פיצול

ב־1893 תיארו ברויאר ופרויד פיצול של התודעה בכל מקרה של היסטריה. פרויד הסביר עד מהרה חלוקות כאלה באופן דינמי, כתוצאה של קונפליקט המוחזק במקומו על ידי הדחקה, וקו מחשבה זה נדון כיום תחת דיסוציאציה.

פרויד שב אל המילה במובן אחר בסוף חייו. בקטע שנכתב ב־1938 ופורסם לאחר מותו בשם "Die Ichspaltung im Abwehrvorgang" (פיצול האגו בתהליך ההגנה), הוא תיאר ילד שהאגו שלו משרת דרישה דחפית עזה שהוא רגיל לספק. הילד לומד שהמשך הסיפוק יביא עליו סכנה ממשית שקשה לשאת. מול הקונפליקט הזה בין תביעת הדחף לבין התנגדות המציאות, הילד, כתב פרויד, אינו עושה לא את זה ולא את זה, או ליתר דיוק עושה את שניהם בבת אחת. מצד אחד הוא דוחה את המציאות ואינו מניח לשום דבר להיאסר עליו; מצד שני, "im gleichen Atem" (באותה נשימה), הוא מכיר בסכנה ומקבל על עצמו את הפחד ממנה כסימפטום. פרויד העיר ביובש שרק המוות בא בחינם. ההצלחה נקנית "auf Kosten eines Einrisses im Ich", במחיר של קרע באגו שלעולם אינו מתאחה ושהולך וגדל עם הזמן.

הדוגמה שלו הייתה הילד היוצר לעצמו פטיש כתחליף לפין החסר של האישה. הילד התכחש למציאות, אבל הציל את הפין שלו עצמו. פרויד הסיק מכך שהפונקציה הסינתטית של האגו, שבדרך כלל נחשבת למובנת מאליה, תלויה בתנאים משלה ועלולה להיפגע. הפיצול הפרוידיאני הזה, דו-קיום של קבלת המציאות ושל התכחשות לה, הוא רעיון שונה מפיצול האובייקטים שקליין פיתחה מאוחר יותר. תיאורו של ראדו משנת 1928 של אימאגו אם טובה ואימאגו אם רעה נמנה עם מבשריו של רעיונה.

התיאור הראשון של קליין עצמה מופיע במאמר האנשה במשחקי ילדים^[1] (1929). כמה דמויות שילד ימציא במשחקו, טענה, הן מצטמצמות לתפקידים מעטים: סופר-אגו רודף, איד או אגו מאוים אך אכזרי בעצמו, ודמות עוזרת, כמו "אמא הפיה" (fairy mamma), שמצדדת בילד. ההאנשה נשענת על פיצול הסופר-אגו להזדהויות שהופנמו בשלבי התפתחות שונים, ועל השלכת הדמויות האלה אל העולם החיצוני. הפיצול וההשלכה חוסכים מן האגו את המאמץ להחזיק יחד סופר-אגו אחד ורודני, ומאפשרים להעביר את הקונפליקט הפנימי אל העולם החיצוני. ההקלה בחרדה הנובעת מכך היא בעיני קליין כוח מניע עיקרי של ההעברה. ככל שהאימאגו קיצוניות יותר ומנוגדות זו לזו בחדות רבה יותר, כך דלה יותר הסינתזה שלהן בסופו של דבר.

ההגדרה הבשלה של קליין מוצגת במאמר הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים^[2] (1946). היא סברה שאגו המסוגל לחוש חרדה, להפעיל הגנות וליצור יחסי אובייקט קיים מן הלידה, אך שהוא חסר לכידות ונע בין אינטגרציה לבין התפרקות לרסיסים. החרדה הראשונית שלו היא הפחד מהשמדה, שקליין גזרה מפעולתו של דחף המוות מבפנים. כשהפחד הזה מוסט החוצה, הוא חוזר כפחד מרודפים (ראו חרדה רדיפתית).

