מושג
כפיית החזרה
חזרה על חוויות או דפוסים מכאיבים במקום לזכור אותם.
התפתחות
1914
הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד קרא בשם לכפייה לחזור במאמר "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914): מה שהמטופל אינו יכול לזכור חוזר בפעולה, ובעיקר בהעברה, והחזרה הזאת משרתת את ההתנגדות. פרנצי וראנק יוצאים ממאמר זה, ומייחסים לפרויד את מה שהראה מאז ב"מעבר לעקרון העונג": חשיבותה המכרעת של כפיית החזרה גם בנוירוזות.
מתוך יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה (1924)
1919
פותח בידי זיגמונד פרויד
ב"האלביתי" פרויד מייחס את הכפייה לחזור לדחפים עצמם: היא שולטת בלא-מודע, חזקה דיה כדי לגבור על עקרון העונג, ניכרת בשאיפותיו של הילד הקטן ובמהלכה של האנליזה, וכל מה שמזכיר אותה נחווה כאלביתי. לדיון המלא הוא מפנה לחיבור שכבר נכתב, "מעבר לעקרון העונג" (1920).
מתוך האלביתי (1919)
1924
פותח בידי שאנדור פרנצי
יחד עם ראנק, פרנצי הופך את כפיית החזרה ליסוד הטכניקה האנליטית. החומר המכרע מעולם לא היה מודע ואפשר רק לחזור עליו, ולכן יש לאפשר את החזרה בסיטואציה האנליטית ואף לעורר אותה, ואז להפוך אותה לזיכרון אקטואלי. גם ההיזכרות עצמה נתפסת כצורה אחת של כפיית החזרה.
מתוך יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה (1924)
1924
פותח בידי אוטו ראנק
יחד עם פרנצי, ראנק הופך את כפיית החזרה ליסוד הטכניקה האנליטית. החומר המכרע מעולם לא היה מודע ואפשר רק לחזור עליו, ולכן יש לאפשר את החזרה בסיטואציה האנליטית ואף לעורר אותה, ואז להפוך אותה לזיכרון אקטואלי. גם ההיזכרות עצמה נתפסת כצורה אחת של כפיית החזרה.
מתוך יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה (1924)
1926
עובד מחדש בידי זיגמונד פרויד
ב"עכבה, סימפטום וחרדה" פרויד מנסח את הכפייה מחדש במונחי התאוריה המבנית. כפיית החזרה של הסתמי הלא-מודע היא שמקבעת את ההדחקה, כך שדחף חדש הולך בדרכו של המודחק כאילו הסכנה הישנה עדיין קיימת. היא גם ההתנגדות של הלא-מודע, שעוד נותר להתגבר עליה לאחר שהאני ויתר על התנגדותו שלו.
מתוך עכבה, סימפטום וחרדה (1926)
קשרים
הוצג בידי
- 1914 זיגמונד פרויד
פרויד קרא בשם לכפייה לחזור במאמר "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914): מה שהמטופל אינו יכול לזכור חוזר בפעולה, ובעיקר בהעברה, והחזרה הזאת משרתת את ההתנגדות. פרנצי וראנק יוצאים ממאמר זה, ומייחסים לפרויד את מה שהראה מאז ב"מעבר לעקרון העונג": חשיבותה המכרעת של כפיית החזרה גם בנוירוזות.
פותח בידי
- 1919 זיגמונד פרויד
ב"האלביתי" פרויד מייחס את הכפייה לחזור לדחפים עצמם: היא שולטת בלא-מודע, חזקה דיה כדי לגבור על עקרון העונג, ניכרת בשאיפותיו של הילד הקטן ובמהלכה של האנליזה, וכל מה שמזכיר אותה נחווה כאלביתי. לדיון המלא הוא מפנה לחיבור שכבר נכתב, "מעבר לעקרון העונג" (1920).
- 1924 שאנדור פרנצי
יחד עם ראנק, פרנצי הופך את כפיית החזרה ליסוד הטכניקה האנליטית. החומר המכרע מעולם לא היה מודע ואפשר רק לחזור עליו, ולכן יש לאפשר את החזרה בסיטואציה האנליטית ואף לעורר אותה, ואז להפוך אותה לזיכרון אקטואלי. גם ההיזכרות עצמה נתפסת כצורה אחת של כפיית החזרה.
- 1924 אוטו ראנק
יחד עם פרנצי, ראנק הופך את כפיית החזרה ליסוד הטכניקה האנליטית. החומר המכרע מעולם לא היה מודע ואפשר רק לחזור עליו, ולכן יש לאפשר את החזרה בסיטואציה האנליטית ואף לעורר אותה, ואז להפוך אותה לזיכרון אקטואלי. גם ההיזכרות עצמה נתפסת כצורה אחת של כפיית החזרה.
