה לימודית אצל פרויד עצמו, אנליזה דידקטית קצרה ב־1910–1911. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי.

בשנות ה־20 השתייך שפיץ לאגודה הפסיכואנליטית של וינה, ונטל בה חלק מ־1924 עד 1928. אחר כך עבר לברלין והצטרף לאגודה הפסיכואנליטית הגרמנית.

ב־1932 יצא לפריז. עד 1938 לימד פסיכואנליזה והתפתחות הילד באקול נורמל סופרייר, והרבה להשתתף בכנסים של האגודה הפסיכואנליטית של פריז. מחקרו שלו על התפתחות הילד החל ב־1935, וב־1935–1936 השתתף בסמינר של אנה פרויד על אנליזת ילדים בווינה.

שפיץ היגר לארצות הברית ב־1939 ועבד כפסיכיאטר בבית החולים הר סיני בניו יורק. לאחר שורה של משרות פרופסור אורח השתקע בקולורדו, ושם ערך חלק ניכר ממחקרי התינוקות שלו. המילון הבינלאומי לפסיכואנליזה ממקם אותו באוניברסיטת קולורדו. ב־1962–1963 היה נשיא האגודה הפסיכואנליטית של דנוור, והוא מת בדנוור ב־14 בספטמבר 1974.

שיטתו נשענה על תצפית ישירה בתינוקות, על תיעודם בסרט ועל מדידת התפתחותם במבחנים מתוקננים. שותפתו העיקרית בשנות ה־40 הייתה קתרין וולף, פסיכולוגית ילדים מווינה שעבדה עם שרלוטה וקארל ביילר על מבחני התינוקות הווינאיים והיגרה לניו יורק ב־1941. היא תרמה תצפיות ועבודה סטטיסטית, והייתה שותפה לכתיבת שני מאמריו העיקריים מ־1946.

בין סרטיו Grief: A Peril in Infancy (1947) ו־Psychogenic Disease in Infancy (1952).

קתלין קלי-לנה, הכותבת עליו במילון הבינלאומי לפסיכואנליזה, מכנה אותו הראשון מבין מספר קטן של פסיכואנליטיקאים בולטים שהחילו את שיטות הפסיכולוגיה הניסויית על התפתחות הילד. היא מציינת שבניגוד לביהביוריסטים סבר שאפשר להסיק על תהליכים נפשיים עמוקים מתוך מסמנים נצפים, ומעירה: "השימוש שלו בסרטים היה רב השפעה במיוחד."

במאמר הוספיטליזם² (1945) השווה שפיץ בין שתי קבוצות של תינוקות. הראשונה חיה בבית אסופים, שבו הוזנו התינוקות ונשמרו נקיים, אך כמעט לא היה להם מגע מתמשך עם מטפל קבוע כלשהו. השנייה חיה במעון תינוקות שבבית כלא, ושם טיפלו בתינוקות אימותיהם.

במבחני התינוקות הווינאיים נפרדו דרכיהן של שתי הקבוצות בחדות. מנת ההתפתחות של תינוקות בית האסופים צנחה בתלילות, והם הציגו את סימני ההוספיטליזם. תינוקות המעון התפתחו באופן תקין.

שפיץ ייחס את ההבדל להיעדר הטיפול האימהי, ובכך עיבד מחדש מונח ישן. במונח "הוספיטליזם" השתמשו ברפואת הילדים מסוף המאה ה־19, ואת סיבתו חיפשו בזיהומים ובהיגיינה. שפיץ ניסח אותו מחדש כמצב פסיכיאטרי שמקורו בחסך רגשי מוחלט בשנה הראשונה. סימניו היו ירידה התפתחותית תלולה, הסתגרות, עיכוב בגדילה, פגיעות למחלות ותמותה גבוהה, ואת הנזק ראה כבלתי הפיך ברובו.

