מושג
נרקיסיזם
השקעת הליבידו, של אהבה ועניין, בעצמי של האדם ולא באחרים. פרויד אימץ את המונח משנת 1910 ופיתח אותו במאמר ״על הנרקיסיזם״ (1914), שבו הבחין בין נרקיסיזם ראשוני של הינקות לבין נרקיסיזם משני, שבו הליבידו הנסוג מן האובייקטים שב אל האגו; אנליטיקאים מאוחרים יותר קשרו אותו לוויסות הערכת העצמי, וקוהוט ייחס לו קו התפתחות משלו, מצורות ארכאיות לצורות בשלות.
התפתחות
1914
הוצג בידי זיגמונד פרויד
המונח נטבע בסקסולוגיה הקלינית (נקה, 1899, כפי שפרויד מציין); פרויד השתמש בו משנת 1910, ובמאמר ״על הנרקיסיזם״ (1914) הפך אותו למושג של תאוריית הליבידו, והבחין בין נרקיסיזם ראשוני למשני ובין ליבידו של האני לליבידו של האובייקט.
מתוך הצגת הנרקיסיזם (1914)
1921
עובד מחדש בידי לו אנדריאס-סלומה
בהמשך למאמרו של פרויד ״על הנרקיסיזם״ (1914) ראתה אנדריאס־סלומה בנרקיסיזם לא שלב שיש להותירו מאחור וגם לא אהבה עצמית בלבד, אלא ליווי מתמשך של כל השקעה ליבידינלית: התבססות עצמית ובה בעת התמוססות של העצמי בחזרה אל מה שעדיין אינו תחום.
מתוך הנרקיסיזם ככיוון כפול (1921)
1939
זכה לביקורת מצד קארן הורני
הורני דחתה את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית באני, ותיארה אותו מחדש כהתנפחות עצמית, נטייה נוירוטית הבאה במקום הערכה עצמית שאבדה.
מתוך דרכים חדשות בפסיכואנליזה (1939)
1964
פותח בידי אריך פרום
פרום הרחיב את מושג הנרקיסיזם של פרויד מן היחיד אל הקבוצה, ותיאר נרקיסיזם חברתי המושקע באומה, בגזע או באמונה ועלול להזין אלימות קולקטיבית.
מתוך לב האדם (1964)
1964
עובד מחדש בידי הרברט רוזנפלד
בעוד שפרויד ראה בנרקיסיזם ליבידו שנסוג מן האובייקטים אל האני, עיצב אותו רוזנפלד מחדש במושגים קלייניאניים כיחס אובייקט אומניפוטנטי המתגונן מפני תלות וקנאה, בעל היבט ליבידינלי והיבט הרסני.
מתוך גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם (1971);על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית (1964)
הצגת כל ה־7 הצגת פחות
1975
פותח בידי אוטו קרנברג
קרנברג הבחין בין נרקיסיזם תקין לנרקיסיזם פתולוגי, שרטט רצף של חומרה מן הנרקיסיזם הילדי התקין ועד לאישיות הנרקיסיסטית, והסביר את הנרקיסיזם הפתולוגי כמבנה הגנתי ולא כשלב התפתחותי שנעצר.
מתוך מצבים גבוליים ונרקיסיזם פתולוגי (1975);גורמים בטיפול הפסיכואנליטי באישיויות נרקיסיסטיות (1970)
ללא תאריך
עובד מחדש בידי אנדרה גרין
גרין כתב על הנרקיסיזם משנות השישים ואילך וקשר אותו לתאוריית הדחפים האחרונה של פרויד, וחילק אותו לנרקיסיזם של חיים המאחד את האני ולנרקיסיזם של מוות השואף לבטלו.
מתוך נגד הלאקאניזם: ראיון עם אנדרה גרין (1995);נרקיסיזם של חיים, נרקיסיזם של מוות (1983)
קשרים
הוצג בידי
- 1914 זיגמונד פרויד
המונח נטבע בסקסולוגיה הקלינית (נקה, 1899, כפי שפרויד מציין); פרויד השתמש בו משנת 1910, ובמאמר ״על הנרקיסיזם״ (1914) הפך אותו למושג של תאוריית הליבידו, והבחין בין נרקיסיזם ראשוני למשני ובין ליבידו של האני לליבידו של האובייקט.