ניצב כנגד
- 1919 עקרון העונג
פרויד מתאר כפייה לחזור הנובעת מן הדחפים וחזקה דיה כדי לגבור על עקרון העונג. "מעבר לעקרון העונג" (1920) מפתח זאת: הכפייה חוזרת אף על חוויות שמעולם לא הסבו עונג, ולכן פועלת מעבר לעקרון העונג ונגדו.
עובד מחדש בידי
- 1926 זיגמונד פרויד
ב"עכבה, סימפטום וחרדה" פרויד מנסח את הכפייה מחדש במונחי התאוריה המבנית. כפיית החזרה של הסתמי הלא-מודע היא שמקבעת את ההדחקה, כך שדחף חדש הולך בדרכו של המודחק כאילו הסכנה הישנה עדיין קיימת. היא גם ההתנגדות של הלא-מודע, שעוד נותר להתגבר עליה לאחר שהאני ויתר על התנגדותו שלו.
הוליד את
- 1926 עיבוד
פרויד מבסס את העיבוד על כפיית החזרה. גם לאחר שהאני החליט לוותר על התנגדויותיו, עוד יש להתגבר על כוחה של כפיית החזרה, משיכתם של הדגמים הלא-מודעים על תהליך הדחף המודחק. התנגדות זו של הלא-מודע היא שמחייבת את העיבוד.
חיבורים
- 1919
מסתו של פרויד, שראתה אור בכרך החמישי של "אימאגו" ב-1919, עוסקת בשאלה שלדבריו הזניחה האסתטיקה: מה מייחד את האלביתי בתוך התחום הרחב של המפחיד. בניגוד לארנסט ינטש, שב-1906 תלה את התחושה באי-ודאות אינטלקטואלית מול החדש והלא-מוכר, טוען פרויד שהאלביתי הוא אותו סוג של מפחיד המוביל בחזרה אל הידוע מכבר והמוכר מזמן. הוא מגיע לכך בשתי דרכים. הראשונה לשונית: הערכים במילונים של זנדרס ושל האחים גרים מראים כיצד המילה heimlich נעה בין "ביתי, מוכר" לבין "נסתר, סודי", עד שהיא חופפת להיפוכה, unheimlich. הערתו של שלינג, שאלביתי הוא כל מה שהיה אמור להישאר בסתר ויצא לאור, נעשית למפתח של המסה. הדרך השנייה היא סקירה של חוויות ושל יצירות ספרות אלביתיות. בקריאתו ב"איש החול" של א. ת. א. הופמן ממקם פרויד את האפקט של הסיפור לא בבובה האוטומטית אולימפיה אלא בדמות העוקרת את עיני הילדים, ומפרש את החרדה לעיניים כתחליף לחרדת סירוס, כשהאב הטוב והאב הרע מפוצלים בין צמדי הדמויות של הסיפור. בעקבות מחקרו של אוטו ראנק על הכפיל הוא מראה כיצד הכפיל, שנולד בנרקיסיזם הראשוני כביטוח מפני המוות, הופך למבשר המוות, וקושר אותו לסוכנות המתבוננת והמבקרת שבאני. החזרה הבלתי-מכוונת של אותו הדבר, שאותה הוא קושר לכפייתיות חזרה בלא-מודע, האומניפוטנציה של המחשבות, עין הרע, שובם של המתים, איברים כרותים, קבורה בחיים והיטשטוש הגבול בין פנטזיה למציאות – כל אלה מוחזרים בתורם לתסביכים אינפנטיליים או לאמונות אנימיסטיות שהתגברנו עליהן. את איברי המין הנשיים, שגברים נוירוטים מכנים לא פעם אלביתיים, הוא קורא כפתח אל ביתו הראשון של האדם: התחילית un היא סימנה של ההדחקה. בחלק האחרון מודה פרויד שאי אפשר להפוך את טענתו, ושהמעשיות גדושות בהגשמות משאלה ובחפצים שקמים לחיים בלי שיהיו אלביתיים כלל. הוא משיב על הקושיות בהבחנה בין האלביתי של החוויה לאלביתי של הבדיון, ובתוך החוויה – בין האלביתי הנובע מתסביכים אינפנטיליים מודחקים לבין האלביתי המתעורר כשאמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן נראות שוב כמאושרות. הבדיון יכול להשעות את בוחן המציאות ובכך לחסוך את האלביתי, כמו במעשיות, אצל דנטה או ברוחות של שייקספיר, או להגביר אותו מעבר לכל מה שהחיים מאפשרים כשהסופר מעמיד פנים שהוא נשאר במציאות הרגילה. האלביתי של התסביכים המודחקים הוא העמיד מבין השניים. ומכיוון שהסופר מכוון גם את הזדהותו ואת מצב רוחו של הקורא, אותו חומר עצמו יכול להפוך לקומי, כמו אצל נסטרוי או ב"רוח הרפאים מקנטרוויל" של אוסקר ויילד. את האלביתיות של הבדידות, הדממה והחושך משאיר פרויד קשורה לחרדת הילדות.