המאמר הנלווה, דיכאון אנקליטי³ (1946), שנכתב עם וולף, תיאר תינוקות שהופרדו מאימותיהם לאחר שישה חודשים לפחות של טיפול אימהי טוב. בתחילה בכו ונצמדו. אחר כך הסתגרו, ירדו במשקל, ישנו רע, חלו לעתים קרובות יותר, ומנת ההתפתחות שלהם ירדה.

בניגוד להוספיטליזם, תסמונת זו הייתה הפיכה אם האם שבה בתוך חודשים אחדים. לכן הבחין שפיץ בין הדיכאון האנקליטי, חסך חלקי, לבין ההוספיטליזם, שהיה מוחלט וממושך.

במחקר תגובת החיוך⁴ (1946) תיארו שפיץ ווולף את מה שמעורר את חיוכם של תינוקות מן החודש השלישי בקירוב. הם מחייכים לפני אדם הנראות מלפנים ובתנועה, ואפילו למסכה השומרת על המצח, העיניים והאף, אך לא לפנים הנראות בפרופיל. במחצית השנייה של השנה הראשונה החיוך נעשה בררני, והתינוק מונע אותו מזרים. המחברים ראו בו את פנייתו הפעילה הראשונה של התינוק אל שותף אנושי, וצעד מוקדם בהתהוות היחסים החברתיים ויחסי האובייקט.

שפיץ שילב ממצאים אלה בתאוריה כללית במאמר תיאוריית שדה גנטית של היווצרות האגו⁵ (1959), שנישא כהרצאת יום השנה לפרויד של המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק. את מושג המארגן שאל מן האמבריולוגיה. בנקודות צומת מסוימות, טען, מתכנסים קווים נפרדים של הבשלה והתפתחות לרמה חדשה של ארגון נפשי, שאותה כינה אחד ממארגני הנפש.

כל מארגן מתגלה דרך מסמן: החיוך בסביבות גיל שלושה חודשים, החרדה מפני זרים בסביבות גיל שמונה חודשים, ומחוות "לא" בשנה השנייה. אם מארגן אינו מתבסס בזמנו, ההתפתחות המאוחרת נשענת על יסוד פגום. מכאן גזר שפיץ השלכות לפתולוגיה.

חרדת החודש השמיני, השני במסמנים אלה, הייתה השם שנתן שפיץ למצוקה שתינוק בן גיל זה בקירוב מגלה מול פניו של זר. הוא ראה בה את החרדה הממשית הראשונה וסימן לכך שהתינוק מבחין עתה בין האם לבין כל אדם אחר. הוא פירש אותה כתגובה להיעדרות האם. כאן נפרדת קריאתו מן התיאורים של חרדת הפרידה, שתאוריית ההיקשרות נתנה לה מאוחר יותר הסבר משלה.

שפיץ פרש את הרצף המלא בספר שנת החיים הראשונה¹ (1965), שנכתב עם ו׳ גודפרי קובלינר. הספר הרחיב את La première année de la vie de l'enfant (פריז, 1958), שראה אור בהקדמה מאת אנה פרויד. ספר זה צמח בתורו ממאמר על התהוות יחסי האובייקט הראשונים, שהתפרסם ב־Revue française de psychanalyse ב־1954.

בהסתמך על תצפית ישירה ומצולמת, הספר מחלק את השנה הראשונה לשלושה שלבים. הראשון הוא שלב חסר אובייקט, שבו התינוק והאם עדיין אינם מובחנים זה מזה. השני הוא שלב קדם-האובייקט, שתגובת החיוך פותחת אותו. השלישי הוא שלב האובייקט הליבידינלי במלוא מובנו, שמתחיל בסביבות גיל שמונה חודשים ומסומן בחרדת החודש השמיני. אחרי שלבים אלה בא תורו של "לא". לאורך כל הספר מעניק שפיץ מקום מרכזי לדיאלוג בין האם לילד.

הפרקים המאוחרים פונים לפתולוגיה של יחסי האובייקט. שפיץ מבחין בין שני סוגי הפרעה. יש הנובעות מאיכות לא מתאימה של היחס האימהי. אחרות, מחלות החסך הרגשי כמו הדיכאון האנקליטי וההוספיטליזם, נובעות מהיעדר מוחלט של טיפול אימהי.