עובד מחדש בידי
- 1921 לו אנדריאס-סלומה
בהמשך למאמרו של פרויד ״על הנרקיסיזם״ (1914) ראתה אנדריאס־סלומה בנרקיסיזם לא שלב שיש להותירו מאחור וגם לא אהבה עצמית בלבד, אלא ליווי מתמשך של כל השקעה ליבידינלית: התבססות עצמית ובה בעת התמוססות של העצמי בחזרה אל מה שעדיין אינו תחום.
- 1964 הרברט רוזנפלד
בעוד שפרויד ראה בנרקיסיזם ליבידו שנסוג מן האובייקטים אל האני, עיצב אותו רוזנפלד מחדש במושגים קלייניאניים כיחס אובייקט אומניפוטנטי המתגונן מפני תלות וקנאה, בעל היבט ליבידינלי והיבט הרסני.
- אנדרה גרין
גרין כתב על הנרקיסיזם משנות השישים ואילך וקשר אותו לתאוריית הדחפים האחרונה של פרויד, וחילק אותו לנרקיסיזם של חיים המאחד את האני ולנרקיסיזם של מוות השואף לבטלו.
זכה לביקורת מצד
- 1939 קארן הורני
הורני דחתה את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית באני, ותיארה אותו מחדש כהתנפחות עצמית, נטייה נוירוטית הבאה במקום הערכה עצמית שאבדה.
פותח בידי
- 1964 אריך פרום
פרום הרחיב את מושג הנרקיסיזם של פרויד מן היחיד אל הקבוצה, ותיאר נרקיסיזם חברתי המושקע באומה, בגזע או באמונה ועלול להזין אלימות קולקטיבית.
- 1975 אוטו קרנברג
קרנברג הבחין בין נרקיסיזם תקין לנרקיסיזם פתולוגי, שרטט רצף של חומרה מן הנרקיסיזם הילדי התקין ועד לאישיות הנרקיסיסטית, והסביר את הנרקיסיזם הפתולוגי כמבנה הגנתי ולא כשלב התפתחותי שנעצר.
הוליד את
- 1971 העברה נרקיסיסטית
קוהוט מייחס לנרקיסיזם קו התפתחות נפרד מאהבת האובייקט וקורא על שמו להעברות: האנליטיקאי מושקע בליבידו נרקיסיסטי ולא בליבידו אובייקטלי. פרויד סבר שמטופלים נרקיסיסטיים אינם מפתחים העברה כלל.
התפצל אל
- הדימוי האידיאלי
לדעת הורני, אני האידיאל, הנרקיסיזם והעל־אני של פרויד תופסים כל אחד רק היבט אחד של התופעה שהיא תיארה בשלמותה כדימוי האידיאלי.
חיבורים
- 1914
מסתו של פרויד משנת 1914, שהתפרסמה בשנתון לפסיכואנליזה, רואה בנרקיסיזם מצב תקין של הליבידו. היא מעמידה את ליבידו האני, המושקע באני, מול ליבידו האובייקט, המושקע באובייקטים, ואת הנרקיסיזם הראשוני מול הנרקיסיזם המשני. היא מבחינה בין שני סוגים של בחירת אובייקט, הבחירה הנשענת (אנקליטית) והבחירה הנרקיסיסטית, מציגה את מושג אידיאל האני, ומפרידה בין סובלימציה, הנוגעת לדחף, לבין אידיאליזציה, הנוגעת לאובייקט.
