חנה סגל

סגל נולדה בלודז׳ ב־1918 למשפחה יהודית משכילה. אביה היה עורך דין ומבקר אמנות. אחותה הגדולה מתה בגיל ארבע, אובדן שהביוגרפיה שפרסמה קרן מלאני קליין מכנה מכה קשה.

כשהייתה חנה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה (הביוגרפים שלה חלוקים בכך), עברה המשפחה לז׳נבה, שם ערך אביה פרסום של חבר הלאומים. בגיל שש־עשרה שבה לפולין כדי לסיים את לימודיה בבית הספר בוורשה. בשלהי שנות העשרה שלה כבר קראה את כל כתבי פרויד שהיו זמינים בפולנית, וביקשה להיות אנליטיקאית. היא החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה. העוני והיעדר החירות הפוליטית הביאו אותה להצטרף למפלגה הסוציאליסטית הפולנית, והוריה נאלצו למנוע ממנה לצאת להילחם לצד הרפובליקנים בספרד. ברנרד רוברטס, שכתב את ההספד עליה, מציין כי מחויבותה לשמאל הפוליטי נותרה עמה עד סוף ימיה.

משפחתה, שגורשה משווייץ, השתקעה בפריז, והיא הצטרפה אליה שם ב־1939. ב־1940 נמלטו על פני צרפת והגיעו לבריטניה. סגל השלימה את לימודי הרפואה שלה באדינבורו ב־1943, בבית הספר הפולני לרפואה שפעל שם בזמן המלחמה. באדינבורו פגשה את רונלד פיירברן, שהסביר לה כיצד תוכל לעבור הכשרה אנליטית בלונדון, והיא עברה שנה ראשונה של אנליזה אצל אחד מתלמידיה של קליין.

בלונדון עבדה בפסיכיאטריה ומילאה תפקיד נכבד בשיקומם של חיילים פולנים חולי נפש, רבים מהם בבית החולים לונג גרוב. היא עברה את הכשרתה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית, ושם הייתה באנליזה אצל קליין עצמה, והוסמכה ב־1945, בגיל עשרים ושבע. פאולה היימן וג׳ואן ריווייר היו בין המדריכות הראשונות שלה. לאחר מכן הוכשרה כאנליטיקאית של ילדים בהדרכתן של היימן, אסתר ביק וקליין. היא נישאה למתמטיקאי פול סגל, שמת ב־1996, ולשניהם נולדו שלושה בנים.

שני מאמריה הראשונים של סגל הציגו את שני תחומי העניין שבהם עסקה עד סוף חייה: היצירתיות והפסיכוזה. המאמר על האסתטיקה נכתב והוצג בפני החברה הבריטית ראשון, אך פורסם רק ב־1952. מאמר החברות שלה, "היבטים אחדים באנליזה של סכיזופרן³", ראה אור ב־1950. מאוחר יותר אמרה על מאמרה של קליין מ־1946, "הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים⁴", שהיה "פצצה, ועם זאת דבר מוכר".

יחד עם הרברט רוזנפלד, וילפרד ביון ובטי ג׳וזף השתייכה לקבוצה קטנה של תלמידי קליין שנפגשו בסמינר שקליין הנחתה, והיא עבדה עם רוזנפלד וביון על האנליזה של פסיכוזה, ובכלל זה של סכיזופרניה. ב־1952 הייתה לאנליטיקאית מדריכה. בין מטופליה באנליזה היו מועמדים של החברה, מטופלים פסיכוטיים ואמנים שיצירתיותם נחסמה. בין אלה שהדריכה היה דונלד מלצר, בטיפולים בילדים ובמבוגרים כאחד.

היא כיהנה כנשיאת החברה הפסיכואנליטית הבריטית בשנים 1977–1980 ופעמיים כסגנית נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. ב־1987 מונתה לקתדרת הזיכרון על שם פרויד ביוניברסיטי קולג׳ לונדון, כפרופסור אורחת לשנת 1987–1988. ב־1992 קיבלה את פרס מרי סיגורני. היא מתה בלונדון ב־5 ביולי 2011.

