ז׳אק לאקאן

לאקאן הוכשר ברפואה כפסיכיאטר. לפי הערך שכתב עליו אדריאן ג׳ונסטון באנציקלופדיה של סטנפורד לפילוסופיה, החל לפרסם בסוף שנות העשרים, עוד בהיותו סטודנט לפסיכיאטריה; הוצאת Éditions du Seuil כינסה מבחר מטקסטים מוקדמים אלה ב־2023 בשם Premiers écrits ("כתבים ראשונים"). ב־1932 פרסם את עבודת הדוקטור שלו בפסיכיאטריה, De la psychose paranoïaque dans ses rapports avec la personnalité ("על הפסיכוזה הפרנואידית ביחסיה עם האישיות"), שנותרה ספרו היחיד עד "כתבים". באותן שנים התהלך בחוגי הסוריאליסטים והדאדאיסטים והשתתף בסמינרים של אלכסנדר קוז׳יב על "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל. ב־1938 תרם ל־Encyclopédie française חיבור מקיף על מגוון רחב של נושאים אנליטיים.

במהלך שנות השלושים נכנס לאקאן להכשרה אנליטית, שכללה אנליזת הכשרה אצל רודולף לוונשטיין, שנקטעה בשל המלחמה. ג׳ונסטון מציין שהשניים נחלקו בשאלה אם האנליזה הושלמה אי־פעם: לאקאן החליט שהיא הסתיימה ולא שב אל לוונשטיין. לוונשטיין, שהיגר לארצות הברית, יצר מאוחר יותר עם הרטמן וקריס את שלישיית המחברים שעמדה בראש פסיכולוגיית האגו.

ב־1936 הציג לאקאן לראשונה את תאוריית שלב המראה בקונגרס ה־IPA במרינבאד, שבו קטע נשיא האגודה, ארנסט ג'ונס, את ההרצאה באמצעה; נוסח זה אבד. הטקסט ששרד, "שלב המראה כמכונן של תפקוד האני", הוצג בקונגרס ה־IPA בציריך ב־1949 וכונס מאוחר יותר בספר "כתבים". מלחמת העולם השנייה העניקה ללאקאן ניסיון בפסיכיאטריה צבאית בצרפת ובאנגליה, ואת ביקורו באנגליה תיאר במאמר "הפסיכיאטריה הבריטית והמלחמה" (1947). בין מאמריו שלאחר המלחמה: "הזמן הלוגי וקביעת הוודאות המוקדמת" (1945), "הרצאה על הסיבתיות הנפשית" (1946) וכן "התוקפנות בפסיכואנליזה" (1948). מסוף שנות הארבעים התוודע לסטרוקטורליזם של סוסיר ושל ממשיכיו לוי-שטראוס ויקובסון.

ב־1953 הצטרף לאקאן לאנליטיקאים שעזבו את החברה הפסיכואנליטית של פריז (SPP) וייסדו את החברה הצרפתית לפסיכואנליזה (SFP). ג׳ונסטון מונה את נטייתה של ה־SPP אל מודל רפואי של הכשרה אנליטית כאחד הגורמים העיקריים לפילוג. באותה שנה נשא לאקאן את נאום רומא, "תפקידו ושדהו של הדיבור והלשון בפסיכואנליזה", שג׳ונסטון מכנה "המניפסט המכונן והארוך של הלאקאניזם"; שם, בנוסח שכונס בכתבים¹, הציג לראשונה את שם האב כמשענת של הפונקציה הסימבולית. עוד ב־1953 העביר את הסמינר השנתי הראשון שלו, על כתביו הטכניים של פרויד (1953–1954). מאז נמשך הסמינר ללא הפסקה עשרים ושבע שנים: בבית החולים סנט-אן בשנים 1953 עד 1963, לפני קהל שרובו אנליטיקאים; באקול נורמל סופרייר בשנים 1964 עד 1969; ובפקולטה למשפטים שמול הפנתיאון בשנים 1969 עד 1980. גרין, שפגש את לאקאן לראשונה בסנט-אן ב־1953, עקב אחר הסמינר במשך רוב שנות השישים והרצה בו ב־1965 וב־1967 (נגד הלאקאניזם²).

מ־1953 עד 1963 ביקשה ה־SFP להתקבל לאגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. ב־1963 התנתה ה־IPA את קבלתה בהסרת לאקאן מרשימת האנליטיקאים המדריכים של החברה, ונימקה זאת בראש ובראשונה בפגישות באורך משתנה שנהג בהן, שחרגו מן הפגישה באורך קבוע הנהוגה ב־IPA. ה־SFP קיבלה את התנאי והתפלגה בגללו. לפלאנש, שהיה באנליזה אצל לאקאן מאז שובו משנה בהרווארד (1946–1947) ועד 1963, צידד ברוב והיה ממייסדי האגודה הפסיכואנליטית של צרפת (Association Psychanalytique de France); פונטאליס עזב עמו (יצירת קשרים חדשים³).