- 1939
ספרה השני של הורני בוחן את תורת פרויד נקודה אחר נקודה, כדי להפריד בין מה שנראה לה ממצאיה היציבים לבין ההנחות שלדעתה עיכבו אותה. היא שומרת על מה שהיא מכנה ממצאיו היסודיים של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המניעים הלא מודעים של מעשים ורגשות וההתנגדות השומרת עליהם, מקומם של כוחות רגשיים ושל קונפליקט, ההדחקה ושאר ההגנות, משמעות החלומות, כוחה המעצב של החוויה המוקדמת, ההעברה והאסוציאציה החופשית. היא דוחה את תורת הדחפים שלו ואת החשיבה המכניסטית והאבולוציוניסטית שבבסיסה, וכן את התעלמותו מן התרבות. טענתה המרכזית היא שעל הפסיכואנליזה לצמוח מעבר למגבלות שכפה עליה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית. היא מצהירה שאינה מייסדת אסכולה חדשה. הפרקים בוחנים מחדש את תאוריית הליבידו, שלדעתה אינה מבוססת, את תסביך אדיפוס, הנרקיסיזם, הפסיכולוגיה הנשית ויצר המוות. הם עוסקים גם בהדגשת הילדות, בהעברה, בתרבות ונוירוזה, באני ובסתמי, בחרדה, בעל־אני, ברגשות אשמה נוירוטיים ובתופעות מזוכיסטיות. במקום הדחפים היא מציבה את הנטיות הנוירוטיות. אלה הן שאיפות לביטחון ולסיפוק, כגון הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן מתמודד אדם החש חסר אונים בעולם עוין וזוכה למידה מסוימת של ביטחון. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון כזה נתון בסכנה. הפרק האחרון, על הטיפול, קובע כמטרה להשיב את המטופל אל עצמו, עד שלא יזדקק עוד לאמצעי הביטחון והספונטניות תשוב אליו. הורני מוקירה תודה לאריך פרום, לווילהלם רייך', להרלד שולץ־הנקה ולמקס הורקהיימר. לפרום היא מייחסת את ההבנה עד כמה מרכזי אובדן העצמי בנוירוזה.
- 1945
הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה
בספר זה מציגה הורני תאוריה של הנוירוזה שמרכזה קונפליקט בין עמדות בלתי מתיישבות כלפי הזולת. במבוא היא מתארת את דרכה הרחק מפרויד. הדרך החלה בספקות בפסיכולוגיה הנשית שלו, והובילה, בסיועו של אריך פרום, אל התנאים התרבותיים של הנוירוזה. במהלך הדרך הגיעה למסקנה שנוירוזות נוצרות מהפרעות ביחסים האנושיים, ושתאוריית הליבידו אינה עומדת עוד. עשר הנטיות הנוירוטיות שמנתה בספרה על האנליזה העצמית מקובצות כאן מחדש לשלוש עמדות יסוד: תנועה אל האנשים, תנועה נגדם ותנועה הרחק מהם. כל אחת מהן מפריזה במשקלו של רכיב אחד של החרדה הבסיסית: חוסר אונים, עוינות או בדידות. ההתנגשות ביניהן היא הקונפליקט הבסיסי, המרכז הדינמי של הנוירוזה. פרויד ראה בקונפליקט מאבק בין כוחות מודחקים לכוחות מדחיקים, אוניברסלי ובלתי פתיר בעיקרון. הורני ממקמת אותו בין נטיות נוירוטיות סותרות, וסוברת שאפשר לפתור אותו במקום שבו הוא מתעורר. הספר בוחן אחר כך את ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון. אפשר לדכא צד אחד של הקונפליקט, או לסגת אל הינתקות. הניסיון החשוב מכולם הוא הדימוי המואדר: בו הנטיות המתנגשות נראות לא כקונפליקטים אלא כהיבטים של אישיות עשירה. ההחצנה היא הנטייה לחוות תהליכים פנימיים כאילו התרחשו מחוץ לעצמך. היא רחבה מן ההשלכה, והורני מכנה אותה תהליך פעיל של מחיקת העצמי. אמצעים עזר נוספים, ובהם צדקנות שרירותית, שליטה עצמית נוקשה וציניות, משמשים לשמירת הרמוניה מלאכותית. החלק השני מתאר את מחירם של קונפליקטים שלא נפתרו: פחדים, דלדול האישיות, אובדן תקווה ונטיות סדיסטיות. המסקנה היא שאי אפשר לפתור קונפליקטים נוירוטיים בהחלטה רציונלית, אלא רק בשינוי התנאים הפנימיים שיצרו אותם. מול מה שהיא מכנה הפסימיות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הורני מצהירה שאדם יכול להשתנות ולהמשיך ולהשתנות כל עוד הוא חי.