- 1924
Entwicklungsziele der Psychoanalyse (1924; בתרגום לאנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925) הוא ספר פרוגרמטי קצר מאת שנדור פרנצי ואוטו ראנק, שיצא לאור כחוברת הראשונה בסדרה שערך פרויד, Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse. לפי ההקדמה, הספר נולד משיחות בקיץ 1922: פרנצי ניסח את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי על הסיטואציה האנליטית. השניים עיבדו יחד את הטקסט כולו לאחר שפרויד, בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, הציע פרס על חיבור שיבחן כיצד השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. הם התאימו את הטקסט לשאלה זו, אך ויתרו על ההשתתפות בתחרות. הספר טוען שהפסיכואנליזה צמחה מהליך טיפולי לבניין תאורטי רחב, ואילו הטכניקה שלה פיגרה מאחור, כך שאנליטיקאים רבים נותרו חסרי התמצאות וצמודים מדי למאמריו הטכניים המעטים של פרויד. בהסתמך על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914) ועל כפיית החזרה שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", המחברים מעניקים לחזרה, ולא להיזכרות, את התפקיד המרכזי בטיפול: החומר הלא-מודע המכריע מעולם לא היה מודע, ולכן אפשר רק לשחזר אותו ביחס לאנליטיקאי, ושם יש להבין אותו ולהפוך אותו לזיכרון אקטואלי. החלק של ראנק מתאר את האנליזה כתהליך מוגבל בזמן של זרימת הליבידו, שההעברה מניעה ונושאת. האנליטיקאי נותר פסיבי ברובו, ומתערב, כמו זרז, במקום שבו ההתנגדות מסמנת סטייה נוירוטית. התנגדויות האני מפנות מקום להעברה, שבה הנוירוזה הקלינית מומרת בנוירוזת העברה המחייה את "הנוירוזה הקדמונית" האדיפלית. התסכול מונע פריקה מוקדמת של הרגשות ודוחף את הליבידו בחזרה אל נקודות הקיבעון שלו. שלב אחרון של "גמילה" מפרק את ההעברה, ולקראתו האנליטיקאי קובע מועד סיום קבוע. הפריקה הרגשית נותרת הגורם המרפא, אך הרגשות מתפרקים כעת ביחס לאנליטיקאי, ולא בזיקה לזיכרונות שהועלו. החלק ההיסטורי-ביקורתי של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי: איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, ניתוח סימפטומים, "ניתוח תסביכים", חשיפה מכנית של שלבי תורת הליבידו, פירוש ספקולטיבי, פילוגנטי ואנגוגי, הרצאת ידע תאורטי באוזני המטופל, הכרזה על כל עיכוב כעל התנגדות, וגם פסיביות נוקשה ו"אקטיביות פראית". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעויות, וטוען שהלא-מודע במובנו הצר, שמעולם לא נחווה, יכול רק להיחוות מחדש בהווה, חלק אחר חלק, כ"קתרזיס במנות" (fraktionierte Katharsis). פרק על יחסי התאוריה והפרקטיקה מבחין בין ידיעה אינטלקטואלית לבין שכנוע הנרכש בחוויה, ומציג את עבודתו של פרויד כ"מעגל מיטיב" (circulus benignus) שבו כל אחת מתקנת את רעותה. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של הכרה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם מסיקים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית, שעודף הידיעה של המטופל צריך לפנות מקום לידיעה הרבה יותר של האנליטיקאי, ושהטכניקה תהיה פשוטה יותר ויותר, ואולי אף תחזיר אליה את ההיפנוזה והסוגסטיה, בעוד הידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלת כל הרופאים וגם של מטפלים שאינם רופאים. הספר ראה אור באותה שנה שבה פרסם ראנק את "טראומת הלידה", והפך לסלע מחלוקת במעגל הקרוב של פרויד.
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה1924מקור לקשר
- האלביתי1919מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר