מלאני קליין

מלאני רייזס נולדה בווינה ב־30 במרץ 1882, הצעירה מבין ארבעה ילדים. אביה, מוריץ רייזס, היה רופא ממשפחה יהודית אורתודוקסית בלמברג; אמה הייתה ליבוסה רייזס, לבית דויטש. אחותה סידוני מתה ב־1886 ואחיה עמנואל ב־1902. ב־1898 עמדה בבחינות הכניסה לגימנסיה, ומזה זמן רב תכננה ללמוד רפואה ולהיות פסיכיאטרית. בגיל שבע־עשרה התארסה לבן דודה מדרגה שנייה, ארתור קליין, סטודנט להנדסה כימית, והאירוסין שמו קץ לתוכניות אלה. הם נישאו ב־31 במרץ 1903 ונולדו להם שלושה ילדים: מליטה (1904), הנס (1907) ואריך (1914). המשפחה התגוררה ברוזנברג ובקראפיץ לפני שעברה לבודפשט בסביבות 1910. בשנים אלה סבלה קליין מדיכאונות חוזרים.

ב־1914, בבודפשט, קראה את "על החלום" של פרויד והחלה באנליזה אצל פרנצי. היא שמעה את פרויד מרצה בקונגרס בודפשט של 1918. ביולי 1919 הציגה בפני החברה הפסיכואנליטית ההונגרית מחקר על בנה אריך, וזמן קצר לאחר מכן התקבלה כחברה בה. המאמר המורחב, הפרסום הראשון שלה, ראה אור ב־1921 בשם התפתחותו של ילד³ (Eine Kinderentwicklung; באנגלית The Development of a Child, 1923). במאמר נקרא הילד פריץ, והוא עוקב אחר ההסברה המינית שקיבל.

בסתיו 1919, בימי הטרור הלבן, עזבה את בודפשט. ב־1920 פגשה את ג'ואן ריווייר בקונגרס בהאג.

בתחילת 1921 השתקעה קליין בברלין. ב־1922 נעשתה חברה נלווית בחברה הפסיכואנליטית של ברלין, ובפברואר 1923 חברה מן המניין. ב־1923 קיבלה לידיה את אנליזת הילדים הראשונה שלה, של "ריטה" בת השנתיים וחצי, בהדרכתו של אברהם. ב־1924 טיפלה בילדים שכינתה לימים פטר, רות, טרודה וארנה, וההרצאה שנשאה באותה שנה בקונגרס זלצבורג עוררה מחלוקת. בתחילת 1924 החלה באנליזה אצל אברהם; היא הסתיימה עם מותו ביום חג המולד 1925. באפריל 1924 נפרדה מארתור קליין. אליקס סטרייצ'י באה להעריך את עבודתה. ביולי 1925, בעידודו של ארנסט ג'ונס, נשאה סדרת הרצאות בלונדון, בבית משפחת סטיבן בגורדון סקוור.

בספטמבר 1926, בהזמנתו של ג'ונס, השתקעה קליין בלונדון, ושם החלה לערוך אנליזה לאשתו ולילדיו של ג'ונס. רעיונותיה הזינו במישרין את מאמרו של ג'ונס ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית⁴.

ב־1927 הציגו הרצאותיה של אנה פרויד בברלין גישה לאנליזת ילדים המנוגדת לזו של קליין, וג'ונס ארגן בתגובה סימפוזיון בחברה הבריטית, למורת רוחו של פרויד. תרומתה של קליין לסימפוזיון על אנליזת ילדים² השיבה לאנה פרויד נקודה אחר נקודה. היא דחתה שלב מקדים חינוכי ומרגיע. היא טענה שילדים מפתחים העברה מלאה, שלילית כמו חיובית. ומאחר שהאני העליון של הילד כבר נוקשה, טענה, אנליזת ילדים יכולה להגיע לעומק של אנליזת מבוגרים.

ב־2 באוקטובר 1927 נבחרה קליין לחברה בחברה הבריטית. באותה שנה קראה את שלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי⁵ בקונגרס אינסברוק. ב־1929 החלה לטפל ב־"דיק", נושא המאמר החשיבות של יצירת סמלים בהתפתחות האני⁶, שנקרא בקונגרס אוקספורד. ספרה הראשון, פסיכואנליזה של ילדים⁷, יצא לאור ב־1932 בגרמנית בווינה ובאנגלית בהוצאת הוגארת', בתרגומה של אליקס סטרייצ'י. חלקו הראשון מציג את טכניקת המשחק בגילים שונים; השני מציג את התיאוריה שלה על האני העליון המוקדם, על נטיות אדיפליות בשנה הראשונה ועל מקומם של הסדיזם והחרדה בהתפתחות.