הספר לא וכן⁶ (1957) הוא מחקרו של שפיץ על ראשית התקשורת. הוא טען שהנעת הראש מצד לצד והמילה "לא", המופיעות בסביבות אמצע השנה השנייה, הן המחווה הסמנטית הראשונה של הילד והמושג המופשט הראשון שלו. הן מסמנות את המעבר מפעולה לתקשורת מרחוק.

לפי תיאור זה, הילד רוכש את מחוות "לא" על ידי הזדהות עם המבוגר האוסר והפניית האיסור בחזרה כלפי אותו מבוגר. שפיץ התחקה אחר מקורה של הנעת הראש מצד לצד בתנועת החיפוש (rooting) של היילוד ליד השד, ואחר מקורו של הנהון "כן" בתנועה מוקדמת אחרת.

בסיכום שערכה קלי-לנה לתאוריה שלו, המחווה והמילה "לא" מגיל חמישה-עשר חודשים בקירוב מסמנות את התקשורת הסמנטית ואת הופעת האגו האוטונומי. הדבר ממקם את עבודתו ההתפתחותית של שפיץ בתוך פסיכולוגיית האגו.

מחקרי החסך עוררו ערעור מתודולוגי. במאמר ההפרעות הינקותיות של הוספיטליזם ודיכאון אנקליטי⁷ (1955) בחן סמואל פינו מחדש את המדגמים, המבחנים והנתונים של שפיץ. הוא טען שהנתונים אינם מוכיחים שהחסך האימהי הוא שגרם להידרדרות התינוקות, והצביע על פערים, על סתירות ועל גורמים אפשריים אחרים. ה־Psychological Bulletin הדפיס את ביקורתו של פינו יחד עם תשובתו של שפיץ ועם תגובה נגדית של פינו.

השפעתו של שפיץ על ג׳ון בולבי פעלה בשני כיוונים. בדוח הטיפול האימהי ובריאות הנפש⁸ (1951), שכתב עבור ארגון הבריאות העולמי, סקר בולבי מחקרים של תצפית ישירה, ובהם אלה של שפיץ ווולף. הוא כינה את האם "המארגן הנפשי" של התינוק, מונח שאול מן האמבריולוגיה הקשור לתקופות קריטיות בהתפתחות.

לעומת זאת, במאמר טבעו של קשר הילד לאמו⁹ (1958) מנה בולבי את שפיץ בין האנליטיקאים שאף שתצפיותיהם הצביעו לכיוון אחר, העניקו בתאוריה קדימות למזון ולחום וראו בקשר לאם דבר משני. בולבי מנה ביניהם גם את אנה פרויד. מאמר זה נחשב לניסוח הראשון של תאוריית ההיקשרות.

ממצאים מאוחרים יותר על יכולות האינטראקציה של היילוד הטילו אף הם ספק במודל האמבריולוגי של המארגנים. קובץ ממאמריו, בעריכת רוברט נ׳ אמדה, ראה אור בשם Dialogues from Infancy.

שני מאמריו של שפיץ על מצבים פסיכיאטריים מוקדמים הופיעו בכרכים עוקבים של The Psychoanalytic Study of the Child. הוספיטליזם² פורסם בכרך הראשון ב־1945, ודיכאון אנקליטי³, שנכתב עם קתרין וולף, בכרך השני ב־1946. גם עם וולף פרסם את תגובת החיוך⁴ ב־Genetic Psychology Monographs ב־1946.

ספרו לא וכן⁶ ראה אור ב־1957, ואחריו מאמר על התהוות מרכיבי הסופר-אגו ב־1958 וההרצאה תיאוריית שדה גנטית של היווצרות האגו⁵ ב־1959. הסינתזה הגדולה שלו, שנת החיים הראשונה¹, שנכתבה עם ו׳ גודפרי קובלינר, ראתה אור ב־1965.