מושג
רגש אשמה לא-מודע
רגש אשמה שהסובייקט אינו חווה כשלעצמו, והוא מתבטא במקום זאת בכישלון, בהתנהגות המזיקה לעצמו, במחלה שאינה מרפה או בעבירה הנעשית כדי להיענש. פרויד תיאר אותו ב"האני והסתמי" (1923) כמתח שבין האני לאני העליון העומד מאחורי התגובה הטיפולית השלילית, וב-1924 השווה אותו, באופן מעט רופף, לצורך בעונש, לבו של המזוכיזם המוסרי. "תרבות במצוקה" (1930) עושה את רגש האשמה ההולך וגדל למחיר של התרבות.
התפתחות
1907
הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד דיבר לראשונה על תודעת אשמה לא-מודעת במאמרו מ-1907 על מעשים כפייתיים ומנהגי דת. ב"האני והסתמי" (1923) הפך אותו לבעיה קלינית מרכזית, העומדת מאחורי התגובה הטיפולית השלילית; ב-1924 קשר אותו לצורך בעונש, וב-1930 למצוקת התרבות.
מתוך האני והסתמי (1923);הבעיה הכלכלית של המזוכיזם (1924);תרבות בלא נחת (1930)
קשרים
- 1907 הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד דיבר לראשונה על תודעת אשמה לא-מודעת במאמרו מ-1907 על מעשים כפייתיים ומנהגי דת. ב"האני והסתמי" (1923) הפך אותו לבעיה קלינית מרכזית, העומדת מאחורי התגובה הטיפולית השלילית; ב-1924 קשר אותו לצורך בעונש, וב-1930 למצוקת התרבות.
- 1924 הוליד את מזוכיזם מוסרי
פרויד מסביר את המזוכיזם המוסרי ברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מנסח מחדש כצורך להיענש בידי כוח הורי, ומבחין בין הסדיזם המוגבר של האני העליון לבין המזוכיזם של האני עצמו, המבקש את העונש.
חיבורים
- 1923
- 1924
במאמרו משנת 1924 שואל פרויד כיצד ייתכן מזוכיזם כלל, אם החיים הנפשיים נשלטים בידי עיקרון העונג: אם כאב ואי-עונג חדלים להיות אותות אזהרה והופכים למטרות בפני עצמן, נדמה שהשומר על החיים הנפשיים משותק. תחילה הוא מתקן את העמדה שהציג בחיבורו מעבר לעיקרון העונג, שבו זיהה את עיקרון העונג עם עיקרון הנירוונה – הנטייה, בעקבות פכנר ובמונח שטבעה ברברה לואו, להפחית את העירור עד לאפס. מאחר שקיימים מתחים מענגים והרפיות שאינן מענגות, העונג והאי-עונג אינם יכולים להיות תלויים בכמות המתח בלבד, אלא בגורם איכותי כלשהו, אולי בקצב. מכאן הוא מציע סדרה: עיקרון הנירוונה מבטא את דחף המוות, עיקרון העונג הוא שינויו בידי הליבידו, ועיקרון המציאות הוא שינוי נוסף שמקורו בהשפעת העולם החיצוני. פרויד מבחין בשלוש צורות של מזוכיזם. המזוכיזם הארוגני, עונג בכאב, עומד ביסוד שתי האחרות. המזוכיזם הנשי, שאותו הוא מתאר מתוך הפנטזיות של גברים מזוכיסטים, מציב את הסובייקט בעמדת ילד חסר ישע ושובב, ובשכבה עמוקה יותר במצבים האופייניים לאישה: להיות מסורס, להיבעל או ללדת. המזוכיזם המוסרי הוא נורמה של התנהלות בחיים. המזוכיזם הארוגני נשען על עירור ליבידינלי נלווה ועל גורלו של דחף המוות: הליבידו מסיט חלק ניכר ממנו החוצה כדחף הרס, שחלקו משרת את המיניות כסדיזם, ואילו החלק הנותר בפנים, קשור ליבידינלית, הוא המזוכיזם הראשוני; סדיזם המופנה חזרה אל העצמי מוסיף עליו מזוכיזם משני. המזוכיזם הארוגני לובש את דמותו של כל שלב ליבידינלי, מן הפחד להיטרף ועד המשאלה להיות מוכה בידי האב. המזוכיזם המוסרי התרופף מקשרו למיניות: הסבל עצמו הוא העיקר, ולא מי שגורם לו. פרויד מוצא אותו בתגובה הטיפולית השלילית וברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מציע לכנות צורך בעונש. הוא מבחין בין הסדיזם המוגבר של העל-אני, שהוא בדרך כלל מודע, לבין המזוכיזם של האני, הנשאר סמוי ומבקש עונש מן העל-אני או מן הגורל. מאחר שהעל-אני נוצר מתוך דה-סקסואליזציה של תסביך אדיפוס, המזוכיזם המוסרי מחזיר את המוסר אל המיניות ומחייה את התסביך, ומפתה את האדם לפעול נגד טובתו. פרויד חותם בקביעה שדיכוי התוקפנות בידי התרבות מחזק את המצפון, ושאפילו ההרס העצמי אינו מתרחש בלי סיפוק ליבידינלי.
- 1930
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- האני והסתמי1923מקור לקשר
- הבעיה הכלכלית של המזוכיזם1924מקור לקשר
- תרבות בלא נחת1930מקור לקשר