- 1964
על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית
מאמרו הראשון של רוזנפלד על נרקיסיזם, שבו הוא מעצב אותו מחדש במושגים קלייניאניים. בעוד שפרויד תיאר את הנרקיסיזם כליבידו שנסוג מן האובייקטים אל האני, מתאר רוזנפלד את יחסי האובייקט האומניפוטנטיים של מטופלים נרקיסיסטיים. באמצעות הפנמה אומניפוטנטית תובע העצמי את תכונותיו הטובות של האובייקט כשלו; באמצעות השלכה אומניפוטנטית הוא מטיל את חלקיו הלא רצויים אל תוך האובייקט, שמוחזק אז מופחת ערך. התוצאה היא אידיאליזציה גרנדיוזית של העצמי. מבנה זה מגן מפני ההכרה בנפרדותו של האובייקט הטוב, שהייתה מעוררת תלות, קנאה ודחפים הרסניים, וחרדות של בלבול, התפרקות והתפוררות. באנליזה הוא מתגלה כהעברה המבטלת את ערכה של עזרת האנליטיקאי. המאמר הודפס שוב בספר מצבים פסיכוטיים (1965) ובקובץ Rosenfeld in Retrospect (2008), ואוטו קרנברג מנה מאוחר יותר את גישתו של רוזנפלד בין הגישות שעליהן נשען.
הצגת כל ה־12 הצגת פחות
- 1964
- 1970
גורמים בטיפול הפסיכואנליטי באישיויות נרקיסיסטיות
מאמר זה מציג את גישתו של אוטו קרנברג לאישיות הנרקיסיסטית ולטיפול הפסיכואנליטי בה. מדובר במטופלים שהפרעתם המרכזית נוגעת לוויסות הערכת העצמי, והיא כרוכה בפתולוגיה מיוחדת של יחסי האובייקט. במרכז התמונה הקלינית עומדים עיסוק מוגזם בעצמי, גרנדיוזיות המתקיימת לצד רגשות נחיתות, צורך שלא ידע שובע בהערצה, אמפתיה מועטת, קנאה עזה, וחיי רגש רדודים שאין בהם מקום לעצב אמיתי ולאבל. מטופלים אלה מעריצים את מי שממנו הם מצפים להתפעלות, ומזלזלים במי שאינם מצפים ממנו לדבר. רבים מהם מתפקדים היטב בחברה, טוב בהרבה ממטופלים אחרים בעלי פתולוגיית אופי קשה. אף על פי כן קרנברג טוען שמתחת לפני השטח פועל אצלם מערך הגנות הדומה לזה של ארגון האישיות הגבולי: פיצול, הכחשה, הזדהות השלכתית, כל-יכולות ואידיאליזציה פרימיטיבית. הייחוד שלהם הוא העצמי הגרנדיוזי הפתולוגי, מבנה שנוצר מהתמזגות העצמי הממשי, העצמי האידיאלי והאובייקט האידיאלי. מבנה זה מגן מפני תלות בזולת, והדימויים המופחתים של העצמי ושל האחרים מושלכים החוצה. את שורשיו מאתר קרנברג בדמויות הוריות קרות ומגוננות בה-בעת, ובזעם אוראלי ובקנאה עזים. הוא מבחין בין נרקיסיזם פתולוגי זה לבין הנרקיסיזם התקין של הילד, וחולק על תפיסתו החדשה אז של היינץ קוהוט, שראה בו קיבעון בהתפתחות תקינה. בטיפול מתעורר העצמי הגרנדיוזי בהעברה: האנליטיקן מוערץ ומופחת חליפות, או שמתייחסים אליו כאילו אינו קיים, ופעמים רבות הוא חש שעמום או שהפך לשלוחה של המטופל. לרוב המטופלים הוא ממליץ על פסיכואנליזה סטנדרטית, ולמי שמתפקדים ברמה גבולית גלויה הוא מציע פסיכותרפיה פסיכואנליטית אקספרסיבית. בשתי הדרכים הוא דורש פירוש שיטתי של העצמי הגרנדיוזי ושל הקנאה, הזעם והחרדה מפני תלות שהוא מסתיר, במקום לקבל את האידיאליזציה כפשוטה, וסוקר את הגורמים המשפיעים על הפרוגנוזה.
