ספר
על פסיכואנליזה
Über Psychoanalyse
״על פסיכואנליזה״ (Über Psychoanalyse) הוא נוסחן של חמש ההרצאות שנשא פרויד בגרמנית בספטמבר 1909 בחגיגות מלאת עשרים שנה לאוניברסיטת קלארק בווסטר שבמסצ׳וסטס. הן ראו אור ב־1910 בהוצאת פרנץ דויטיקה בלייפציג ובווינה, והוקדשו לנשיא האוניברסיטה, ג׳ סטנלי הול. ההרצאות פונות לקהל של אנשי אקדמיה ושל הדיוטות, ומציגות בתמצית את ראשיתה של הפסיכואנליזה ואת ממצאיה עד אז. בהרצאה הראשונה מייחס פרויד את ראשית השיטה לטיפולו של יוזף ברויאר באישה צעירה היסטרית בשנים 1880–1882. בהיפנוזה נזכרה בסצנות שבהן נוצרו הסימפטומים שלה, וביטוי הרגש שנבלם אז העלים אותם: ״ריפוי בדיבור״. פרויד מסכם שההיסטריים סובלים מזיכרונות, ומסביר את הסימפטומים הגופניים כהמרה של רגש כלוא. ההרצאה השנייה מספרת כיצד ויתר פרויד על ההיפנוזה וגילה שהזיכרונות הנשכחים מוחזקים בידי כוח הנחווה בטיפול כהתנגדות. זהו אותו כוח שדחק אותם בשעתו מן התודעה: הדחקה של משאלה שאינה מתיישבת עם אמות המידה המוסריות והאסתטיות של האדם. הסימפטום הוא תחליף מעוות למודחק. ההרצאה השלישית מתארת את האסוציאציות החופשיות על פי כלל היסוד, את מושג ה״תסביך״ של אסכולת ציריך, את פירוש החלומות כ״דרך המלך אל הלא־מודע״ ואת משמעותן של פליטות הפה ושאר הפעולות הכושלות. הרביעית טוענת שהאנליזה מובילה בקביעות אל חיי המין של המטופל ואל ילדותו. היא מציגה את המיניות הילדית (האזורים הארוגניים, האוטו־ארוטיות, הדחפים החלקיים ובחירת האובייקט) ואת ״תסביך הגרעין״ של אהבה להורה אחד ויריבות עם האחר. החמישית מסבירה את ההתחלה במחלה כבריחה ממציאות מתסכלת אל סיפוק תחליפי, בדרך של נסיגה (רגרסיה) ופנטזיה, ומעמידה את הנוירוזה מול האמנות. היא מציגה את ההעברה כאישוש החזק ביותר לתיאוריה ומשיבה לחשש שהעלאת המודחק לתודעה מסוכנת. באנליזה שיפוט מודע בא במקום ההדחקה, אנרגיה משתחררת לעידון (סובלימציה), ולחלק מן הדחפים ניתן סיפוק ישיר. פרויד חותם באזהרה מפני הנזק שבהדחקה מינית מופרזת בתרבות, במעשה בתושבי שילדה שגוועו את סוסם ברעב כשקיצצו את מנת השיבולת־שועל שלו.
רעיונות מרכזיים
- הפסיכואנליזה צמחה מן הטיפול הקתרטי של יוזף ברויאר באישה צעירה היסטרית: הסימפטומים שלה היו סמלי זיכרון של סצנות טעונות רגש. הם נעלמו כשנזכרה בסצנות ופרקה את הרגש שנבלם אז. מכאן הנוסחה שההיסטריים סובלים מזיכרונות, ורעיון ההמרה.
- הכוח המרחיק את הזיכרונות הנשכחים מן התודעה, הנחווה בטיפול כהתנגדות, הוא אותו כוח שגירש אותם בשעתו. זוהי הדחקה של משאלה שאינה מתיישבת עם אמות המידה המוסריות והאסתטיות של האני. הסימפטום הוא תצורת תחליף מעוותת של המודחק, והפיצול הנפשי נובע מקונפליקט בין כוחות ולא מחולשה מולדת של כושר הסינתזה.
