מושג
אסוציאציה חופשית
אמירת כל מה שעולה בדעת, ללא בחירה או צנזורה.
התפתחות
1895
הוצג בידי זיגמונד פרויד
בפרק על הפסיכותרפיה של ההיסטריה מוותר פרויד על ההיפנוזה לטובת ריכוז ולחיצת ידו, ומחייב את המטופל למסור כל תמונה או רעיון שעולים, בלי בחירה ובלי השפעה של ביקורת או אפקט. במקרה של אמי פון נ. הוא מתעד את בקשתה שיפסיק לשאול מאין בא זה או אחר וייתן לה לספר את מה שיש לה לומר.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
1905
פותח בידי זיגמונד פרויד
בהקדמה למקרה דורה כותב פרויד שהטכניקה שלו השתנתה מן היסוד מאז "מחקרים בהיסטריה": במקום להתחקות אחר הסימפטומים אחד אחד, הוא מניח למטופלת לבחור את נושא כל פגישה ויוצא ממה שהלא-מודע מציג על פני השטח. קשרים נסתרים הוא קורא מן הסדר שבו עולים רעיונותיה זה אחר זה.
מתוך קטע מתוך אנליזה של היסטריה (1905)
1912
פותח בידי זיגמונד פרויד
קושר את כישלון האסוציאציה החופשית להעברה: בכל פעם שהאסוציאציות של המטופל נעצרות, אפשר להסיר את העצירה בכך שאומרים לו שהוא נתון בכוחו של רעיון הנוגע לרופא. מטופל הנתון בהתנגדות ההעברה מרשה לעצמו להזניח את הכלל היסודי.
מתוך על הדינמיקה של ההעברה (1912)
1924
עובד מחדש בידי שאנדור פרנצי
יחד עם רנק דוחה פרנצי אנליזות שאוספות אסוציאציות ומתרגמות אותן אחת אחת, כאילו הן עיקר העבודה. האסוציאציות רק מראות היכן, ובאיזה עומק, נמצאים האפקטים הפעילים. אנליטיקאי שרק מניח למטופל לשייך ומפרש כל אסוציאציה לעצמה מוריד את האנליזה לרמה של ניסוי אסוציאציות.
מתוך יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה (1924)
1924
עובד מחדש בידי אוטו ראנק
יחד עם פרנצי דוחה רנק אנליזות שאוספות אסוציאציות ומתרגמות אותן אחת אחת, כאילו הן עיקר העבודה. האסוציאציות רק מראות היכן, ובאיזה עומק, נמצאים האפקטים הפעילים. אנליטיקאי שרק מניח למטופל לשייך ומפרש כל אסוציאציה לעצמה מוריד את האנליזה לרמה של ניסוי אסוציאציות.
מתוך יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה (1924)
קשרים
הוצג בידי
- 1895 זיגמונד פרויד
בפרק על הפסיכותרפיה של ההיסטריה מוותר פרויד על ההיפנוזה לטובת ריכוז ולחיצת ידו, ומחייב את המטופל למסור כל תמונה או רעיון שעולים, בלי בחירה ובלי השפעה של ביקורת או אפקט. במקרה של אמי פון נ. הוא מתעד את בקשתה שיפסיק לשאול מאין בא זה או אחר וייתן לה לספר את מה שיש לה לומר.
פותח בידי
- 1905 זיגמונד פרויד
בהקדמה למקרה דורה כותב פרויד שהטכניקה שלו השתנתה מן היסוד מאז "מחקרים בהיסטריה": במקום להתחקות אחר הסימפטומים אחד אחד, הוא מניח למטופלת לבחור את נושא כל פגישה ויוצא ממה שהלא-מודע מציג על פני השטח. קשרים נסתרים הוא קורא מן הסדר שבו עולים רעיונותיה זה אחר זה.
- 1912 זיגמונד פרויד
קושר את כישלון האסוציאציה החופשית להעברה: בכל פעם שהאסוציאציות של המטופל נעצרות, אפשר להסיר את העצירה בכך שאומרים לו שהוא נתון בכוחו של רעיון הנוגע לרופא. מטופל הנתון בהתנגדות ההעברה מרשה לעצמו להזניח את הכלל היסודי.
הוליד את
- 1912 הכלל היסודי
הכלל היסודי מנסח את שיטת האסוציאציה החופשית כחובה שהמטופל מקבל על עצמו: לומר בלי ביקורת כל מה שעולה בדעתו. פרנצי ורנק מדברים על "הכלל היסודי" הטכני של האסוציאציה החופשית.
עובד מחדש בידי
- 1924 שאנדור פרנצי
יחד עם רנק דוחה פרנצי אנליזות שאוספות אסוציאציות ומתרגמות אותן אחת אחת, כאילו הן עיקר העבודה. האסוציאציות רק מראות היכן, ובאיזה עומק, נמצאים האפקטים הפעילים. אנליטיקאי שרק מניח למטופל לשייך ומפרש כל אסוציאציה לעצמה מוריד את האנליזה לרמה של ניסוי אסוציאציות.
- 1924 אוטו ראנק
יחד עם פרנצי דוחה רנק אנליזות שאוספות אסוציאציות ומתרגמות אותן אחת אחת, כאילו הן עיקר העבודה. האסוציאציות רק מראות היכן, ובאיזה עומק, נמצאים האפקטים הפעילים. אנליטיקאי שרק מניח למטופל לשייך ומפרש כל אסוציאציה לעצמה מוריד את האנליזה לרמה של ניסוי אסוציאציות.
