מושג
העמדה הדפרסיבית
השם שנתנה מלאני קליין למערך של חרדות, הגנות ויחסי אובייקט שתיארה לראשונה ב-1935 ותיארכה לאמצע השנה הראשונה לחיים בקירוב. בעמדה זו התינוק חווה את האם כאדם שלם, אהוב ושנוא כאחד, ולא כאובייקטים חלקיים טובים ורעים המפוצלים זה מזה. מכאן נולדים אשמה על התוקפנות שלו, תחושת אֵבל על האובייקט שהוא חושש שפגע בו ומשאלה לתקן. קליין ראתה בעמדה זו הישג שלעולם אינו סופי: היא מעובדת מחדש לאורך החיים ומתחלפת עם העמדה הפרנואידית-סכיזואידית.
התפתחות
1935
מלאני קליין הוצג בידי
קליין השתמשה במונח לראשונה במאמר זה מ-1935 ופיתחה אותו במאמר 'אבל ויחסו למצבים מאני-דפרסיביים' (1940).
1952
חנה סגל פותח בידי
סגל העבירה את העמדה הדפרסיבית של קליין לתחומים חדשים: היא ראתה באבל על האובייקט שאבד ובבריאתו מחדש את מקור היצירה האמנותית והחוויה האסתטית (1952), ואת התנאי ליצירת סמלים אמיתיים, לעומת שוויונים סימבוליים (1957).
1986
תומאס ה. אוגדן עובד מחדש בידי
לדעת אוגדן העמדה הדפרסיבית מסמנת את לידתו של סובייקט היסטורי: עצמי החווה את עצמו כמחבר מחשבותיו ורגשותיו ויכול לחיות בזמן עם היסטוריה. הוא גרס שהיא מתקיימת במתח דיאלקטי מתמיד עם האופנים הפרימיטיביים יותר ואינה מחליפה אותם לעולם.
1987
ז'וליה קריסטבה עובד מחדש בידי
ב״שמש שחורה״ קריסטבה קוראת את המלנכוליה ככישלון של העמדה הדיכאונית: הסובייקט אינו מצליח לבצע את רצח האם ההכרחי ולסמל בסימנים את אובדן האם.
קשרים
- 1935 הוצג בידי מלאני קליין
קליין השתמשה במונח לראשונה במאמר זה מ-1935 ופיתחה אותו במאמר 'אבל ויחסו למצבים מאני-דפרסיביים' (1940).
- 1952 פותח בידי חנה סגל
סגל העבירה את העמדה הדפרסיבית של קליין לתחומים חדשים: היא ראתה באבל על האובייקט שאבד ובבריאתו מחדש את מקור היצירה האמנותית והחוויה האסתטית (1952), ואת התנאי ליצירת סמלים אמיתיים, לעומת שוויונים סימבוליים (1957).
- 1952 הוליד את הנחה בסיסית
המבט המחודש של ביון מ־1952 ממקם את החרדות שחיי ההנחה הבסיסית מתגוננים מפניהן בשתי העמדות של קליין, הפרנואידית-סכיזואידית והדפרסיבית.
- 1986 עובד מחדש בידי תומאס ה. אוגדן
לדעת אוגדן העמדה הדפרסיבית מסמנת את לידתו של סובייקט היסטורי: עצמי החווה את עצמו כמחבר מחשבותיו ורגשותיו ויכול לחיות בזמן עם היסטוריה. הוא גרס שהיא מתקיימת במתח דיאלקטי מתמיד עם האופנים הפרימיטיביים יותר ואינה מחליפה אותם לעולם.
- 1987 עובד מחדש בידי ז'וליה קריסטבה
ב״שמש שחורה״ קריסטבה קוראת את המלנכוליה ככישלון של העמדה הדיכאונית: הסובייקט אינו מצליח לבצע את רצח האם ההכרחי ולסמל בסימנים את אובדן האם.