ההגנה העיקרית מפני חרדה זו היא הפיצול. השד מחולק לאובייקט טוב ומאודאל ולאובייקט רע ורודף. מאחר שהאגו אינו יכול לפצל את האובייקט שלו בלי להתפצל בעצמו, אותה חלוקה עוברת גם דרך העצמי. אידיאליזציה, הכחשה ופנטזיות אומניפוטנטיות על השמדת הרע מחזיקות את הפיצול במקומו. קליין כינתה את השלב המוקדם ביותר הזה העמדה הפרנואידית, והוסיפה את המונח סכיזואידית, שאותו לקחה מפיירברן; מ־1952 כינתה אותו העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. המילה "סכיזואידית" שבשם מתייחסת לפיצול זה של האובייקט ושל האגו.

קליין לא ראתה בפיצול כשלעצמו דבר פתולוגי. כשהוא נשמר בגבולות, הוא מאפשר לתינוק להחזיק בנפרד חוויה טובה וחוויה רעה, והוא מבשרו של מנגנון ההדחקה המאוחר יותר. הפנמתו של אובייקט טוב, ובראש ובראשונה של השד הטוב, יוצרת באגו נקודת מוקד הפועלת נגד הפיצול והפיזור ומאפשרת אינטגרציה.

כאשר החרדה הרדיפתית והפיצול חזקים מדי, אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית, שבה ההיבטים הטובים והרעים של האובייקט מובאים יחד. קליין מיקמה את נקודות הקיבעון של הסכיזופרניה בעמדה ראשונה זו.

אותו מאמר הציג את ההזדהות ההשלכתית, המניחה מראש פיצול. מה שהתינוק דוחק בפנטזיה לתוך האם הם חלקים של העצמי שפוצלו ממנו תחילה. קליין ראתה בפיצול מופרז ובהזדהות השלכתית, יחד, את מה שמחליש את האגו בעמדה המוקדמת ביותר.

פיירברן העניק לפיצול תפקיד מבני. במאמר המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט^[3] (1944) הוא התחקה אחר המצב הבסיסי של הנפש עד לתסכולו של התינוק בידי אמו. התינוק מפצל אותה לטובה ולרעה, ומפנים את האובייקט שאינו מספק כדי לשלוט בו. אחר כך הוא מפצל את האובייקט הזה לצד מפתה ולצד דוחה ומדחיק את שניהם, וחלקי האגו שעדיין קשורים לכל אחד מהם מפוצלים יחד איתם. התוצאה היא אגו מרכזי המדחיק שני אגו משניים: אגו ליבידינלי הקשור לאובייקט נחוץ או מגרה, וחבלן פנימי, לימים האגו האנטי-ליבידינלי, הקשור לאובייקט דוחה (ראו המבנה האנדופסיכי והאגו הליבידינלי).

אצל פיירברן פיצול האגו וההדחקה הם תהליך אחד, והדינמיקה שלו היא תוקפנות. ביטוי של שנאה כרוך בסכנת אובדן האובייקט הטוב, וביטוי של אהבה כלפי אם דוחה כרוך בסכנת השפלה. לכן הילד מפנה מקסימום של תוקפנות נגד מקסימום של צורך ליבידינלי, טכניקה שפיירברן כינה divide et impera (הפרד ומשול). הוא קרא את הדיסוציאציות של ההיסטריה כפיצולים של האגו, והציב את העמדה הסכיזואידית במרכז הפסיכופתולוגיה. הקובץ שלו מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות^[4] (1952) מוסיף את ההגנה המוסרית, שבה הילד נוטל אל תוכו את ההיבטים הרעים של הוריו, כדי שהעולם החיצוני יוכל להישאר טוב.

הרברט רוזנפלד הגדיר פתולוגיה על פי כישלונו של הפיצול. במאמר הערות על הפסיכופתולוגיה של מצבי בלבול בסכיזופרניות כרוניות^[5] (1950) הוא תיאר מצבי בלבול כתוצאה של קריסת הפיצול התקין והמארגן בין אובייקטים טובים לרעים, ובין החלקים האוהבים והשונאים של העצמי. כשהפיצול נכשל, אהבה ושנאה מתערבבות, והמטופל חושש שהדחפים ההרסניים יכריעו את הדחפים האוהבים. במקום שבו הקנאה גוברת, האובייקט הטוב עצמו מותקף, כך שאי אפשר עוד להבחין בין טוב לרע. רוזנפלד מיקם את הבלבול בין הפיצול לבין האינטגרציה. קליין אימצה את הרעיון בספרה קנאה והכרת תודה^[6] (1957).

