תומאס ה. אוגדן

אוגדן נולד ב־1946. הוא התמחה בפסיכיאטריה באוניברסיטת ייל ושהה שנה במרפאת טביסטוק בלונדון, ולאחר מכן השתקע בסן פרנסיסקו, ושם הוא מטפל, מלמד ומדריך. הוא שימש אנליטיקאי מדריך ואנליטיקאי אישי במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה, וחבר סגל במרכז לפסיכואנליזה של סן פרנסיסקו. הוא כיהן גם במערכות של כמה כתבי עת, ובהם International Journal of Psychoanalysis, שבו ראו אור לראשונה רבים ממאמריו.

ספריו המוקדמים ראו אור בהוצאת ג׳ייסון ארונסון, החל בהזדהות השלכתית וטכניקה פסיכותרפויטית¹ (1982) וכלה בשיחות על גבול החלימה² (2001). ספריו המאוחרים יצאו בסדרה New Library of Psychoanalysis של הוצאת ראוטלדג׳, מאומנות זו של הפסיכואנליזה³ (2005) ועד להתעורר לחיים בחדר הטיפולים⁴ (2021). ב־2013 פרסם את האוזן של האנליטיקאי והעין של המבקר: לחשוב מחדש על פסיכואנליזה וספרות⁵ יחד עם בנג׳מין ה. אוגדן.

מאמרו של אוגדן על הזדהות השלכתית⁶ (1979) והספר שבא בעקבותיו, הזדהות השלכתית וטכניקה פסיכותרפויטית¹ (1982), נטלו מושג מעבודתה של קליין והעניקו לו קריאה בין־אישית וקלינית. הוא ראה בהזדהות ההשלכתית ארבעה דברים בעת ובעונה אחת: פנטזיה לא־מודעת, אופן של תקשורת, צורה פרימיטיבית של יחס אובייקט ונתיב לשינוי נפשי.

הוא הבחין בשלושה שלבים. הראשון הוא פנטזיה על החדרת חלק מן העצמי אל אדם אחר. בשני, לחץ בין־אישי מביא את המקבל לחוש ולפעול בהתאם לפנטזיה זו. בשלישי, המקבל מעבד את מה שהושרה בו, והמשליך יכול אז לקלוט אותו בחזרה בצורה שהשתנתה. לפי תיאור זה, העבודה שהמקבל עושה במה שהוכנס לתוכו היא כשלעצמה נתיב לשינוי.

אוגדן שב אל המושג בספריו המאוחרים. בסובייקטים של אנליזה⁷ (1994) תיאר את ההזדהות ההשלכתית כ־"שלישי משעבד", שבו הסובייקטיביות הנפרדות של האנליטיקאי ושל המטופל נבלעות בחלקן ואחר כך נתבעות בחזרה. קריאה זו קושרת את העבודה המוקדמת במישרין לרעיון המאוחר שלו על השלישי האנליטי.

בעל המרחב הפוטנציאלי⁸ (1985) ובמצע הנפש⁹ (1986) הציג אוגדן קריאה דיאלקטית של מסורת יחסי האובייקט. הוא ניסח מחדש את המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט כמערך של מתחים דיאלקטיים: בין פנטזיה למציאות, בין אני ללא־אני, ובין הסמל למסומן. בתוך מתחים אלה יכול לבוא לעולם סובייקט מסמל ומפרש. ההתפתחות, לפי תיאור זה, נעה מ־"אחדות בלתי נראית" של האם והתינוק אל "שלישיוּת" סובייקטיבית, שבה התינוק נעשה סובייקט מפרש.

אוגדן עקב אחר הצורות שקריסת המרחב הפוטנציאלי לובשת בפסיכופתולוגיה: אובייקט הפנטזיה הנחווה כדבר כשלעצמו, שימוש הגנתי במציאות החוסם את הדמיון, אובייקט הפטיש, ומצב שכינה "אי־חוויה". הוא תיאר את עיבודה של הזדהות השלכתית כהשבתה של דיאלקטיקה שקרסה, וכך קשר זה לזה את שני החוטים של עבודתו המוקדמת.