לאקאן נטש את הסמינר שתכנן לשנת 1963–1964 על שמות-האב אחרי מפגש הפתיחה שלו ב־20 בנובמבר 1963. הוא עבר לאקול נורמל סופרייר, וב־1964 העביר את הסמינר שראה אור מאוחר יותר בשם ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה⁴, על הלא-מודע, החזרה, ההעברה והדחף. את הסמינר פתח בדיון על "נידויו" מן ה־IPA, והשווה את עצמו לשפינוזה, שגורש מקהילתו ככופר. לאחר מכן ייסד את האסכולה הפרוידיאנית של פריז, שלדברי ג׳ונסטון סיפקה לו מסגרת שבה יכול היה לנסות דרכים חדשות בהוראה ובהכשרה אנליטית. גרין מתאר שניים ממוסדותיה, ה־passe וכתב העת Scilicet, שבו רק לאקאן חתם על מאמריו (נגד הלאקאניזם²).

כתבים¹, כרך בן כתשע מאות עמודים שראה אור בהוצאת Seuil ב־1966, כינס טקסטים שנכתבו בין 1936 ל־1966. הספר הפך לרב־מכר בצרפת וביסס את דמותו הציבורית של לאקאן כ־"פרויד הצרפתי", וכן את המוניטין שלו ככותב קשה. מסוף שנות השישים, ובעיקר בשנות השבעים, פנתה הוראתו אל הלוגיקה, הטופולוגיה, תורת הקשרים ואל מה שכינה "מתמה" (matheme). בסמינר XX, Encore (1972–1973), המשיג את ההבדל המיני במונח "סקסואציה", שתמציתו בנוסחה "Il n'y a pas de rapport sexuel" (אין יחס מיני). ב־1980 פירק לאקאן את האסכולה הפרוידיאנית, החלטה שג׳ונסטון מתאר כשנויה במחלוקת וכמה שהצית מאבקי סיעות בין תלמידיו. הוא מת ב־1981. חתנו ז׳אק-אלן מילר, שפגש אותו לראשונה כשומע בסמינר של 1964, ייסד את École de la Cause freudienne כממשיכתה, וכעורך הסמינר שמר בידיו את השליטה על פרסום הטקסטים של לאקאן.

לאקאן הציג את עבודתו כשיבה לפרויד ואת עצמו, כלשון ג׳ונסטון, כמגינה היחיד של אורתודוקסיה פרוידיאנית שעמדה בסכנה להיות מואפלת בידי הפוסט-פרוידיאנים. התזה המרכזית שלו, שהלא-מודע מובנה כמו שפה, מדברת על un langage, ההיגיון של התחביר והמשמעות בכלל, ולא על une langue, שפה טבעית מסוימת; יהיו אשר יהיו התיקונים שהכניס בהשוואה זו מאוחר יותר, הוא החזיק בעמדה שהלא-מודע מובנה ואינו איד כאוטי. המאמרים שכונסו בכתבים¹ מפנים תזה זו נגד פסיכולוגיית האגו, וטוענים שחיזוק אגו אוטונומי ומסתגל, כפי שהציעו הרטמן, קריס ולוונשטיין, הוא בגידה בתגלית של פרויד, הלא-מודע.

ג׳ונסטון רואה בשלושה רשמים, המדומיין, הסימבולי והממשי, את המסגרת של רוב הגותו של לאקאן. לאקאן שב ותיקן אותם, ובשנות השבעים תיאר את תלותם ההדדית כקשר בורומאי, שבו די בניתוק טבעת אחת כדי לשחרר את שלושתן. המדומיין הוא הרשם של האגו ושל הדימויים שסובייקטים יוצרים לעצמם על עצמם ועל אחרים, והוא מרכזי בשלב המראה. הסימבולי הוא הסדר של הלשון, החוק, המנהג והטקס שלתוכו נולדים הסובייקטים, האחר הגדול. הממשי הוא מה שמתנגד לסימבוליזציה, הגבול של שני הרשמים האחרים. לאלה הוסיף לאקאן את objet petit a, האובייקט-סיבה של התשוקה, ההופך אובייקטים אמפיריים לנחשקים אף שאף אחד מהם אינו תואם לו. חוקרים מחלקים לעתים את הוראתו לתקופה מוקדמת שבה שולט המדומיין, לתקופת ביניים שבה שולט הסימבולי ולתקופה מאוחרת שבה שולט הממשי, חלוקה שלדברי ג׳ונסטון יש לקבל בעירבון מוגבל ביותר.