וילפרד ביון, שפעל במסגרת תיאורה של קליין את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, הוליך את הפיצול רחוק יותר במאמר התקפות על חיבורים^[7] (1959). מה שהחלק הפסיכוטי של האישיות מפצל, מרוקן והורס אינו רק האובייקט, אלא כל מה שהוא חש כחוליה המחברת בין שני אובייקטים. חיבור זה יכול להיות השד שבין התינוק לאם, ההורים בעת יחסי המין, המילים שבין המטופל לאנליטיקאי, או לבסוף כושרו של המטופל עצמו לחשוב, להרגיש ולתפוס. מאחר שהרגשות עצמם מחברים אובייקט אחד לאחר, גם הם מותקפים.

דונלד מלצר הבחין בתהליך סמוך. בספר חקירות באוטיזם^[8] (1975) הוא תיאר את הפירוק (dismantling), שבו הקשב נשמט והעצמי מתפרק לאורך קווי החושים. כמו הפיצול, גם הפירוק מפרק את החוויה לחלקים, אבל הוא סביל ולא סדיסטי, והחושים מתלכדים שוב בקלות כשהקשב חוזר.

קרנברג הכניס את הפיצול לאבחון הפרעות האישיות. במאמר ארגון אישיות גבולי^[9] (1967) טען שמטופלים גבוליים אינם שוכנים באזור לא יציב בין נוירוזה לפסיכוזה. במקום זאת הם חולקים ארגון פתולוגי ספציפי ויציב, שההגנה המרכזית בו היא הפיצול. מצבי אגו והפנמות סותרים מוחזקים בנפרד באופן פעיל, כדי שהתוקפנות לא תזהם את הדימויים הטובים. הפיצול נתמך באידיאליזציה פרימיטיבית, בהזדהות השלכתית, בהכחשה ובאומניפוטנציה המלווה בפיחות ערך, והוא מזין את חולשת האגו במעגל קסמים. קרנברג ייחס את הארגון הזה לתוקפנות פרה-גניטלית מופרזת, בעיקר אוראלית, וקשר את הכישלון הנובע ממנה בשילוב הדימויים של העצמי ושל האחרים לפיזור זהות. המאמר חיבר את רעיונותיה של קליין על פיצול ועל הזדהות השלכתית אל פסיכולוגיית האגו של אדית ג׳ייקובסון, העוסקת בייצוגי העצמי והאובייקט.

בספרו מצבים גבוליים ונרקיסיזם פתולוגי^[10] (1975) תיאר קרנברג את החומר המפוצל כיחידות של דימוי עצמי, דימוי אובייקט ואפקט. אצל מטופלים גבוליים, תוקפנות מוקדמת מונעת את חיבורם של הדימויים האוהבים והשונאים של העצמי ושל האחרים.

המאמר של קליין מ־1929 כבר הסיק מן הפיצול לקח טכני. על האנליטיקאי לקבל כל תפקיד שהילד מייעד לו, גם את התפקידים העוינים, ואל לו להעדיף אף אחד מהם, בין שהתפקיד ניתן בגלוי במשחק ובין שהוא מוסתר בהעברה השלילית. ככל שהפירוש מקל על החרדה, הדמויות במשחק משתנות מאם רעה לאם טובה, והאימאגו המפחידות מפנות את מקומן להזדהויות מתונות ומציאותיות יותר. במאמר מ־1946 תיארה מטופלים המפצלים מעליהם רגשות וחלקים של העצמי, כך שהפירושים נראים כאילו אינם נוגעים בהם. הפגשת החלקים המפוצלים זה עם זה מעלה אל פני השטח חרדה ודיכאון.