- 1971
גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם
תרומה מוזמנת לקונגרס ה־27 של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית בווינה ב־1971, שבה ניגש רוזנפלד לתאוריית דחפי החיים והמוות דרך העבודה הקלינית עם מטופלים נרקיסיסטיים. הוא מבחין בין ההיבטים הליבידינליים של הנרקיסיזם, שבהם העצמי עובר אידיאליזציה באמצעות החזקה אומניפוטנטית באובייקטים טובים, לבין ההיבטים ההרסניים שלו, שבהם החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי הם שעוברים אידיאליזציה. בנרקיסיזם ההרסני חלקים אלה פונים נגד כל תלות אוהבת באובייקט, ובכלל זה באנליטיקאי, ונגד חלקי העצמי המבקשים אותה. רוזנפלד משווה את הארגון הנרקיסיסטי לכנופיה המתנהלת כמו המאפיה, המחזיקה בשבי את העצמי התלותי ומענישה כל צעד לקראת עזרה. המאמר טבע את המונח נרקיסיזם הרסני; הוא הודפס שוב בקובץ Melanie Klein Today (1988), ואנדרה גרין ואוטו קרנברג אימצו אותו מאוחר יותר.
- 1971
- 1975
מצבים גבוליים ונרקיסיזם פתולוגי
ספרו הראשון של קרנברג מכנס ומעבד מאמרים שכתב בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים, רובם מתוך עבודתו הקלינית והמחקרית בקרן מנינגר, ומעצב מהם תמונה אחת של המטופלים הנמצאים בין הנוירוזה לפסיכוזה. הטענה המרכזית של החלק הראשון היא שלמטופלים אלה ארגון אישיות גבולי: מבנה נפשי מוגדר ויציב, ולא מצב מעבר בדרך לפסיכוזה. מאחורי מגוון רחב של תסמינים – חרדה מפוזרת, פוביות מרובות, נטיות פרברסיות ואימפולסיביות, התמכרויות והפרעות אופי ברמה נמוכה – מזהה קרנברג מבנה משותף. מרכיביו הם חולשת אגו לא ספציפית, נטייה לחשיבה בתהליך ראשוני, מנגנוני הגנה פרימיטיביים שבמרכזם הפיצול, ופתולוגיה של יחסי האובייקט המופנמים שמותירה את המטופל ללא זהות מגובשת. בוחן המציאות, לעומת זאת, נשמר ברובו. את מקור המבנה הוא מוצא בתוקפנות מוקדמת מופרזת, אורלית במיוחד, המונעת את איחוד הדימויים האוהבים והשונאים של העצמי ושל האחר, ומחדירה קונפליקטים קדם-גניטליים אל תוך הקונפליקט האדיפלי. מכאן נגזרות מסקנות מעשיות. קרנברג דן בגורמים המשפרים או מחמירים את הפרוגנוזה, ומציע לרוב המטופלים הגבוליים פסיכותרפיה פסיכואנליטית מבערת (אקספרסיבית): עימות עם ההגנות הפרימיטיביות ופירושן כפי שהן עולות בהעברה, עיסוק בהעברה השלילית ב"כאן ועכשיו", והצבת גבולות לאקטינג אאוט, תוך בניית מסגרת חיצונית לחיי המטופל במידת הצורך. פרק על העברה נגדית מצדיק ראיית מכלול תגובותיו הרגשיות של המטפל כמקור ידיעה על מטופלים כאלה. המחצית השנייה מוקדשת לאישיות הנרקיסיסטית, שקרנברג רואה בה צורה מיוחדת של אותו ארגון. תפקודה החיצוני יציב יותר בזכות עצמי גרנדיוזי פתולוגי, הממזג את העצמי הממשי, את העצמי האידיאלי ואת האובייקט האידיאלי, ומגן מפני קנאה, זעם ותלות. קרנברג מבחין בין נרקיסיזם פתולוגי לנרקיסיזם התקין של המבוגר ושל הילד, מתאר את תנודות האידיאליזציה וההשפלה בהעברה, ממליץ על פסיכואנליזה שלמה, שבה מפרשים באופן שיטתי את העצמי הגרנדיוזי, למי שאינם מתפקדים בגלוי ברמה גבולית, ומעמיד את עמדותיו מול אלה של היינץ קוהוט.