במאמר "מעמדה של האות בלא-מודע" (1957, כונס בכתבים¹) הפך לאקאן את ההבחנה של יקובסון בין הקוטב המטפורי לקוטב המטונימי של הלשון להבחנה פסיכואנליטית. מטפורה היא החלפת מסמן אחד באחר בשרשרת המסמנים, כשהמסמן הנסתר נותר קשור לשאר השרשרת, והיא המבנה של העיבוי ושל הסימפטום. מטונימיה היא החיבור של מסמן למסמן לאורך השרשרת, והיא המבנה של ההתקה, שבאמצעותה עוקף הלא-מודע את הצנזורה. מכאן הנוסחה שלו: הסימפטום הוא מטפורה, והתשוקה היא מטונימיה. בסמינר XI ניסח מחדש את העיבוי כפעולה מסמנת שיש לה אפקט של מטפורה, בהפניה למאמר מ־1957 (ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה⁴).

שם-האב, שכונה לראשונה בנאום רומא משענת הפונקציה הסימבולית, מזהה את האב עם החוק. במאמרו מ־1958 על הטיפול בפסיכוזה נתן לו לאקאן את צורת המטפורה שלו: שם-האב תופס את מקומה של תשוקת האם, וההחלפה מייצרת את המשמעות הפאלית. כאשר מסמן זה נשלל (פורקלוזיה) והמטפורה האבהית נכשלת, באה הפסיכוזה; לאקאן ראה בכך את התנאי המהותי של הפסיכוזה ואת מה שמבדיל אותה מן הנוירוזה (כתבים¹). מ־1963 דיבר על שמות-האב בלשון רבים.

לאקאן עיבד מחדש כמה מושגים קליניים באותם מונחים. כנגד ניתוח התנגדויות המכוון אל האגו של המטופל, מיקם את ההתנגדות בצד של האנליטיקאי, כתוצר של הלחץ והתביעה של האנליטיקאי עצמו, וקרא בהתנגדות הסובייקט לסוגסטיה את המשאלה לשמור על התשוקה בחיים (כתבים¹). בסמינר XI מיקם את ההעברה בעמדת האנליטיקאי בתור "הסובייקט המונח כיודע". הוא אימץ את המונח של ג׳ונס אפניזיס, והפך אותו מאובדן התשוקה לדהייתו של הסובייקט, הנעלם מתחת למסמן המייצג אותו. הוא מנה את פעולת הכשל יחד עם החלום והבדיחה בין התצורות שבהן הלא-מודע מופיע לראשונה, כמעידה או כסדק במה שנאמר, וקרא מחדש את שכחת השם סינוראלי אצל פרויד כהיעלמות המסמן "Signor", האדון המוחלט, שאותו קשר למוות. הוא גם טען שאנליטיקאים מטפלים בהשלכה ובהפנמה ברשלנות, כאילו היו פשוט היפוכה זו של זו, בשעה שהאחת שייכת לשדה שבו שולט הסימבולי והאחרת לשדה המדומיין (ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה⁴).

בסמינר של 1959–1960, שראה אור בשם האתיקה של הפסיכואנליזה⁵, קרא לאקאן את das Ding ("הדבר") של פרויד כדבר האבוד והבלתי נגיש שסביבו מתארגנת התשוקה. הוא הסיט את העידון משינוי במטרת הדחף אל מקומו של האובייקט: העידון מרומם אובייקט רגיל לדרגת כבודו של הדבר, והאמנות מתארגנת סביב הריק שהדבר מותיר. אותו סמינר קורא את אנטיגונה ושואל מה תהיה אתיקה של התשוקה עבור הפסיכואנליזה. ג׳ונסטון מציין שסמינר VII נחשב לעתים קרובות לנקודת מפנה לעבר הממשי, אם כי הטענה בדבר מפנה כזה נותרה שנויה במחלוקת. בסמינר XVII (1969–1970) ובראיון "Radiophonie" פרש לאקאן את תאוריית ארבעת השיחים שלו: שיח האדון, שיח האוניברסיטה, שיח ההיסטרית ושיח האנליטיקאי.