חיבורים
- 1957
- 1961
התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים
ספרו של ביון מקבץ את כתביו על קבוצות משנות הארבעים ומראשית שנות החמישים. הוא נפתח ב"מבט מקדים", המאמר שפרסם עם ג'ון ריקמן ב־Lancet בשנת 1943 על ניסוי נורת'פילד הראשון, שבו ניהל ביון את אגף האימון של בית חולים פסיכיאטרי צבאי כך שחוסר הסדר של החיילים עצמם נעשה בעיה שהקבוצה נדרשה לחקור ולהתמודד עמה. במרכז הספר שבעה מאמרים, שראו אור לראשונה ב־Human Relations בין 1948 ל־1951, על קבוצות טיפוליות וקבוצות לימוד קטנות שהנחה בקליניקת טביסטוק לאחר המלחמה. ביון סירב שם לקבל על עצמו את ההנהגה שהחברים ציפו לה, הפנה את פירושיו אל הקבוצה כולה, ועקב אחר יחסה אליו ואל המשימה שלשמה התכנסה. מתצפיות אלה הסיק שכל קבוצה פועלת בשתי רמות בעת ובעונה אחת. כקבוצת עבודה היא משתפת פעולה במשימתה המוצהרת, שומרת על קשר עם המציאות ומסוגלת ללמוד מן הניסיון; ובה בעת היא מתנהגת כאילו חבריה שותפים לאחת משלוש הנחות בסיסיות בלתי מנוסחות: שהתכנסו כדי להיות תלויים במנהיג שיכלכל אותם, כדי להילחם באויב או לברוח ממנו, או כדי להתחבר בזוגות מתוך תקווה שייוולד מושיע. לכל הנחה בסיסית רגשות משלה והיא מזמנת סוג מנהיג משלה; רק אחת פעילה בכל פעם, והאחרות מוחזקות במה שהוא מכנה מערכת פרוטו-מנטלית, שבה אירועים גופניים ונפשיים עדיין אינם נבדלים זה מזה. היחידים מצטרפים להנחות אלה באופן ספונטני, לפי מה שהוא מכנה הוולנטיות שלהם, והמנטליות הקבוצתית שהם יוצרים עומדת בניגוד למטרותיהם האישיות ולהתפתחות. ביון מציע שמוסדות מסוימים הם קבוצות עבודה הרותמות הנחה אחת לטובת משימה: הכנסייה את התלות, הצבא את הלחימה-בריחה והאריסטוקרטיה את הזוגיות. ה"מבט המחודש" החותם, "דינמיקה קבוצתית: מבט מחודש" (1952), מנסח את הממצאים מחדש לאור עבודתה של מלאני קליין: חיי ההנחה הבסיסית הם הגנה מפני החרדות הפסיכוטיות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדפרסיבית, הקבוצה מעוררת פנטזיות פרימיטיביות מאוד על גוף האם, ותחושתו של המטפל שהוא נאלץ לגלם תפקיד בפנטזיה של הקבוצה מוסברת בהזדהות השלכתית. בדיאלוג עם "פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני" של פרויד טוען ביון שתופעות קבוצתיות אינן נוצרות מעצם התכנסותם של בני אדם אלא שרויות בכל אדם, שהוא מטבעו יצור קבוצתי, ושהדפוס המשפחתי שפרויד מצא בקבוצות מכסה על מנגנונים פרימיטיביים יותר.
הצגת כל ה־9 הצגת פחות
- 1987
מחקרה של קריסטבה על הדיכאון והמלנכוליה כביטוי הארכאי ביותר של פצע נרקיסיסטי שאי אפשר לשיים ולסמל. המלנכולי נותר כבול ב״דבר״ האימהי שאבד ואינו מסוגל להשלים את ההיפרדות, רצח האם הסמלי, שבאמצעותה האובדן הופך לסימנים. בהסתמך על פרויד, על העמדה הדיכאונית של קליין ועל מקרים מן הקליניקה שלה, היא קוראת את ה״כריסטוס המת״ של הולביין, את נרוול, את דוסטויבסקי ואת דיראס כדרכים שבהן האמנות והלשון מעניקות צורה לצער. ליאון ס. רודייז תרגם אותו לאנגלית בשם Black Sun (1989), וקרן שמש לעברית בשם ״שמש שחורה״ (רסלינג, 2006).
- 2005
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי1986 מקור לקשר
- הקצה הפרימיטיבי של החוויה1989 מקור לקשר
- תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים1935 מקור לקשר
- גישה פסיכואנליטית לאסתטיקה1952 מקור לקשר
- מבוא לעבודתה של מלאני קליין1964 מקור לקשר
- הערות על יצירת סמלים1957 מקור לקשר
- הנחה בסיסית2005 מקור לקשר
- התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים1961 מקור לקשר
- שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה1987 מקור לקשר