ב־"מצע הנפש" קרא את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ואת העמדה הדפרסיבית של קליין כאופנים של יצירת חוויה, ולא כשלבי התפתחות שיש לעבור דרכם. באופן הפרנואידי-סכיזואידי העצמי נחווה כאובייקט שדברים קורים לו. העמדה הדפרסיבית מציינת את לידתו של סובייקט היסטורי: עצמי החווה את עצמו כמחבר מחשבותיו ורגשותיו, ויכול לחיות בזמן, עם היסטוריה. לפי קריאתו של אוגדן, האופן הדפרסיבי לעולם אינו מחליף את האופן הפרימיטיבי יותר. השניים נותרים במתח דיאלקטי מתמשך.

בעל המושג של עמדה אוטיסטית-מגעית¹⁰ (1989) ובספר מאותה שנה, הקצה הפרימיטיבי של החוויה¹¹, הציע אוגדן אופן שלישי, פרימיטיבי יותר הן מן העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והן מן העמדה הדפרסיבית. לקריאתו, חשיבת יחסי האובייקט הבריטית בשני העשורים שקדמו לכך החלה לחקור צורות של חוויה שמחוץ לאלה שתיארו קליין, ויניקוט, פיירברן וביון, והוא הציע את המושג החדש כדי להסביר אותן.

העמדה האוטיסטית-מגעית היא אופן קדם־סמלי של יצירת חוויה, שהתחושות שולטות בו. היא מספקת חלק ניכר מתחושת התיחום של החוויה, ותחושה מוקדמת של המקום שבו החוויה מתרחשת. החרדה האופיינית לה היא אימה שאין לה מילים מפני התמוססות התיחום הזה, הנחווית כדליפה, כנפילה או כהתמוססות אל תוך מרחב אינסופי וחסר צורה. בעזרת דוגמאות קליניות דן אוגדן בהגנות העיקריות של העמדה, באופנים שבהם היא מארגנת חוויה, בצורות היחס לאובייקט האופייניות לה ובדרכי השינוי הנפשי שהיא מאפשרת. הוא גרס ששלוש העמדות עומדות ביחס דיאלקטי זו לזו, וכל אחת מהן יוצרת, משמרת ושוללת את האחרות.

המושג נשען בחלקו על עבודתה הקלינית של פרנסס טסטין עם ילדים אוטיסטים, ובכלל זה על תיאוריה של צורות אוטיסטיות ואובייקטים אוטיסטיים. הוא שואב גם מתיאורה של אסתר ביק את העור כמכל ראשוני, ואת תצורות ה־"עור השני" הנוצרות כשהוא כושל. תיאורה של ביק עיצב את תיאורו של אוגדן לתחושות פני השטח המארגנות את האופן האוטיסטי-מגעי.

בהשלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות¹² (1994) וב־"סובייקטים של אנליזה", שראה אור באותה שנה, הציע אוגדן שבאנליזה מעורבות שלוש סובייקטיביות. שתיים הן של האנליטיקאי ושל המטופל. השלישית, השלישי האנליטי, נוצרת במשותף על ידי השניים.

הוא הדגים את הרעיון בשני רצפים קליניים. בראשון, רגעי הרוורי של האנליטיקאי, הפרטיים לכאורה, התגלו כפתח אל השלישי, אף שעשויים היו להיראות כשקיעה נרקיסיסטית בעצמו, כהיסח דעת, כהרהור טורדני או כחלימה בהקיץ. בשני, מחשבת שווא סומטית של האנליטיקאי והפנטזיות של המטופל על הגוף נעשו לנתיב אל החרדות המובילות של האנליזה.

רוורי ופירוש: לחוש במשהו אנושי¹³ (1997) הרחיב את רעיון הרוורי האימהי של ביון לכדי שיטה קלינית. מחשבותיו התועות לכאורה של האנליטיקאי, חלומותיו בהקיץ, רגשותיו ותחושותיו הגופניות במהלך הפגישה נעשים דרך כניסה אל השלישי האנליטי, שיש להיעזר בה בגיבוש פירושים.

