מאמר
האנשה במשחקי ילדים
Personification in the Play of Children
במאמר זה משנת 1929, שהתפרסם ב-International Journal of Psycho-Analysis, קליין מעמיקה במנגנון שכבר הצביעה עליו בעבודותיה הקודמות: במשחק הילד ממציא דמויות ומחלק להן תפקידים. היא נשענת על האנליזות של ארנה (בת 6), ג'ורג' (בן 6), ריטה (בת שנתיים ותשעה חודשים) וכמה ילדים נוספים. היא מראה שמגוון הדמויות, רב ככל שיהיה, מצטמצם לתפקידים מעטים: הסופר-אגו הרודף, האיד או האגו המאוימים אך אכזריים בעצמם, ודמות מסייעת, כמו "אמא-פיה", שעומדת לצד הילד. את ההאנשה היא מסבירה בשני שלבים. הסופר-אגו מתפצל להזדהויות שהופנמו בשלבי התפתחות עוקבים, ואחר כך הדמויות האלה מושלכות החוצה. הסופר-אגו המוקדם ביותר נבנה על דפוס טרום-גניטלי, והוא עשוי מאימאגו פנטסטיים שבולעים ומבתרים. אימאגו מיטיבים יותר, שמקורם בשלב האוראלי-המציצתי, סוללים את הדרך לבכורה הגניטלית ולדמויות קרובות יותר להורים הממשיים. הפיצול וההשלכה פוטרים את האגו מן המאמץ להחזיק יחד סופר-אגו אחיד ועריץ ולשמור על שביתת הנשק שלו עם האיד. כך הקונפליקט התוך-נפשי יכול לעבור אל העולם החיצוני, וההקלה הזאת בחרדה היא כוח מניע מרכזי של ההעברה. אחר כך קליין משווה את היחס למציאות אצל ילדים נורמליים, נוירוטיים, פרנואידיים וסכיזופרניים. ילדים סכיזופרניים אינם מסוגלים לשחק באמת, משום שההשלכה שלהם נכשלת. ילדים פרנואידיים מכפיפים את המציאות לפנטזיה ומאנישים בשפע, אבל בעיקר בתבנית של רודף ונרדף. ילדים נורמליים שומרים על איזון טוב יותר בין פנטזיה למציאות. מסקנתה היא ששליטתו של סופר-אגו מבהיל, שהופנם בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות האגו, היא גורם יסודי בהתהוות הפסיכוזה. הלקח שלה לטכניקה הוא שעל האנליטיקאי לקבל על עצמו כל תפקיד שהילד מקצה לו, גם את העוינים, בלי להעדיף אף אחד מהם. התפקידים האלה עשויים להינתן בגלוי במשחק או במוסווה בהעברה השלילית. כך אפשר לנתח את האימאגו המבהילים, והם מפנים את מקומם להזדהויות מתונות ומציאותיות יותר. טכניקת המשחק פותחת אפוא את פסיכוזות הילדות לאבחון ולריפוי.
רעיונות מרכזיים
- המשחק, כמו החלום, הוא צורה של הגשמת משאלה, והוא מתממש בהמצאת דמויות וחלוקת תפקידים ביניהן. ילדים סכיזופרניים אינם מסוגלים לשחק באמת, שכן בפעולותיהם החד-גוניות אין מופיעות דמויות כלל.
- רבות ככל שיהיו הדמויות שהילד ממציא, הן מצטמצמות לתפקידים מעטים. אלה הם הסופר-אגו הרודף, האיד או האגו המאוימים אך האכזריים, ודמות מסייעת כמו "אמא-פיה" שעומדת לצד הילד מול הרודפים.
- ההאנשה נשענת על פיצול הסופר-אגו להזדהויות שהופנמו בשלבי התפתחות שונים, ועל השלכת הדמויות האלה אל העולם החיצוני.
- הסופר-אגו המוקדם ביותר הוא טרום-גניטלי ומבהיל, אוסף של אימאגו פנטסטיים שבולעים, מבתרים ומכריעים. אימאגו מיטיבים יותר, שמקורם בשלב האוראלי-המציצתי, סוללים את הדרך לבכורה הגניטלית ולאימאגו הקרובים יותר להורים הממשיים.
- הסופר-אגו הוא סינתזה של הזדהויות משלבים עוקבים. ככל שהאימאגו קיצוניים ומנוגדים יותר, הסינתזה פחות מוצלחת, והתוצאה ניכרת באמביוולנטיות, בחרדה, בחוסר יציבות ובאחיזה רופפת במציאות.
- הפיצול וההשלכה מקלים את הקונפליקט התוך-נפשי בכך שהם מעבירים אותו אל העולם החיצוני. ההקלה הזאת בחרדה היא כוח מניע מרכזי של ההעברה ושל התהליך האנליטי.
- היחס למציאות משתנה לפי המצב הנפשי. ילדים נורמליים מאזנים בין פנטזיה למציאות. ילדים נוירוטיים מגיעים לפשרה במחיר עכבה במשחק ובלמידה. ילדים פרנואידיים מכפיפים את המציאות לפנטזיה ומאנישים בעיקר בתבנית של רודף ונרדף. בסכיזופרניה ההשלכה נכשלת, ואיתה נכשלות גם ההאנשה וההעברה.
- שליטתו של סופר-אגו מבהיל, שהופנם בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות האגו, היא גורם יסודי בהתהוות הפסיכוזה.
- כשהפירוש מקל על החרדה, הדמויות במשחק מתחלפות מאויב לעוזר ומאם רעה לאם טובה. הדמויות המאיימות דועכות, והמשחקים מסתיימים בטוב יותר.
- בטכניקה, על האנליטיקאי לקבל כל תפקיד שהילד מקצה לו, גם את העוינים, ולא להעדיף אף אחד מהם. התפקיד עשוי להינתן בגלוי במשחק או במוסווה בהעברה השלילית. רק כך אפשר להגיע אל האימאגו המוקדמים ביותר ולמתן בהדרגה את חומרתו המופרזת של הסופר-אגו.
- טכניקת המשחק פותחת לאנליזה את השלבים המוקדמים ביותר של היווצרות הסופר-אגו. בכך שהיא מקלה על החרדה המציפה, היא מאפשרת לאימאגו המיטיבים להתפתח, ונותנת יסוד לתקווה לאבחון ולריפוי של פסיכוזות בילדות.
מה הוא מראה
- 1929
מלאני קליין הצגת פיצול
ב־1929 מתארת קליין לראשונה כיצד הילד מפצל את העל־אני ואת האימאגו לדמויות נפרדות, טובות ומאיימות, ומשליך אותן אל תפקידי המשחק. בין 1935 ל־1946 היא מפתחת זאת לפיצול האובייקט, ובראשונה השד, לטוב ולרע. לפניה תיארו ראדו את אימאגו האם הטובה והרעה (1928) ופרויד את פיצול האני (1927, 1938), שהוא רעיון אחר.