התפצל מתוך
- השיטה הקתרטית
האסוציאציה החופשית צמחה מתוך השיטה הקתרטית של ברויאר והתרחקה ממנה. משגילה פרויד שמטופלים רבים אינם ניתנים להיפנוט, ביקש להגיע אל הזיכרונות הפתוגניים בלי היפנוזה, ויתר אחר כך גם על אמצעי סוגסטיה אחרים, והניח למטופלים לשייך באופן חופשי.
חיבורים
- 1895
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1924
Entwicklungsziele der Psychoanalyse (1924; בתרגום לאנגלית The Development of Psychoanalysis, 1925) הוא ספר פרוגרמטי קצר מאת שנדור פרנצי ואוטו ראנק, שיצא לאור כחוברת הראשונה בסדרה שערך פרויד, Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse. לפי ההקדמה, הספר נולד משיחות בקיץ 1922: פרנצי ניסח את החלק הביקורתי, וראנק את החלק החיובי על הסיטואציה האנליטית. השניים עיבדו יחד את הטקסט כולו לאחר שפרויד, בקונגרס ברלין בספטמבר 1922, הציע פרס על חיבור שיבחן כיצד השפיעו הטכניקה והתאוריה האנליטיות זו על זו. הם התאימו את הטקסט לשאלה זו, אך ויתרו על ההשתתפות בתחרות. הספר טוען שהפסיכואנליזה צמחה מהליך טיפולי לבניין תאורטי רחב, ואילו הטכניקה שלה פיגרה מאחור, כך שאנליטיקאים רבים נותרו חסרי התמצאות וצמודים מדי למאמריו הטכניים המעטים של פרויד. בהסתמך על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (1914) ועל כפיית החזרה שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", המחברים מעניקים לחזרה, ולא להיזכרות, את התפקיד המרכזי בטיפול: החומר הלא-מודע המכריע מעולם לא היה מודע, ולכן אפשר רק לשחזר אותו ביחס לאנליטיקאי, ושם יש להבין אותו ולהפוך אותו לזיכרון אקטואלי. החלק של ראנק מתאר את האנליזה כתהליך מוגבל בזמן של זרימת הליבידו, שההעברה מניעה ונושאת. האנליטיקאי נותר פסיבי ברובו, ומתערב, כמו זרז, במקום שבו ההתנגדות מסמנת סטייה נוירוטית. התנגדויות האני מפנות מקום להעברה, שבה הנוירוזה הקלינית מומרת בנוירוזת העברה המחייה את "הנוירוזה הקדמונית" האדיפלית. התסכול מונע פריקה מוקדמת של הרגשות ודוחף את הליבידו בחזרה אל נקודות הקיבעון שלו. שלב אחרון של "גמילה" מפרק את ההעברה, ולקראתו האנליטיקאי קובע מועד סיום קבוע. הפריקה הרגשית נותרת הגורם המרפא, אך הרגשות מתפרקים כעת ביחס לאנליטיקאי, ולא בזיקה לזיכרונות שהועלו. החלק ההיסטורי-ביקורתי של פרנצי סוקר טכניקות שנתקעו בשלבים מוקדמים של הידע הפסיכואנליטי: איסוף אסוציאציות, תרגום מילוני של סמלים, ניתוח סימפטומים, "ניתוח תסביכים", חשיפה מכנית של שלבי תורת הליבידו, פירוש ספקולטיבי, פילוגנטי ואנגוגי, הרצאת ידע תאורטי באוזני המטופל, הכרזה על כל עיכוב כעל התנגדות, וגם פסיביות נוקשה ו"אקטיביות פראית". הוא מצביע על הנרקיסיזם של האנליטיקאי עצמו כמקור לטעויות, וטוען שהלא-מודע במובנו הצר, שמעולם לא נחווה, יכול רק להיחוות מחדש בהווה, חלק אחר חלק, כ"קתרזיס במנות" (fraktionierte Katharsis). פרק על יחסי התאוריה והפרקטיקה מבחין בין ידיעה אינטלקטואלית לבין שכנוע הנרכש בחוויה, ומציג את עבודתו של פרויד כ"מעגל מיטיב" (circulus benignus) שבו כל אחת מתקנת את רעותה. המחברים רואים את הפסיכואנליזה עוברת משלב של הכרה (Erkenntnisphase) לשלב של חוויה (Erlebnisphase). הם מסיקים שאנליזה לימודית אינה צריכה להיות שונה מאנליזה טיפולית, שעודף הידיעה של המטופל צריך לפנות מקום לידיעה הרבה יותר של האנליטיקאי, ושהטכניקה תהיה פשוטה יותר ויותר, ואולי אף תחזיר אליה את ההיפנוזה והסוגסטיה, בעוד הידע הפסיכואנליטי ייעשה נחלת כל הרופאים וגם של מטפלים שאינם רופאים. הספר ראה אור באותה שנה שבה פרסם ראנק את "טראומת הלידה", והפך לסלע מחלוקת במעגל הקרוב של פרויד.
ראו גם
הערות שוליים
- מחקרים בהיסטריה1895מקור לקשר
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905מקור לקשר
- על הדינמיקה של ההעברה1912מקור לקשר
- יעדי ההתפתחות של הפסיכואנליזה1924מקור לקשר