המסות שקובצו בשיחות על גבול החלימה² (2001) שואלות את כותרתן ממטפורות שפרויד טבע. הן ממקמות שיחה מתמשכת שכל אדם מנהל עם עצמו על הגבול שבין הלא־מודע לבין הקדם־מודע. שיחה זו נחווית כחלימה בשינה וכרוורי בחיי הערוּת. הפסיכואנליזה, הציע אוגדן, היא צורה של התקשרות שנועדה להפוך את השיחה הזאת לנשמעת יותר לשני המשתתפים. חלומותיהם ורגעי הרוורי שלהם ניזונים משלישי אנליטי שהם בונים יחד, אך באופן א־סימטרי.

לפי השקפה זו, רגעי הרוורי אינם הצצות אל הלא־מודע אלא מטפורות למה שהחוויה הלא־מודעת דומה לו. האנליטיקאי מתמצא לפי מה שמרגיש החי והממשי ביותר בשעה האנליטית, ומדבר אל המטופל מתוך הרוורי במקום לדווח עליו. אחת המסות בספר מתארת אנליזה של גבר שפיתח חיי מחשבה מוגזמים, כהגנה מפני חוויה גופנית מפחידה. שתי התערבויות ספונטניות, שאחת מהן הציבה את האנליטיקאי בסצנה זכורה כשלישי מעיד, עזרו לו לחוש חי יותר בגופו.

מסוף שנות התשעים נעשו תורותיו של ביון על הרוורי, על המכיל–מוכל, על פונקציית אלפא ועל החלימה ליסוד העיקרי של עבודתו של אוגדן.

בעל אי-היכולת לחלום¹⁴ (2003) הבחין בין אי־היכולת לחלום לבין הכישלון לזכור חלומות. בעקבות ביון ראה בחלימה את העבודה שפונקציית אלפא מאפשרת, בערוּת כמו בשינה. החלימה יוצרת את ההבחנה בין הנפש המודעת לנפש הלא־מודעת. בלעדיה אין אדם יכול להבחין בין שינה לערוּת, או בין חלימה לתפיסה.

הוא הדגים את הטיעון בסיפור של בורחס ובאנליזה שבה "רעש נפשי" של מטופל שלל מן האנליטיקאי את הרוורי והוביל לפסיכוזה קצרה של העברה נגדית. במהלך האנליזה הזאת גדלה יכולתם של שני המשתתפים לחלימה של ממש. המאמר הציג את הרעיונות של חלומות שלא נחלמו ושל חלומות קטועים, שאותם נושאת כותרת המשנה של "אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו" (2005). בספר זה משימתו של האנליטיקאי היא לחלום את החלומות שהמטופל לא חלם, כדי שהמטופל יוכל לחלום את עצמו במלואו אל תוך הקיום.

בעל החזקה והכלה, הוויה וחלימה¹⁵ (2004) הפריד אוגדן בין שני רעיונות שלדעתו מבלבלים ביניהם תכופות. לפי קריאתו, ההחזקה של ויניקוט היא אונטולוגית: היא עוסקת בהוויה ובזמן. האם שומרת על רציפות ההוויה של התינוק ומגוננת עליו מפני איכות ה־"לא־אני" של הזמן, והילד מפנים בהדרגה את התפקוד הזה. המכיל–מוכל של ביון, לעומת זאת, עוסק בעיבודן, או בחלימתן, של מחשבות שמקורן בחוויה רגשית חיה. המוכל הוא המחשבות האלה, שרובן לא־מודעות. המכיל הוא היכולת לחלום ולחשוב אותן.

המושג דיבור-כחלימה, שהוצג בעל דיבור-שהוא-חלימה¹⁶ (2007) ובלגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח¹⁷ (2009), מחיל רעיונות אלה על מטופלים שאינם מסוגלים לחלום בפגישה. אוגדן תיאר שיחה רופפת במבנה, בעלת איכויות של תהליך ראשוני, ובכלל זה הקפיצות שלו מעניין לעניין, על ספרים, על סרטים, על מקורותיהן של מילים, על בייסבול או על טעמו של שוקולד. באמצעות שיחה כזו עשוי מטופל להתחיל לחלום חוויה שלא ניתן היה לחלום עד אז. אחד משני המקרים שהציג עסק במטופל "בלתי נראה" שהחל לחלום את עצמו אל תוך הקיום.