שנות השלושים הביאו עמן מכות אישיות. מ־1933 תקפה אותה בתה מליטה בפומבי וחברה לאדוארד גלובר. באפריל 1934 נהרג בנה הנס בתאונת הרים בהרי הטטרה.

ב־16 בינואר 1935 הציגה קליין את תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים⁸, המאמר שבו הוצגה לראשונה העמדה הדפרסיבית. באותה תקופה ערכה אנליזה לפאולה היימן (מ־1935) ולרוג'ר מאני-קירל (מ־1936). בעצת ג'יימס סטרייצ'י הדריכה את ויניקוט מ־1935, ובשנות השלושים הדריכה גם את בולבי. ב־1936 נשאו היא וריווייר שתי הרצאות פומביות, שפורסמו יחד בשם אהבה, שנאה ותיקון⁹. חלקה של קליין, "אהבה, אשמה ותיקון", עוקב אחר האופן שבו האשמה על נזק שנגרם בפנטזיה מניעה את המשאלה לתקן, באהבה, בחיי המשפחה, בידידות, בעבודה וביצירה. את מאמרה על האבל הציגה בקונגרס פריז של 1938. זיגמונד ואנה פרויד הגיעו ללונדון ב־6 ביוני 1938.

עם פרוץ המלחמה עברה קליין לקיימברידג' ומשם לפיטלוכרי שבסקוטלנד (1940–1941). שם עיבדה מחדש את אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים¹⁰. בסוף אפריל 1941 החלה אנליזה בת ארבעה חודשים של ילד בן עשר, "ריצ'רד". התיעוד שלה, פגישה אחר פגישה, שהוא התיאור המלא ביותר של טכניקת הטיפול שלה בילדים, פורסם לאחר מותה בשם ריצ׳רד: סיפור אנליזה של ילד¹¹. בספטמבר 1941 שבה ללונדון.

בין פברואר ליוני 1942 התקיימה סדרה של אספות שלא מן המניין של החברה הבריטית, ובהן ערערו אנה פרויד וגלובר על השקפותיה של קליין. מ־21 באוקטובר 1942 באו במקומן הדיונים השנויים במחלוקת בין הקלייניאנים לבין הפרוידיאנים הווינאים שסביב אנה פרויד. הדיונים נפתחו ב־1943 במאמרה של סוזן אייזקס, טבעה ותפקידה של הפנטזיה¹², שהציג את המושג הקלייניאני של הפנטזיה הלא־מודעת. גלובר התפטר בינואר 1944. הדיון האחרון, ב־1 במרץ 1944, עסק במאמרה של קליין על חייו הרגשיים של התינוק.

סגל ורוזנפלד, ששניהם עברו אנליזה אצל קליין, הוסמכו ב־1945. באותה שנה פרסמה קליין את התסביך האדיפלי לנוכח החרדות המוקדמות¹³.

ב־4 בדצמבר 1946 קראה קליין את הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים¹⁴, ובו הציגה את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ואת ההזדהות ההשלכתית. באותה שנה החלה החברה הבריטית להתארגן בקבוצות "A", "B" ו־"קבוצת האמצע". מ־1946 בערך ועד ראשית שנות החמישים ערכה אנליזה לביון. מאמריה המקובצים ראו אור ב־1948 בשם תרומות לפסיכואנליזה 1921–1945¹⁵.

ב־1952 הציג הקובץ התפתחויות בפסיכואנליזה¹⁶, ובו מאמרים של קליין, היימן, אייזקס וריווייר, בעריכת ריווייר ובהקדמה מאת ג'ונס, את התיאוריה הקלייניאנית כפי שעמדה לאחר הדיונים השנויים במחלוקת. הוא כלל את מאמרה של קליין מסקנות תיאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק¹⁷ וגרסה מתוקנת של המאמר על המנגנונים הסכיזואידיים. מלצר היה באנליזה אצלה מ־1954 ועד מותה.