המונח שוויון סימבולי מופיע לראשונה בתיאור שכתבה סגל ב־1950 על מטופל סכיזופרני שהתייחס לסמלים כאילו היו הדברים שהם מייצגים. במאמר "הערות על יצירת סמלים⁵" (1957) הפכה את התצפית הקלינית הזאת לתאוריה של האופן שבו סמלים נוצרים.

נקודת המוצא שלה הייתה המאמר של ארנסט ג׳ונס "תורת הסמליות⁶", שלפיו רק המודחק עובר הסמלה. סגל, לעומת זאת, ראתה בסמל יחס בין שלושה גורמים, האני, האובייקט והסמל, והרחיבה את מושג הסמליות אל מעבר למודחק. בשוויון הסימבולי התחליף אינו נחווה כמי שמייצג את האובייקט המקורי אלא כזהה לו, ולכן מתייחסים אליו באופן קונקרטי כמו אל הדבר שבמקומו הוא בא. הסמל האמיתי מייצג את האובייקט ואינו משתווה לו.

סגל הסבירה את ההבדל באמצעות מושגיה של קליין. כאשר ההזדהות ההשלכתית מופרזת, חלק מן האני מזוהה עם האובייקט, ואז הסמל, שהוא יצירה של האני, מזוהה עם האובייקט שהוא מייצג. הסמל האמיתי נוצר בעמדה הדפרסיבית, כאשר אפשר להתאבל על האובייקט שאבד ולוותר עליו. העידון, החשיבה והתקשורת תלויים בסמלים כאלה, ובמצבי לחץ עלול התפקוד הסימבולי לנסוג אל השוויון. רוברטס סבר כי בהבחנה שעשה בין סמליות פרימיטיבית לסמליות מפותחת הבהיר המאמר כיצד נוצרים מצבי נפש מופרעים.

במאמריה המאוחרים, שקובצו בספר "חלום, פנטזיה ואמנות⁷" (1991), הלכה סגל בעקבות ביון. היא ייחסה את ההפרעה ביצירת הסמלים להזדהות השלכתית פתולוגית, ולא רק מופרזת, הבחינה בין הצורה הפתולוגית הזאת לבין השימוש התקין והתקשורתי בהזדהות השלכתית, וקשרה את תאוריית הסמלים שלה לפונקציית האלפא וליסודות הביתא של ביון.

המאמר "גישה פסיכואנליטית לאסתטיקה" העביר את העמדה הדפרסיבית של קליין אל תורת האמנות. לפי סגל, האמן ניצב מול עולם פנימי הנחווה כחרב. האמן מצרף מחדש את שבריו ובורא מחדש ביצירה את האובייקט שאבד, כך שהתיקון נעשה ללב היצירה האמנותית. המתבונן שותף לאבל ולבריאה מחדש האלה. רוברטס סיכם את המאמר כמי שמציב את היכולת להתאבל במרכזן של עבודת האמן ושל התגובה האסתטית של הקהל גם יחד, וכינה אותו אולי הניסיון המקורי ביותר להבנה פסיכואנליטית של היצירתיות.

באותו מאמר נתנה סגל מקום לכיעור באמנות, כביטוי להתפרקותם של אובייקטים טובים לאובייקטים רודפים. היא גרסה גם שהאמן זקוק לחוש מציאות חד בשני כיוונים: כלפי המציאות הפנימית וכלפי המדיום. היא שבה אל הנושאים האלה בספר "חלום, פנטזיה ואמנות" ובמאמרים על רומנים של ג׳וזף קונרד, פטריק וייט וויליאם גולדינג. רוברטס מציין שחשה קרבה לקונרד, פולני כמוה שאימץ את השפה האנגלית.

הביוגרפיה שפרסמה קרן מלאני קליין מתארת את מפעל חייה כחקירת היחס בין התפקוד היצירתי לתפקוד הפסיכוטי. היא מציינת שסגל נטתה לחשוב בזוגות: סמלים ושוויונים סימבוליים, יצירתיות ודלוזיה, דחף החיים ודחף המוות, פנטזיה ומציאות.