מ־1964 גדל קהל הסמינר במידה ניכרת בהיקפו ובמגוונו; ג׳ונסטון מונה את ז׳אן איפוליט, מישל פוקו, ז׳יל דלז, לוס איריגארה וקריסטבה בין המשתתפים. קריסטבה עקבה אחר הסמינר מסוף שנות השישים, ובנתה את ההבחנה שלה בין הסמיוטי לבין הסימבולי על יסוד תיאורו של לאקאן את הסדר הסימבולי, את שלב המראה ואת סובייקט המסמן, וגם כנגדו, בעבודת הדוקטור שלה מהפכת הלשון הפואטית⁶ (1974).

כמה אנליטיקאים שהוכשרו בחוגו נפרדו ממנו. לפלאנש, שהאנליזה שלו אצל לאקאן נחשבה בדיעבד לאנליזת ההכשרה שלו, ושלמד רפואה בעצת לאקאן כדי להיות אנליטיקאי, פרש עד 1960 את חילוקי הדעות המטא-פסיכולוגיים שלו עמו ונשאר מתנגד לפגישות הקצרות שלו (יצירת קשרים חדשים³). גרין נפרד מלאקאן ב־1967. הוא עצמו קשר את הפרידה למאמר ארוך שלו על הנרקיסיזם שלא ציטט את לאקאן, ואילו תיאור מאוחר יותר קושר אותה לדחייתו את התזה שהלא-מודע מובנה כמו שפה.

בשיחה עם סרג׳ו בנבנוטו שהוקלטה ב־1994 פרש גרין את טיעוניו נגד לאקאן (נגד הלאקאניזם²). הוא טען שאין לצמצם את הדחף ואת האפקט ללשון ולמסמן, ושההתחדשות שהביא לאקאן לפסיכואנליזה הצרפתית שאבה מן הזירה האינטלקטואלית, מהגל ומוואלון ועד סוסיר, יקובסון ולוי-שטראוס, ולא מבעיות קליניות. לדברי גרין, בשנות השבעים פנה לאקאן לטופולוגיה ולהיגיון של המסמן הטהור, הרחק מן האפקט, מן הדחפים ומחודשי החיים הראשונים. גרין סבר שאין להפריד את התאוריה של לאקאן מן הפרקטיקה שלו. הפגישה הקצרה, שסיומה נקבע באופן שרירותי, הייתה בעיניו הפעלה של כוח, ופגישות בנות דקות ספורות לא הותירו זמן לדבר, בסתירה לבכורה שהעניק לאקאן למסמן. הוא מנה את לפלאנש, פונטאליס, אנזייה, רוזולאטו, אולנייה ופרייה בין אלה שעזבו את לאקאן, לדבריו משום שמצאו שאין להגן על הפרקטיקה שלו. עוד טען שהנוסחה של לא-מודע המובנה כמו שפה הציעה לאינטלקטואלים פרויד בלי מיניות ובלי ילדות. בנבנוטו טען לאורך כל השיחה שגרין הופך מחלוקת תאורטית למחלוקת מוסרית, ושאצל לאקאן התשוקה כרוכה בחוק; גרין השיב שאנליטיקאי נושא באחריות כלפי מטופליו, ולכן אין להתעלם מהתנהלותו בפגישה כשבאים לשפוט את תורתו.

לפני 1966 פרסם לאקאן ספר אחד בלבד, עבודת הדוקטור שלו De la psychose paranoïaque dans ses rapports avec la personnalité (1932), שהוצאת Seuil הוציאה מחדש ב־1975 יחד עם כתביו הראשונים על פרנויה. מאמריו מהשנים 1936 עד 1966, ובהם טקסט ציריך על שלב המראה (1949), נאום רומא (1953), "מעמדה של האות בלא-מודע" (1957) והמאמר מ־1958 על הטיפול בפסיכוזה, כונסו בכתבים¹ (1966), שתרגומו המלא הראשון לאנגלית, מאת ברוס פינק, ראה אור ב־2006. הוראתו השתמרה בעיקר בסמינר, בעריכת ז׳אק-אלן מילר, שראה אור בהוצאת Seuil בשם Le Séminaire; לפי ספירתו של ג׳ונסטון ראו אור בצרפתית תשע־עשרה מתוך עשרים וחמש שנותיו. ביניהן כתביו הטכניים של פרויד (סמינר I, 1953–1954), האתיקה של הפסיכואנליזה⁵ (סמינר VII, 1959–1960, ראה אור ב־1986), ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה⁴ (סמינר XI, 1964, ראה אור ב־1973), סמינר XVII (1969–1970) ו־Encore (סמינר XX, 1972–1973). הטקסטים שלו משנות העשרים ראו אור ב־2023 בשם Premiers écrits.