- 1983
נרקיסיזם של חיים, נרקיסיזם של מוות
קובץ מסות של אנדרה גרין על הנרקיסיזם, שחלקן לא פורסמו קודם לכן, מאת מחבר שעסק בנושא מאז 1963. פרויד הציג את הנרקיסיזם ב-1914 והניח לו לסגת לאחר התיקונים של 1920 בקירוב: הניגוד בין דחפי החיים לדחף המוות, הטופיקה השנייה ותאוריה חדשה של החרדה. גרין קושר את הנרקיסיזם לתאוריית הדחפים האחרונה הזאת. לצד הנרקיסיזם החיובי של דחפי החיים, השואף לאחדות האני, הוא מניח נרקיסיזם של מוות, שאותו הוא מכנה נרקיסיזם שלילי, החותר לביטול האני בשאיפה אל האפס. החלק הראשון עוסק בתאוריה של הנרקיסיזם (האחד, האחר והניטרלי; הנרקיסיזם הראשוני כמבנה או כמצב; החרדה), החלק השני מתאר צורות קליניות (הנרקיסיזם המוסרי, המין הניטרלי, האם המתה), ואחרית דבר על האני כבן-תמותה ובן-אלמוות מסתיימת בדמותו של נרקיס בעל שני הפנים כיאנוס. הספר ראה אור בהוצאת Minuit ב-1983, ובתרגומו של אנדרו ולר לאנגלית יצא בשם Life Narcissism, Death Narcissism (2001).
- 1995
נגד הלאקאניזם: ראיון עם אנדרה גרין
שיחה ארוכה בין אנדרה גרין לסרג'יו בנבנוטו, שהוקלטה במשרדו של גרין בפריז במאי 1994 ופורסמה בתרגום לאנגלית ב-Journal of European Psychoanalysis (גיליון 2, 1995–1996; ונדפסה שוב בגיליון 24, 2007). גרין משחזר את יחסיו עם לאקאן: מפגישתם בבית החולים סנט-אן ב-1953, דרך השתתפותו בסמינר מ-1960, ועד הקרע ב-1967, שאותו הוא קושר למאמר ארוך שלו על הנרקיסיזם שלא הזכיר את לאקאן. לצד זאת הוא מספר כיצד גילה את הפסיכואנליזה הבריטית בקונגרס באדינבורו ב-1961. מול התנגדויותיו החוזרות של בנבנוטו הוא טוען שאי אפשר להפריד את התאוריה של לאקאן מן הפרקטיקה שלו: הפגישה הקצרה שנקטעת באופן שרירותי, ניצול המזוכיזם של המטופלים ופולחן המאסטר מעידים על התרחקות מן הניסיון הקליני אל לוגיקה של המסמן הטהור. הוא שואל גם מדוע כבש לאקאן את האינטלקטואלים הצרפתים, שלהם הציע פרויד ללא דחף, מיניות וילדות, ודן בדולטו, בדרידה, בריקר ובהתקבלותה של הפסיכואנליזה בקרב הפילוסופים.
ראו גם
הערות שוליים
- האנליזה של העצמי1971מקור לקשר
- מצבים גבוליים ונרקיסיזם פתולוגי1975מקור לקשר
- גורמים בטיפול הפסיכואנליטי באישיויות נרקיסיסטיות1970מקור לקשר
- דרכים חדשות בפסיכואנליזה1939מקור לקשר
- הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה1945מקור לקשר
- לב האדם1964מקור לקשר
- נגד הלאקאניזם: ראיון עם אנדרה גרין1995מקור לקשר
- נרקיסיזם של חיים, נרקיסיזם של מוות1983מקור לקשר
- גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם1971מקור לקשר
- על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית1964מקור לקשר
- הצגת הנרקיסיזם1914מקור לקשר
- הנרקיסיזם ככיוון כפול1921מקור לקשר