מושג
השלב הפאלי
בתיאור ההתפתחות הליבידינלית של פרויד, השלב שבין השנה השלישית לחמישית לערך, שבו איברי המין הופכים לאזור הארוגני המוביל וילדים משני המינים מכירים באיבר מין אחד בלבד, הזכרי: הניגוד המכריע הוא בין מי שיש לו פאלוס לבין מי שסורס. השאלה אם בנות אכן עוברות שלב כזה עמדה בלב הוויכוח על המיניות הנשית בשנות העשרים והשלושים.
התפתחות
1923
הוצג בידי זיגמונד פרויד
במאמר "הארגון הגניטלי האינפנטילי" (1923) הוסיף פרויד לתורת המיניות שלו שלב ילדות שבו רק איבר המין הזכרי נחשב אצל שני המינים: ראשוּת הפאלוס, ולא ראשוּת איברי המין.
מתוך הארגון הגניטלי האינפנטילי (1923)
1927
זכה לביקורת מצד ארנסט ג'ונס
ערעורו של ג'ונס פתח את הצד ה'לונדוני' בוויכוח על המיניות הנשית מול השקפת וינה של פרויד.
מתוך ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית (1927)
קשרים
- 1923 הוצג בידי זיגמונד פרויד
במאמר "הארגון הגניטלי האינפנטילי" (1923) הוסיף פרויד לתורת המיניות שלו שלב ילדות שבו רק איבר המין הזכרי נחשב אצל שני המינים: ראשוּת הפאלוס, ולא ראשוּת איברי המין.
- 1927 זכה לביקורת מצד ארנסט ג'ונס
ערעורו של ג'ונס פתח את הצד ה'לונדוני' בוויכוח על המיניות הנשית מול השקפת וינה של פרויד.
חיבורים
- 1923
מאמר קצר מ־1923, שכותרת המשנה שלו היא "תוספת לתאוריה של המיניות", ובו מתקן פרויד קטע מתוך "שלוש מסות על התאוריה של המיניות". שם טען שהמיניות האינפנטילית דומה למיניות הבוגרת בבחירת האובייקט, אך חסרה בה ראשוניות איברי המין, או שהיא מושגת בה רק באופן חלקי. כעת הוא טוען שבשיא ההתפתחות המינית האינפנטילית העניין באיברי המין והפעילות הגניטלית נעשים שליטים, כמעט כמו בבגרות. מה שמייחד את הארגון הגניטלי האינפנטילי הוא שאצל שני המינים נלקח בחשבון רק איבר מין אחד, הזכרי: אין כאן ראשוניות גניטלית אלא ראשוניות של הפאלוס. פרויד מציין שביכולתו לתאר את התהליך רק אצל הבן. הבן מניח שלכל יצור יש איבר כמו שלו, ומכוון אליו את סקרנותו המינית. כשהוא מגלה שלבנות אין איבר כזה, הוא מכחיש תחילה את מה שראה, אחר כך סבור שהאיבר עוד יגדל, ולבסוף מסיק שהוא היה קיים ונלקח, כלומר שאירע סירוס. לדעת פרויד, את תסביך הסירוס אפשר להבין רק מתוך מקורו בשלב ראשוניות הפאלוס, ולשם הוא מייחס חלק נכבד מן הבוז לנשים ומן האימה מפניהן, ומסתמך על פרשנותו של פרנצי לראש המדוזה. הילד מכליל את החסר רק בהדרגה: הוא מייחס פינס לנשים נערצות כמו האם עד שהוא מגיע לתאוריות שלו על הלידה, והנרתיק נותר בלתי מוכר לו. המאמר נחתם במעקב אחר שינויי הקוטביות המינית לאורך ההתפתחות: סובייקט ואובייקט; פעיל וסביל בארגון הסדיסטי־אנאלי; פאלי ומסורס בארגון הגניטלי האינפנטילי; וגברי ונשי רק בהתבגרות.