ב־1 בפברואר 1955 ייסדה את קרן מלאני קליין, ונאמניה היו ביון, היימן, בטי ג'וזף, מאני-קירל וסגל. באותה שנה ערכה יחד עם היימן ומאני-קירל את כיוונים חדשים בפסיכואנליזה¹⁸, קובץ לציון יום הולדתה השבעים. ביולי 1955 קראה בקונגרס ז'נבה את "מחקר על קנאה והכרת תודה". זה היה מן השנויים ביותר במחלוקת ממאמריה, ובעזרת אליוט ז'אק הרחיבה אותו לספר קנאה והכרת תודה¹⁹ (1957). בנובמבר 1955 ביקשה מהיימן לפרוש מתפקיד הנאמנה, והיימן עזבה את הקבוצה הקלייניאנית.

מ־1956 עבדה עם ז'אק על סידור רשימותיה על ריצ'רד. ב־1959 קראה בקונגרס קופנהגן את "על תחושת הבדידות". אוטוביוגרפיה שהחלה לכתוב ב־1953 לא הושלמה, וראתה אור ב־2016. היא מתה מסרטן המעי הגס ב־22 בספטמבר 1960.

התיאוריה של קליין צמחה מתוך הטכניקה שלה. בהעקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת¹ טענה שהמשחק מבטא את הפנטזיות של הילד באופן סמלי, כפי שעושה החלום, ושאפשר לפרשו כמו אסוציאציה חופשית. עוד טענה שנטיות אדיפליות ואני עליון נוקשה מופיעים מוקדם בהרבה ממה שהונח עד אז. במבט לאחור, בטכניקת המשחק הפסיכואנליטית²⁰, תיארה כמה מרכיבים של השיטה: חדר המשחקים, ערכת הצעצועים הקטנים המיוחדת לכל ילד, ופירוש הכולל גם את ההעברה השלילית. היא תיארה גם כיצד הובילה אותה הטכניקה אל התיאוריה שלה על החרדות המוקדמות, על האובייקטים הפנימיים ועל העמדות.

האנשה במשחקי ילדים²¹ הראה שהדמויות שילדים ממציאים במשחק מצטמצמות לתפקידים מעטים: אני עליון רודף, הסתמי או האני, ודמות מסייעת. האני העליון, טענה, מתפצל להזדהויותיו ומושלך החוצה; זהו השימוש הראשון בפיצול בעבודתה. על האנליטיקאי לקבל כל תפקיד שמוצע לו, גם את העוינים שבהם.

בשלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי⁵ תיארכה את ראשית הקונפליקט האדיפלי ואת ראשית האני העליון לתסכולי הגמילה לקראת סוף השנה הראשונה, כשהסדיזם האוראלי והאנאלי מגיעים לשיאם. היא הציעה "שלב נשיות" אצל שני המינים, וייחסה את מקורו של הדחף האפיסטמופילי לסקרנות כלפי גוף האם. בנושא זה המשיכה לעסוק בתרומה לתיאוריה של עכבה אינטלקטואלית²². ב־"פסיכואנליזה של ילדים" האני העליון המוקדם נוקשה וקדם־גניטלי, בניגוד להשקפתו של פרויד שהאני העליון הוא יורשו של תסביך אדיפוס.

האנליזה של דיק, ילד בן ארבע שיצירת הסמלים שלו כמעט נעצרה, הובילה אותה לטעון שהחרדה היא המניעה את יצירת הסמלים, בכך שהיא מסיטה את העניין אל אובייקטים חדשים (החשיבות של יצירת סמלים⁶). במצבי חרדה אינפנטיליים המשתקפים ביצירת אמנות ובדחף היצירתי²³ מופיעה לראשונה המשאלה לתקן את הפגיעה שנגרמה לאם. משאלה זו נעשתה לימים למושג התיקון שלה.

המאמר על הפסיכוגנזה⁸ מ־1935 הציג את העמדה הדפרסיבית, שאותה תיארכה בערך לאמצע השנה הראשונה. התינוק מתחיל לחוות את האם כאדם שלם, אהוב ושנוא כאחד, ולא כאובייקטים חלקיים טובים ורעים מפוצלים – מושג שנלקח מרעיון האהבה החלקית של אברהם. מכאן באות החרדה הדיכאונית והאשמה כלפי האובייקט האהוב, והמשאלה לתקן. המאמר תיאר גם את ההגנה המאנית, המורכבת מאומניפוטנציה, מהכחשה ומשליטה ניצחונית. הוא מיקם את התיקון בתוך העמדה הדפרסיבית והבחין בינו לבין תיקון מאני.

אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים¹⁰ הרחיב תיאור זה אל האבל. האבל התקין, טענה, הוא מצב מאני-דפרסיבי מרוכך וחולף. אובדן ממשי מעורר מחדש את הפחד שהאובייקטים הפנימיים הטובים אבדו, והאבל מצליח כאשר הם מושבים על מקומם; הנוירוזה האינפנטילית היא האמצעי שבו העמדה הדפרסיבית עוברת עיבוד. ניצחון, שליטה ובוז חוסמים את העיבוד הזה. לדעתה העמדה הדפרסיבית לעולם אינה מושגת סופית: היא מעובדת מחדש לאורך כל החיים ומתחלפת עם העמדה הפרנואידית-סכיזואידית.

המאמר מ־1945 על תסביך אדיפוס, שנשען על המקרים של ריצ'רד ושל ריטה, תיקן את תיאורה המוקדם לאור העמדה הדפרסיבית. הוא קבע שלא רק הסדיזם אלא גם האהבה והמשאלה לתקן מעצבים את הסיטואציה האדיפלית המוקדמת, והסתיים בהשוואה לפרויד, נקודה אחר נקודה.

בהערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים¹⁴ תיארה את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית של שלושת או ארבעת החודשים הראשונים. בשלב זה אני הקיים מן הלידה, אך חסר לכידות, נתקל בחרדה רדיפתית שמקורה בדחף המוות והנחווית כפחד מפני הכחדה. הוא מתגונן באמצעות פיצול של האובייקט ושל עצמו, ובאמצעות אידיאליזציה, הכחשה ואומניפוטנציה. בהזדהות השלכתית, חלקים מפוצלים של העצמי, טובים כמו רעים, מושלכים "לתוך" האם ולא רק "עליה", כך שהיא מזוהה עמם; כשהדבר נעשה במידה מופרזת, האני מתרוקן. השד הטוב המופנם נעשה מוקד לאני. היא מיקמה את נקודות הקיבעון של הסכיזופרניה בעמדה זו ואת אלה של המחלה המאנית-דפרסיבית בעמדה הדפרסיבית, וגרסה שהפיצול התקין הוא מבשרה של ההדחקה. את המילה "סכיזואידי" לקחה מפיירברן – ומכאן "פרנואידית-סכיזואידית" – אף שדחתה את התעלמותו מן החרדה, מן התוקפנות ומדחף המוות. המונח הזדהות השלכתית מופיע פעם אחת במאמר מ־1946; המשפט המציע אותו במפורש כשם נוסף בגרסה שעובדה מחדש לקראת "התפתחויות בפסיכואנליזה".

על התיאוריה של חרדה ואשמה²⁴ העמיד את שתי החרדות זו לצד זו, בניגוד לתיאוריית החרדה המאוחרת של פרויד: חרדה רדיפתית היא פחד לשלום העצמי, וחרדה דיכאונית היא פחד ואשמה לשלום האובייקט. "מסקנות תיאורטיות אחדות" (1952) הציג את התיאור השיטתי ביותר שלה של השנה הראשונה. מקורות ההעברה²⁵ שירש את ההעברה ביחסי האובייקט המוקדמים ביותר וראה בה "סיטואציה כוללת" המועברת מן העבר אל ההווה.

בקנאה והכרת תודה¹⁹, עבודתה התיאורטית הגדולה האחרונה, הציעה קנאה ראשונית בשד הטוב, המזין, הבחינה בינה לבין חמדנות, והציבה לצדה את הכרת התודה כביטוי של דחף החיים.

