מושג
עקרון המציאות
העיקרון שלפי פרויד בא לשנות את עקרון העונג כאשר המנגנון הנפשי לומד שסיפוק הזייתי אינו מביא הקלה ממשית. הוא מחייב את המנגנון ליצור לעצמו תמונה של הנסיבות הממשיות בעולם החיצוני ולשאת דחייה ודרכים עוקפות בדרך לסיפוק, באמצעות קשב, זיכרון, שיפוט וחשיבה. פרויד ניסח אותו במאמר "ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית" (1911), שבו הוא שולט בתהליך המשני; הוא אינו מבטל את עקרון העונג אלא מבטיח אותו.
התפתחות
1911
הוצג בידי זיגמונד פרויד
ב"ניסוחים על שני עקרונות ההתרחשות הנפשית" פרויד מציג את עקרון המציאות: כאשר הסיפוק ההזייתי נכשל, על המנגנון ליצור לעצמו תמונה של הנסיבות הממשיות בעולם החיצוני ולחתור לשינוי ממשי שלהן, תוך נשיאת דחייה ואי-עונג.
מתוך ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית (1911)
קשרים
- 1911 הוצג בידי זיגמונד פרויד
ב"ניסוחים על שני עקרונות ההתרחשות הנפשית" פרויד מציג את עקרון המציאות: כאשר הסיפוק ההזייתי נכשל, על המנגנון ליצור לעצמו תמונה של הנסיבות הממשיות בעולם החיצוני ולחתור לשינוי ממשי שלהן, תוך נשיאת דחייה ואי-עונג.
- 1911 נגזר מתוך עקרון העונג
פרויד מציג את עקרון המציאות לא כיריב של עקרון העונג אלא כשינוי שלו: הוא מוותר על עונג רגעי שתוצאותיו אינן ודאיות רק כדי להבטיח עונג מאוחר ובטוח יותר. "מעבר לעקרון העונג" חוזר וקובע שעקרון המציאות בא במקום עקרון העונג בהשפעת דחפי שימור העצמי של האני, מבלי לוותר על מטרתו.
חיבורים
- 1911
ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית
מאמרו הקצר של פרויד משנת 1911 מתאר כיצד הנפש לומדת להביא בחשבון את העולם החיצוני. נקודת המוצא היא ההבחנה שכל נוירוזה מרחיקה את החולה מחלק כלשהו של המציאות. התהליכים הראשוניים, הקדומים יותר, שרדו בלא-מודע ונשמעים לעקרון העונג: הם חותרים לעונג, נסוגים מפני אי-עונג, ובתחילה מספקים צורך באמצעות הזיה של מושאו. רק כשהסיפוק המצופה אינו מגיע נאלץ המנגנון הנפשי לייצג את הנסיבות הממשיות ולחתור לשינוי ממשי, וכך מוצב עקרון המציאות. המאמר מונה את ההסתגלויות הנלוות לכך: קשב, מערכת רישום שהיא חלק מן הזיכרון, שיפוט במקום הדחקה, פריקה מוטורית שהופכת לפעולה, וחשיבה כפעולת ניסוי המאפשרת לדחות את הפריקה. הפנטזיה מתפצלת ונותרת תחת שלטון עקרון העונג. הדחפים המיניים, שנותרים אוטו-ארוטיים ואחר כך נבלמים בתקופת החביון, מתחנכים למציאות מאוחר יותר מדחפי האני, ובכך נוצרת נטייה לנוירוזה. בהמשך דן המאמר בדת, במדע, בחינוך ובאמנות כהסדרים שונים בין שני העקרונות, וקושר את בחירת הנוירוזה לשלב שבו נבלמה ההתפתחות. בסיומו הוא מזהיר שבלא-מודע מציאות המחשבה נחשבת למציאות חיצונית, ולכן על האנליטיקאי לחשב ב'מטבע הנוירוטי'.
- 1920
החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית1911מקור לקשר
- מעבר לעקרון העונג1920מקור לקשר