ספר
מעבר לעקרון העונג
Jenseits des Lustprinzips
החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.
רעיונות מרכזיים
- החלומות הטראומטיים, משחק ה״פורט-דה״ של הילד והחזרה בהעברה מצביעים על כפיית חזרה שמעבר לעקרון העונג.
- הטראומה היא פריצה של המגן מפני גירויים, המשביתה את עקרון העונג ומטילה על הנפש את המשימה לקשור את העירור.
- הדחפים שמרניים ושואפים להשיב מצב קודם; מכאן ש״מטרת כל החיים היא המוות״.
- דחפי המוות מועמדים מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שפרויד מזהה עם הארוס, המלכד את היצורים החיים.
- הביולוגיה אינה מאששת את דחפי המוות ואינה מפריכה אותם, ופרויד מחזיק בדואליזם של דחפי המוות ודחפי החיים.
- עקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות.
- פרויד מכיר בכך שמאמרה של שפילריין משנת 1912 הקדים חלק מן הספקולציה.
מה הוא מראה
- 1912
סבינה שפילריין הצגת הרס כגורם התהוות
שפילריין הציגה את התזה במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912), ומסקנתה הייתה שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, ושההתהוות היא תוצאה של ההרס.
- 1920
סבינה שפילריין השפעה על זיגמונד פרויד
בהערת שוליים ל״מעבר לעקרון העונג״ (1920) כתב פרויד ששפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה שלו על דחפי המוות במאמרה משנת 1912, שבו כינתה את הרכיב הסדיסטי של הדחף המיני ״הרסני״, אף שלדבריו המאמר לא היה ברור לו לגמרי.
- 1920
זיגמונד פרויד הצגת דחף המוות
פרויד הציג את דחפי המוות ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), העמיד אותם מול דחפי החיים והציע שעקרון העונג עצמו נראה כמשרת אותם.
- 1920
דחף המוות התפצל מתוך הרס כגורם התהוות
פרויד הכיר בכך ששפילריין הקדימה חלק מן הספקולציה שלו, אך בעוד שהיא מיקמה את ההרס בתוך דחף הרבייה, כאחד משני רכיביו המנוגדים, הוא הפריד את דחפי המוות מדחפי החיים, או הדחפים המיניים, והעמיד אותם כנגדם.
- 1920
זיגמונד פרויד הצגת דחף החיים
ב"מעבר לעקרון העונג" פרויד מכנס את הדחפים המיניים ואת דחפי שימור העצמי לדחפי החיים, הארוס, השואפים ללכד את החומר החי ליחידות גדולות יותר ויותר, ומעמיד אותם מול דחפי המוות. "האני והסתמי" בונה על זוג זה את תאוריית הדחפים השנייה.
הצגת כל ה־7 הצגת פחות
- 1911
עקרון המציאות נגזר מתוך עקרון העונג
פרויד מציג את עקרון המציאות לא כיריב של עקרון העונג אלא כשינוי שלו: הוא מוותר על עונג רגעי שתוצאותיו אינן ודאיות רק כדי להבטיח עונג מאוחר ובטוח יותר. "מעבר לעקרון העונג" חוזר וקובע שעקרון המציאות בא במקום עקרון העונג בהשפעת דחפי שימור העצמי של האני, מבלי לוותר על מטרתו.