מושג
פעולת כשל
פליטת פה, טעות בכתיבה, שכחה או מעשה שגוי המסגירים כוונה לא-מודעת.
התפתחות
1901
זיגמונד פרויד הוצג בידי
פרויד פרש את תאוריית פעולות הכשל בחיבור "לפסיכופתולוגיה של חיי היומיום", שנדפס בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie ב־1901 וכספר ב־1904: שכחת שמות וכוונות, פליטות פה ופליטות קולמוס, טעויות קריאה, מעשים משובשים ומעשים מקריים נתפסים בו כמעשים בעלי משמעות שמניעיהם לא-מודעים, ולא כתאונות. במקרה דורה הוא מפנה את הקוראים אל חיבור זה, וג'ונס מצטט ב־1908 את פרקיו על פליטות פה וקולמוס, מעשים משובשים ומעשים מקריים כחיבורו של פרויד.
1905
זיגמונד פרויד פותח בידי
מיישם את המעשה הסימפטומטי בעבודה קלינית במקרה דורה: משחקה של דורה בארנק קטן במהלך פגישה, פתיחתו והכנסת אצבע לתוכו, מתפרש כפנטומימה של אוננות, והסתרה חפוזה של מכתב שקראה כשפרויד נכנס לחדר ההמתנה מתפרשת כמעשה סימפטומטי נוסף. פרויד מגדיר מעשים כאלה כפעולות הנעשות באופן אוטומטי ונדחות כחסרות משמעות, ובמבט מקרוב יותר מתברר שהן נותנות ביטוי למחשבות ולדחפים לא-מודעים.
1908
ארנסט ג'ונס פותח בידי
ג'ונס רואה בעמידה על כך שלפליטה או למעשה מקרי אין סיבה, או שהם נובעים ממקרה או מחוסר תשומת לב, אחת הדרכים שבהן אדם מרחיק מן התודעה את מקורו של תהליך נפשי; ההתנגדות לשאלה מהיכן הוא בא מעידה שהמקור אינו קביל. לדעתו, האנליזה מגלה תמיד סיבה מדויקת.
1964
ז׳אק לאקאן עובד מחדש בידי
בסמינר XI מצרף לאקאן את פעולת הכשל לחלום ולבדיחה כתצורות שבהן מראה הלא-מודע את עצמו תחילה, כמעידה, ככשל, כסדק במה שנאמר או נכתב: פער שבו משהו אחר, שנראה מכוון, מבקש להתממש. באותו מפגש הוא קורא מחדש את שכחת השם סיניורלי אצל פרויד כהיעלמות המסמן "סיניור", ה־Herr או האדון המוחלט, שאותו הוא קושר למוות.
קשרים
- 1901 הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד פרש את תאוריית פעולות הכשל בחיבור "לפסיכופתולוגיה של חיי היומיום", שנדפס בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie ב־1901 וכספר ב־1904: שכחת שמות וכוונות, פליטות פה ופליטות קולמוס, טעויות קריאה, מעשים משובשים ומעשים מקריים נתפסים בו כמעשים בעלי משמעות שמניעיהם לא-מודעים, ולא כתאונות. במקרה דורה הוא מפנה את הקוראים אל חיבור זה, וג'ונס מצטט ב־1908 את פרקיו על פליטות פה וקולמוס, מעשים משובשים ומעשים מקריים כחיבורו של פרויד.
- 1905 פותח בידי זיגמונד פרויד
מיישם את המעשה הסימפטומטי בעבודה קלינית במקרה דורה: משחקה של דורה בארנק קטן במהלך פגישה, פתיחתו והכנסת אצבע לתוכו, מתפרש כפנטומימה של אוננות, והסתרה חפוזה של מכתב שקראה כשפרויד נכנס לחדר ההמתנה מתפרשת כמעשה סימפטומטי נוסף. פרויד מגדיר מעשים כאלה כפעולות הנעשות באופן אוטומטי ונדחות כחסרות משמעות, ובמבט מקרוב יותר מתברר שהן נותנות ביטוי למחשבות ולדחפים לא-מודעים.