בתוך הקבוצה הקלייניאנית נעשתה סגל למפרשת העיקרית של קליין, במבוא לעבודתה של מלאני קליין²⁶ ובחיבור הקצר מלאני קליין²⁷, והרחיבה את רעיונותיה על הסמליות בהערות על יצירת סמלים²⁸. מאמרו של רוזנפלד אנליזה של מצב סכיזופרני עם דפרסונליזציה²⁹ היה המאמר הקליני הראשון שעשה שימוש בהזדהות ההשלכתית, שזה עתה קיבלה את שמה, ובמצבים פסיכוטיים³⁰ הרחיב את תיאורה של הקנאה אל הנרקיסיזם. ספרו של מלצר ההתפתחות הקלייניאנית³¹ הציג את פרויד, קליין וביון כשלבים של שיטה אחת, וקרא את "ריצ׳רד: סיפור אנליזה של ילד" שבוע אחר שבוע כנקודת המפנה בחשיבתה. קליין הדריכה גם את מרתה האריס.

יחסיה של קליין עם העצמאים הבריטים היו קרובים ושנויים במחלוקת. המאמר שבו התקבל ויניקוט לחברות, "ההגנה המאנית", נשען על עבודתה. בתהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת³² עיבד מחדש את העמדה הדפרסיבית כיכולת לדאגה; בהערכה מ־1962 הכיר בתרומתה אך ביקר אותה על שהמעיטה בתלותו של התינוק בסביבה. פיירברן נשען עליה בפסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות³³, והיא מצדה אימצה את תיאורו של המצבים הסכיזואידיים. בולבי, שאותו הדריכה, הדגיש עם הזמן אירועים ממשיים, פרידה ואובדן, מול הדגש שלה על הפנטזיה. אייזקס, שבבית הספר שלה, "מולטינג האוס", ביקרה קליין בשנתו הראשונה, נתנה למושג הפנטזיה הקלייניאני את ניסוחו המלא ביותר.

מחוץ לבריטניה נשען קרנברג על תיאורה של ההגנות הפרימיטיביות בתיאוריה שלו על ארגון האישיות הגבולי, בתאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית³⁴, במסגרת של פסיכולוגיית האגו, שלדעתו חסרה בתיאוריה שלה. בעל הזדהות השלכתית³⁵ תיאר אוגדן את המושג שלה כפנטזיה לא־מודעת, כאופן של תקשורת, כיחס אובייקט פרימיטיבי וכנתיב לשינוי נפשי – כל אלה בעת ובעונה אחת. במצע הנפש³⁶ ניסח מחדש את העמדה הדפרסיבית כהולדתו של סובייקט היסטורי, המוחזק במתח מתמשך עם אופני חוויה פרימיטיביים יותר. קריסטבה הקדישה לה את הכרך האמצעי בטרילוגיה שלה על הגאונות הנשית, הגאונות הנשית, כרך ב׳: מלאני קליין³⁷, ובו הציגה אותה כמחדשת המקורית ביותר בפסיכואנליזה אחרי פרויד ועסקה באם הארכאית, ברצח האם ובעמדה הדפרסיבית – נושאים העוברים כחוט השני ביצירתה של קריסטבה מן הספר "שמש שחורה" ואילך.

מאמרה הראשון של קליין היה התפתחותו של ילד³ (1921). הטכניקה המוקדמת שלה והתיאוריה שלה מוצגות בהעקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת¹ (1926), בסימפוזיון על אנליזת ילדים² (1927), בשלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי⁵ (1928), בהאנשה במשחקי ילדים²¹ (1929), בהחשיבות של יצירת סמלים בהתפתחות האני⁶ (1930) ובספר פסיכואנליזה של ילדים⁷ (1932).

העמדה הדפרסיבית מפותחת בתרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים⁸ (1935), באהבה, שנאה ותיקון⁹ (1937, עם ריווייר), באבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים¹⁰ (1940) ובהתסביך האדיפלי לנוכח החרדות המוקדמות¹³ (1945). המאמרים המוקדמים קובצו בתרומות לפסיכואנליזה 1921–1945¹⁵ (1948).

התיאוריה המאוחרת מצויה בהערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים¹⁴ (1946), בעל התיאוריה של חרדה ואשמה²⁴ (1948), בהתפתחויות בפסיכואנליזה¹⁶ (1952, עם היימן, אייזקס וריווייר), במקורות ההעברה²⁵ (1952), בטכניקת המשחק הפסיכואנליטית²⁰ (1955) ובקנאה והכרת תודה¹⁹ (1957). ריצ׳רד: סיפור אנליזה של ילד¹¹ ראה אור לאחר מותה, ב־1961.