- פרויד נטש את ההיפנוזה, ואחר כך את הלחץ, לטובת אסוציאציות חופשיות על פי כלל היסוד, לומר הכול. האסוציאציות רומזות על המודחק, ומעוותות ככל שההתנגדות גדולה יותר. מושג התסביך של אסכולת ציריך מציין את מקבצי הרעיונות שאליהם הן מובילות.
- פירוש החלומות הוא דרך המלך אל ידיעת הלא־מודע. מאחורי התוכן הגלוי מסתתרות מחשבות חלום סמויות, שעבודת החלום שינתה אותן בעיבוי ובהתקה. החלום מגשים משאלות, ופליטות פה, שכחה ושאר פעולות כושלות מראות שההדחקה פועלת גם אצל בריאים.
- האנליזה מוליכה את הסימפטומים בקביעות אל חיי האהבה של המטופל ואל משאלות ילדותו. לילד מיניות משלו: אזורים ארוגניים, אוטו־ארוטיות, דחפים חלקיים כגון סדיזם ותאוות ההסתכלות, ובחירת אובייקט מוקדמת. הנוירוזות הן ה״נגטיב״ של הסטיות, ותסביך הגרעין הוא אהבה להורה אחד ועוינות כלפי האחר, כמו אצל אדיפוס והמלט.
- אדם חולה כשהמציאות מונעת את סיפוק צרכיו הארוטיים. הוא בורח אל המחלה, המעניקה סיפוק תחליפי דרך נסיגה (רגרסיה), בזמן ובצורה, ודרך הפנטזיה. כישרון אמנותי יכול להפוך פנטזיות ליצירות במקום לסימפטומים. בעקבות יונג, החולים והבריאים נאבקים באותם תסביכים, וההבדל ביניהם כמותי.
- ההעברה היא האישוש החזק ביותר לתיאוריה. המטופל מפנה אל הרופא רגשות חיבה ועוינות שמקורם במשאלות לא־מודעות ישנות, וחי מחדש את מה שאינו יכול לזכור. ההעברה נוצרת מעצמה בכל יחסי אנוש, מסבירה את כוחה של הסוגסטיה ההיפנוטית, והאנליזה חושפת אותה ומשתמשת בה.
- העלאת המודחק לתודעה מחלישה אותו ואינה משחררת אותו לחופשי. האנליזה מחליפה את ההדחקה בשיפוט מודע, משחררת אנרגיה לעידון (סובלימציה) אל מטרות נעלות, ומניחה לחלק מן הדחפים למצוא סיפוק ישיר. הדחקה מינית מופרזת מצד התרבות דוחפת אנשים אל הנוירוזה בלי רווח תרבותי, כשם שסוסם של אנשי שילדה גווע כשקיצצו את מנת השיבולת־שועל שלו.
מה הוא מראה
- 1905
זיגמונד פרויד ביקורת על מצב היפנואידי
פרויד התרחק מן המצב ההיפנואידי בשלבים. ב-1895 הוא מדווח שמעולם לא נתקל בהיסטריה היפנואידית אמיתית, שכן כל מקרה שטיפל בו התגלה כהיסטריית הגנה. במקרה דורה (1905) הוא כותב שוויתר רק על ההדגשה של המצב ההיפנואידי, מייחס את הרעיון כולו לברויאר, ומכנה את המונח מיותר ומטעה. ב-1909 הוא אומר לשומעיו באוניברסיטת קלארק שהמושג התגלה כמעכב ושהפסיכואנליזה נטשה אותו.
- 1910
זיגמונד פרויד עיבוד מחדש של דיסוציאציה
בהרצאותיו באוניברסיטת קלארק מעמיד פרויד את הסברו של ז'אנה לדיסוציאציה ההיסטרית, כשל מולד ללכד את התהליכים הנפשיים לכל אחדות, מול הסברו שלו: הפיצול אינו חסר בסינתזה אלא תוצאה של מאבק פעיל בין שתי קבוצות נפשיות, שההדחקה מקיימת ושבטיפול הוא מתגלה כהתנגדות.