- 1908 פותח בידי ארנסט ג'ונס
ג'ונס רואה בעמידה על כך שלפליטה או למעשה מקרי אין סיבה, או שהם נובעים ממקרה או מחוסר תשומת לב, אחת הדרכים שבהן אדם מרחיק מן התודעה את מקורו של תהליך נפשי; ההתנגדות לשאלה מהיכן הוא בא מעידה שהמקור אינו קביל. לדעתו, האנליזה מגלה תמיד סיבה מדויקת.
- 1964 עובד מחדש בידי ז׳אק לאקאן
בסמינר XI מצרף לאקאן את פעולת הכשל לחלום ולבדיחה כתצורות שבהן מראה הלא-מודע את עצמו תחילה, כמעידה, ככשל, כסדק במה שנאמר או נכתב: פער שבו משהו אחר, שנראה מכוון, מבקש להתממש. באותו מפגש הוא קורא מחדש את שכחת השם סיניורלי אצל פרויד כהיעלמות המסמן "סיניור", ה־Herr או האדון המוחלט, שאותו הוא קושר למוות.
- נגזר מתוך לא-מודע
פעולת הכשל מוגדרת על פי מקורה בלא-מודע: פליטה או מעשה שנראים מקריים הם ביטוי מותר של מחשבות ודחפים שהתודעה אינה יודעת עליהם או אינה רוצה לדעת. אצל פרויד הפליטות, יחד עם החלומות, הן העדות היומיומית לקיומו של הלא-מודע אצל הבריא; לאקאן רואה בהן את המקום שבו פרויד חיפש את הלא-מודע.
- נגזר מתוך הדחקה
לפי התיאור הקלאסי, פעולת כשל נובעת מהתערבות של מחשבה או משאלה שנדחקו מן התודעה מפני שאינן קבילות: השכחה, הפליטה או הנחת חפץ שלא במקומו מראים הן את התוכן המודחק והן את ההתנגדות לו. מקרה דורה מדבר על מעשים שהתודעה "אינה רוצה לדעת" עליהם, וג'ונס קושר את הסתרת מקורה של פליטה לכך שאינו קביל.
חיבורים
- 1901
מחקרו של פרויד על הכשלים הקטנים של החיים הנפשיים היומיומיים. הוא בוחן את שכחת שמות פרטיים, מילים זרות וכוונות, זיכרונות מסך, פלטות פה, פלטות קולמוס וטעויות קריאה, פעולות מגושמות ופעולות מקריות, אמונות טפלות וטעויות. פרויד מייחס כל אחת מפעולות הכשל האלה להתערבות של מחשבה או משאלה מטרידה שנדחתה או הודחקה, ורואה בהן ראיה לכך שהחיים הנפשיים מותנים אצל אנשים בריאים כמו אצל נוירוטים. החיבור התפרסם תחילה בשני חלקים בכתב עת לפסיכיאטריה ונוירולוגיה ב-1901, יצא כספר בהוצאת קרגר ב-1904, והורחב מאוד במהדורות מאוחרות יותר.