הוא צירף לשיטה שלוש הסתייגויות. יש לשמור על תחושת ההבדל בין תפקידי האנליטיקאי והמטופל, יש לזכור את המטרות הטיפוליות של האנליזה, ואסור שהמטופל יהיה "פרי חלומו" של האנליטיקאי.

הצירוף פסיכואנליזה אונטולוגית מופיע בכותרת מאמרו של אוגדן מ־2019 ב־The Psychoanalytic Quarterly, פסיכואנליזה אונטולוגית או "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"¹⁸. הוא פרש את הרעיון בהרחבה בלהתעורר לחיים בחדר הטיפולים: לקראת רגישות אנליטית חדשה⁴ (2021).

שם תיאר מפנה שהוא מזהה בפסיכואנליזה העכשווית. פסיכואנליזה "אפיסטמולוגית" עוסקת בידיעת המטופל ובהבנתו; פסיכואנליזה "אונטולוגית" עוסקת בהוויה ובהתהוות. בהישען על ויניקוט ועל ביון טען שמוטב להבין את הנפש כתהליך חי השוכן בפעולת החוויה, ולא כמנגנון נפשי. מטרת האנליזה, לפי השקפה זו, היא לעזור למטופל להתעורר לחיים במלואם.

הספר קורא שני מאמרים מאוחרים של ויניקוט, על התחושה של להיות ממשי ועל השימוש באובייקט. הוא מתאר כיצד אוגדן משוחח עם מטופלים וכיצד הוא חולם את הפגישה האנליטית. הוא גם עוקב אחר התפתחותן של התיאוריות האנליטיות של הנפש ודן בשפה ובאמת בפסיכואנליזה. הדוגמאות הקליניות שבו מראות אנליטיקאי הממציא מחדש את הפסיכואנליזה עם כל מטופל.

קריאה צמודה של שירים, של סיפורת ושל טקסטים אנליטיים עוברת כחוט השני בעבודתו של אוגדן. ב־"שיחות על גבול החלימה" קוראת מסה על הקול שירים של רוברט פרוסט ושל וולאס סטיבנס, ורואה בקול את הדרך שבה עצמי מתעורר לחיים בדיבור. מסה שנייה מציבה קריאה צמודה של שיר של פרוסט לצד שעה אנליטית, ומעבירה את שאלתו של האנליטיקאי ממה שמשהו אומר אל מה שמתרחש.

שתי מסות באותו ספר טוענות שהאבל אינו רק מובע אלא נעשה. המתאבל חייב ליצור משהו השקול למלוא היחס אל מה שאבד, ובכך הוא מתחייה. מסה אחת קוראת את בורחס; השנייה קוראת את "Clearances", האלגיה של שיימוס היני לאמו. הספר מסתיים בקריאה צמודה של מאמרו של ויניקוט "התפתחות רגשית פרימיטיבית" (1945). הוא מציג את ויניקוט ככותב הגדול של הפסיכואנליזה בשפה האנגלית, שאת סגנונו אי אפשר להפריד ממה שהוא אומר.

בלקרוא את הרולד סרלס¹⁹ (2007) קרא אוגדן מקרוב שני מאמרים של הרולד סרלס, שאת השימוש הגלוי שעשה ברגשותיו שלו עם מטופלים מעורערים מאוד הוא מונה בין מקורותיו. הוא מצא אצל סרלס היענות רגשית להעברה ולהעברה הנגדית, שבה הקשב המודע והקשב הלא־מודע רציפים זה לזה. הוא מצא אצלו גם תיאורים קליניים כנים כל כך, שתיאוריה חדשה כמעט צומחת מהם מעצמה, כמו בחשיבתו מחדש של סרלס על מה שכרוך באנליזה מוצלחת של תסביך אדיפוס. אוגדן כינה את דרך החשיבה והפירוש של סרלס "להפוך את החוויה מבפנים החוצה": להתמיר את ההקשר הרגשי הבלתי נראה ונטול השם של החוויה למילים שאפשר לחשוב ולומר. הוא ראה בסרלס ובביון משלימים זה את זה. סרלס מעניק צורה קלינית לרעיונותיו של ביון, המופשטים לעתים קרובות, וביון מציע מסגרת תיאורטית רחבה יותר לעבודתו הקלינית של סרלס.