- 1927
ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית
ג'ונס הרצה את המאמר בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי העשירי באינסברוק ב־1 בספטמבר 1927, והוא נדפס באוקטובר אותה שנה ב־International Journal of Psycho-Analysis. בפתח דבריו הוא מצטרף לאזהרתה של קרן הורני כי הידע על ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוות בשל הטיה, ומציע שאנליטיקאים גברים אימצו השקפה פאלוצנטרית מופרזת, המעריכה בחסר את איברי המין הנשיים. המאמר נשען בעיקר על אנליזות עמוקות שערך בעת ובעונה אחת לחמש נשים בעלות הומוסקסואליות גלויה, ומבקש להשיב על שתי שאלות: מה אצל האישה מקביל לפחד הסירוס של הגבר, ומה מבדיל בין התפתחותן של נשים הומוסקסואליות לזו של נשים הטרוסקסואליות. לטענת ג'ונס, השאלה הראשונה מנוסחת באופן שגוי. מאחר שלאיבר המין חלק כה גדול במיניות הגברית, נוטים האנליטיקאים להשוות את הסירוס לביטול המיניות כולה, ואילו בשני המינים הסירוס אינו אלא איום חלקי. לכיליון המוחלט והקבוע של היכולת להנאה מינית, וגם של ההזדמנות לה, הוא מציע את המונח היווני "אפניזיס" (aphanisis), ורואה בו את הפחד היסודי שבבסיס כל הנוירוזות; פחד הסירוס ומחשבות המוות הם ביטוייו הקליניים הקרובים ביותר. שני המינים חוששים מאותו הדבר, וההבדל ביניהם הוא באופן שבו הם מדמים את התרחשותו. אצל הבן הוא לובש צורה אקטיבית של סירוס, עונש על מעשה אסור. אצל הבת, התלויה יותר בנכונותו של בן הזוג לשם סיפוקה, הפחד הראשוני הוא פחד הפרידה: שהאם היריבה תעמוד בינה ובין האב או תשלח אותה מעליה לתמיד, או שהאב פשוט ימנע ממנה את הסיפוק. מכאן הפחד העמוק מנטישה. ג'ונס קושר תלות זו באישורו של בן הזוג להבחנתה של הלנה דויטש, שהאני העליון של האישה, כמו של הגבר, נובע בעיקר מתגובות לאב. בהמשך לתיאורו של פרויד, שלפיו תסביך אדיפוס הנשי שוקע מחמת אכזבה מתמשכת, מגיע ג'ונס לנוסחה שמחסור שקול לתסכול: עצם אי־הסיפוק נחווה כשלילה מכוונת מצד הזולת. הוא אף מציע שהאשמה, ועמה האני העליון, נבנים מבפנים כדי להגן על הילד מלחצו של ליבידו שאינו בא על סיפוקו, ובכך להדוף את האפניזיס, וזאת על ידי עמעום המשאלות שאינן יכולות להתממש. את אי־שביעות הרצון של הסביבה, שבעבר יוחס לה התהליך כולו, הילד מנצל במידה רבה: הוא משליך את הסכנה הפנימית החוצה ונאחז בכל "היענות מוסרית" (moralisches Entgegenkommen) שהסביבה מציעה, כדי לסמן את הסכנה ולהקים נגדה מחסום. בתיאור ההתפתחות המוקדמת של הבת מקבל ג'ונס את דברי פרויד, אך מוסיף, ברוח האנליזות המוקדמות של מלאני קליין, מעברים ישירים מן השלב האוראלי אל המצב האדיפלי: הנטיות האוראליות מתפצלות מוקדם לכיוון הדגדגן ולכיוון פנטזיות הפלאציו. בהתפתחות לעבר הטרוסקסואליות הסדיזם מופיע מאוחר, היניקה עוברת אל השלב האנאלי, והפה, פי הטבעת והנרתיק יוצרים סדרה שקולה של איברים קולטים; שלב זה הוא הזדהות עם האם. קנאת הפין מופיעה תמיד, אך ג'ונס, בהסכמה עם הורני, דויטש וקליין, מבחין בין קנאת פין טרום־אדיפלית (אוטו־ארוטית) לקנאת פין בתר־אדיפלית (אלו־ארוטית), ורואה בשנייה את החשובה יותר מבחינה קלינית. זוהי הגנה רגרסיבית, שמעורר המחסור שבכך שהבת לעולם אינה מורשית לחלוק את פין האב או לקבל ממנו ילד. מול האפניזיס שמביא המחסור הבלתי נמנע הזה, הבת נאלצת לוותר על האובייקט שלה, האב, או על מינה, כלומר על נשיותה. במקרה הראשון משאלותיה הנשיות מתפתחות במישור הבוגר ועוברות לאובייקטים נגישים יותר; במקרה השני הקשר לאב נשמר, אך הופך להזדהות עמו, לתסביך פין. אצל הבן הבחירה מקבילה, בין ויתור על האם לוויתור על גבריותו, וכך נוסחה אחת חלה על שני המינים: עליהם לוותר על מינם או על גילוי העריות. בפתרון ההומוסקסואלי האדם תולה את שלמותו המינית בהחזקת האיבר של המין האחר, במישרין או דרך הזדהות. ג'ונס מציע שה"שלב הפאלי" שתיאר פרויד אצל בנות הוא כנראה צורה מתונה של ההזדהות הזאת עם פין האב, תצורה משנית והגנתית ולא שלב התפתחותי של ממש. בקרב נשים הומוסקסואליות מבחין ג'ונס בשתי קבוצות עיקריות: נשים השומרות על עניינן בגברים אך מבקשות שיכירו בהן כאחת מהם, ונשים שעניינן בגברים מועט, הנהנות מנשיות באופן עקיף דרך הזדהות עם אישה נשית, שאותה הן מספקות בתחליף לפין, לרוב הלשון. הגורמים המכריעים, ככל הנראה מולדים, הם עוצמה חריגה של הארוטיקה האוראלית ושל הסדיזם, המתכנסות בשלב אוראלי־סדיסטי מועצם, שבו הוא רואה את התכונה המרכזית של ההתפתחות ההומוסקסואלית אצל נשים; הארוטיקה האוראלית גוברת בקבוצה השנייה, והסדיזם, על פנטזיות הנשיכה והסירוס שלו, בראשונה. עוד הוא מוסיף כי האישה ההטרוסקסואלית חוששת בעיקר מן האם, וההומוסקסואלית מן האב, שעונשו נחווה כנטישה ברובד האוראלי וכמכות או כתקיפה אנאלית ברובד האנאלי. במאמר זה טבע ג'ונס את המונח אפניזיס, ובו פתח את חלקו בוויכוח עם פרויד על המיניות הנשית.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית1927מקור לקשר
- הארגון הגניטלי האינפנטילי1923מקור לקשר