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1908
ארנסט ג'ונס הציג מאמר זה בכנס הפסיכואנליטי הראשון, שנערך בזלצבורג באפריל 1908, והדפיס אותו באותו קיץ בכתב העת Journal of Abnormal Psychology של מורטון פרינס. בו נכנס המונח ״רציונליזציה״ לפסיכואנליזה. ג'ונס יוצא מהוכחתו של פרויד שתהליכים נפשיים רבים, אצל הבריאים כמו אצל החולים, נובעים מסיבות שהאדם אינו מכיר ואינו מוכן להודות בהן. הוא ממיין את המנגנונים המסתירים סיבות אלה לשני סוגים. בסוג הראשון האדם סבור שהמחשבה או המעשה אינם צריכים הסבר. פליטות ופעולות מקריות מיוחסות למקרה. בחירות שעוצבו בידי מניעים נסתרים או בידי מנהג, כמו מספר שנבחר ״בחופשיות״ או עניבה שעונבים מדי יום, נחשבות למעשי רצון, כך שהשאלה מהיכן הן באות נראית אבסורדית. ג'ונס רואה בהתנגדות זו לחקירה סימן לכך שהמקור האמיתי אינו קביל, ומוצא אותה מאחורי אמונות דתיות, מוסריות ופוליטיות מקובעות רבות. בסוג השני האדם מציע הסבר, אך הסבר כוזב, משום שכל אדם צריך לתת דין וחשבון רציף ורציונלי על עצמו. הסברים כוזבים שנוצרו בעיקר לשימושו של האדם עצמו הוא מכנה ״התחמקויות״; את אלה שנוצרו מתוך מבט אל דעת חוגו הוא מכנה ״רציונליזציות״. אין גבול חד ביניהם. דוגמאותיו הן צעיר הסבור שבחר בכת של משפחתו לאחר ששקל את הראיות, ורופאים הממשיכים לרשום ולריאן נגד היסטריה. התרופה הוצדקה פעם בתאוריית הרחם הנודד, וכיום היא מוסברת כ״נוגדת עוויתות״. בסיום טוען ג'ונס שהפסיכולוגיה החדשה תגלה כיצד נוצרות דעות וכיצד מוטב להפיץ רעיונות נכונים אך בלתי רצויים, שכן אין די בחזרה על הראיות.
- 1917
עשרים ושמונה הרצאות שפרויד נשא באוניברסיטת ווינה בסמסטרי החורף של 1915–1916 ושל 1916–1917, בפני קהל של רופאים ושל שומעים שאינם רופאים, ושראו אור בשלושה חלקים בהוצאת הוגו הלר ב־1916–1917. הן נעשו לתיאור הכללי הנקרא ביותר שלו של הפסיכואנליזה. החלק הראשון דן בפעולות כושלות, כמו פלטות פה וטעויות, כמעשים שיש בהם משמעות. החלק השני מציג את תורת החלום: צנזורת החלום, הסמליות, עבודת החלום והגשמת המשאלה. החלק השלישי מציע תורה כללית של הנוירוזות: ממשמעות הסימפטומים, ההתנגדות וההדחקה, דרך חיי המין של האדם, התפתחות הליבידו וארגוניו, הנסיגה והקיבעון והדרכים של יצירת הסימפטום, ועד החרדה, הנרקיסיזם ותורת הליבידו, ולבסוף ההעברה והטיפול האנליטי.
- 1973
ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה
הסמינר שנתן לאקאן ב-1964 באקול נורמל סופרייר, לאחר שהאגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית התנתה את קבלתה של החברה הצרפתית לפסיכואנליזה בהוצאתו מרשימת האנליטיקאים המדריכים. הוא נערך בידי ז'אק-אלן מילר, ראה אור בהוצאת Seuil ב-1973 כספר XI של הסמינר (Le Séminaire), ובאנגלית בתרגומו של אלן שרידן. בפני קהל רחב ופחות מקצועי מבעבר ביקש לאקאן להכניס סדר וקוהרנטיות בארבעה מושגים שעליהם נשענת הפסיכואנליזה: הלא-מודע, החזרה, ההעברה והדחף. הוא פותח בדברים על 'נידויו', ועובר מן השאלה אם הפסיכואנליזה היא מדע אל השאלה איזה מדע יוכל להכיל אותה. הסמינר עוסק בלא-מודע ובחזרה, במבט כאובייקט a, בהעברה ובדחף, ובשדה האחר, שבו נדונים הניכור, האפניזיס והסובייקט המונח כיודע.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905 מקור לקשר
- רציונליזציה בחיי היומיום1908 מקור לקשר
- מבוא לפסיכואנליזה1917 מקור לקשר
- הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום1901 מקור לקשר
- ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה1973 מקור לקשר