קריאות יצירתיות: מסות על חיבורים אנליטיים מכוננים²⁰ (2012) מציג את הקריאה כמעשה יצירתי, שבו הקורא כותב מחדש את הטקסט באופן פעיל ובכך הופך את רעיונותיו לשלו. הוא קורא את אבל ומלנכוליה²¹ של פרויד כטקסט המכונן של תאוריית יחסי האובייקט, ואת תיאורה של סוזן אייזקס את הפנטזיה הלא־מודעת כמרמז על תיאוריה של החשיבה המתוקנת מן היסוד. הוא שואל מדוע עדיין כדאי לקרוא את פיירברן, וחוזר אל ויניקוט. שתי מסות עוסקות בביון, האחת בכתיבתו והאחרת בסגנון הסמינרים הקליניים שלו. פרקים נוספים עוסקים בהמשגה המחודשת של הנס לאוולד את תסביך אדיפוס ובשני מאמרים של סרלס.

קריאתו של אוגדן במאמרו של לאוולד "דעיכת תסביך אדיפוס", שבה עסק גם ב־"לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה", מנסחת מחדש את תסביך אדיפוס כתהליך של נטילת הסמכות ההורית והתמרתה.

כתיבתו המאוחרת מרחיבה את אותה תשומת לב לצורה. "להתעורר לחיים בחדר הטיפולים" מסתיים במסות על הוויה והתהוות בשירתם של פרוסט ושל אמילי דיקינסון, ועל הכתיבה האנליטית כצורה של סיפורת. הספר שכתב עם בנג׳מין ה. אוגדן נושא את כותרת המשנה "לחשוב מחדש על פסיכואנליזה וספרות".

ב־2004 קיבל אוגדן את פרס כתב העת International Journal of Psychoanalysis למאמר החשוב ביותר של השנה, וב־2010 את פרס הסקל נורמן על הישג יוצא דופן בפסיכואנליזה. הוא קיבל גם את פרס סיגורני ב־2012 ואת פרס הנס לאוולד ב־2014.

התיאור של עבודתו מטעם פרס סיגורני מונה את הצגת השלישי האנליטי ואת השימוש שלו ברוורי בין תרומותיו המרכזיות. הוא מזכיר גם את חשיבתו מחדש על הטכניקה האנליטית, ובכלל זה הכלל היסודי, השימוש בספה ואנליזת החלומות, ואת המושג של עמדה אוטיסטית-מגעית. פריטים נוספים הם השקפותיו המתוקנות על תסביך אדיפוס הגברי והנשי, וכתיבתו על השפה, על האנליזה של מטופלים סכיזופרנים ועל פסיכואנליזה וספרות. התיאור מסתיים בקריאותיו בחיבורים מכוננים של הפסיכואנליזה של המאה העשרים.

עד אז ראו כתביו אור בתשע־עשרה שפות. תרגום עברי של "להתעורר לחיים בחדר הטיפולים", מאת אסף שרירא ובעריכת עמנואל ברמן, ראה אור בהוצאת עם עובד ב־2024.

מבקרים של "שיחות על גבול החלימה" שיבחו את תשומת הלב שלו לשפה ולשירה, וציינו חזרה מסוימת על עניין השלישי האנליטי במאמרים שראו אור תחילה בנפרד. מבקרים של "קריאות יצירתיות" העירו על הפנייה הדידקטית שבו ושיבחו את הפרוזה הרעננה והמעוררת שלו. בין ספריו האחרים גם להשיב חיים שלא נחיו: התנסויות בפסיכואנליזה²² (2016).