אצל פיירברן מטרת הטיפול הייתה לצמצם את הפיצול באגו ולהפחית את ההיקשרויות ואת התוקפנות הכלואות בו, תוך שחרור אובייקטים רעים מן הלא-מודע באמצעות היחסים עם האנליטיקאי.

ספרו של קרנברג מ־1975 הציג פסיכותרפיה פסיכואנליטית אקספרסיבית לרוב המטופלים הגבוליים. בטיפול זה ההגנות הפרימיטיביות, ובראשן הפיצול, מעומתות ומפורשות כשהן עולות בהעברה, וההעברה השלילית נדונה כאן ועכשיו. הגישה נוסחה מאוחר יותר במדריך טיפולי מובנה בשם טיפול ממוקד העברה. בספר פסיכותרפיה לאישיות גבולית^[11] (1999) מתארים ג׳ון קלרקין, פרנק יומנס וקרנברג את עולמו הפנימי של המטופל הגבולי כמפוצל לזוגות מקוטבים וטעוני רגש של ייצוגי עצמי ואחר, כמו מאודאל ורודף, או קורבן ומשמיד. הזוגות האלה מומחזים בקשר עם המטפל, הנמשך לתפקידים מתחלפים. המטפל מכנה בשם את הזוג השולט, מבהיר אותו, מעמת את המטופל איתו ומפרש אותו, ומשתמש בהעברה הנגדית כמקור מידע. המטרה היא לשלב את החלקים המפוצלים של העצמי, כך שהמטופל יחווה את עצמו ואת האחרים כבני אדם שלמים.

המחברים שפיתחו את המושג נחלקו בשאלה מהו פיצול ומה מקומו ביחס להדחקה. אצל קליין, פיצול מתון הוא הישג התפתחותי תקין ומבשרה של ההדחקה. אצל פיירברן, פיצול האגו וההדחקה הם תהליך אחד. אצל קרנברג, פיצול והדחקה מסמנים רמות ארגון שונות: הפיצול שולט בארגון הגבולי, וההדחקה בארגון הנוירוטי.

המחלוקת בין קליין לפיירברן הלכה רחוק יותר. במאמרו מ־1944 טען פיירברן שהן התאוריה המבנית של פרויד והן העמדה הדפרסיבית של קליין נבנו על המלנכוליה, ובמקומן הציב במרכז את העמדה הסכיזואידית על פיצוליה. במאמר מ־1946 קיבלה קליין חלק ניכר מתיאורו של פיירברן את התופעות הסכיזואידיות, אך התנגדה להזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת אינסטינקט המוות.

אחרים סימנו את גבולות המושג בכך שהגדירו תהליכים בניגוד לו. מצבי הבלבול של רוזנפלד מתארים את מה שקורה כשהפיצול נכשל, והפירוק של מלצר מתאר חלוקה של החוויה שהיא סבילה ולא הגנתית במובן הקלייניאני. פיצול האגו של פרויד המאוחר נותר מושג נפרד, העוסק בדו-קיום של הכרה במציאות ושל התכחשות לה, ולא באובייקטים טובים ורעים.

הזדהות השלכתית מניחה מראש פיצול, שכן מה שהיא משליכה הם חלקים מפוצלים של העצמי. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית היא המסגרת ההתפתחותית שקליין בנתה על הפיצול, והעמדה הדפרסיבית היא זו שבה חלוקותיו מובאות יחד. אידיאליזציה מקיימת את הצד הטוב של הפיצול, וחרדה רדיפתית נקשרת לצדו הרע.

מצבי בלבול, התקפות על חיבורים ופירוק הם מושגים מאוחרים יותר שהוגדרו ביחס אליו. בתאוריית יחסי האובייקט, הפיצול מעצב את האובייקטים הפנימיים ואת המבנה האנדופסיכי שתיאר פיירברן. באבחון האישיות הוא עומד במרכזו של ארגון אישיות גבולי ושל פיזור הזהות הכרוך בו. המושג הישן יותר של פיצול התודעה נדון תחת דיסוציאציה.