סגל גרסה שהתובנה הפסיכואנליטית על ההרסנות ועל ההכחשה יכולה להעשיר את הוויכוח הפוליטי. רוברטס מכנה את מאמרה "השתיקה היא הפשע האמיתי" אחת התרומות הפסיכואנליטיות החשובות ביותר לוויכוח על הנשק הגרעיני. בכתיבתה הפוליטית נשענה על הניגוד בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לבין העמדה הדפרסיבית: אויב מוגדר מסייע להדוף את כאב הדיכאון. היא בחנה את הכוחות השפויים והפסיכוטיים הפועלים בהתפשטות הנשק הגרעיני ובמלחמה, ובהמשך את ההשפעות הסמליות והפסיכולוגיות של פיגועי 11 בספטמבר 2001.

מאמריה המאוחרים קובצו בספר "פסיכואנליזה, ספרות ומלחמה" (1997) ובקובץ האחרון שלה, "אתמול, היום ומחר". הכרך מ־1997 כולל את מאמרה על התועלת הקלינית של המושג דחף המוות. הביוגרפיה שפרסמה הקרן מציינת שבשנותיה האחרונות עבר הטון שלה מן האופטימיות החלוצית של הקבוצה הקלייניאנית המוקדמת אל נחישות. היא המשיכה להדגיש את כוחו של החלק הפסיכוטי באישיות, אצל המטופל, בנפשו של האנליטיקאי ובעולם החברתי והפוליטי.

שני ספריה של סגל על קליין תרמו רבות להנגשת עבודתה של קליין. רוברטס מתאר את "מבוא לעבודתה של מלאני קליין" כספר שעודנו טקסט יסוד. הספר ראה אור לראשונה בלונדון בהוצאת היינמן ב־1964, ויצא במהדורה מורחבת ב־1974. הביוגרפיה האינטלקטואלית הקצרה יותר שכתבה, "מלאני קליין⁸" (1979), הופיעה בסדרה Fontana Modern Masters. שני הספרים נשענים על תאוריית העמדות של קליין, הפרנואידית-סכיזואידית והדפרסיבית, ועל תאוריית ההזדהות ההשלכתית שלה. הספר "מלאני קליין" ראה אור בעברית ב־1998 בהוצאת עם עובד, בתרגומו של רובי שונברגר, בסדרה לפסיכואנליזה בעריכת עמנואל ברמן ואילנה שמיר. בטי ג׳וזף, המצוטטת בביוגרפיה שפרסמה הקרן, אמרה שסגל הבינה את קליין באופן אינסטינקטיבי, ולא רק משום שהייתה אצלה באנליזה.

כתיבתה הגיעה גם אל קוראים מחוץ לפסיכואנליזה. לאחר פיגועי ספטמבר 2001 הפכה פסקה מן המאמר על האסתטיקה, על הרגע שבו העולם שבתוכנו הרוס, מת ונטול אהבה, בלא ידיעתה, לקריאת הדגל של פרויקט ציורי הקיר של מרכז הסחר העולמי. ב־2006, שנת ה־150 להולדת פרויד, השתתפה בתוכנית Desert Island Discs של ה־BBC. שם אמרה שרק במחלות הנפש הקשות ביותר הטבע הוא הגורם המכריע.

מאמריה המוקדמים של סגל התפרסמו בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis. המאמר "היבטים אחדים באנליזה של סכיזופרן" (1950) הציג לראשונה את השוויון הסימבולי. המאמר "גישה פסיכואנליטית לאסתטיקה" (1952) פרש את תאוריית האמנות שלה. המאמר "הערות על יצירת סמלים" (1957) פיתח במלואה את התאוריה של השוויון הסימבולי ושל הסמל האמיתי.

בין ספריה נמנים "מבוא לעבודתה של מלאני קליין" (1964) וכן "מלאני קליין" (1979). מאמריה המקובצים ראו אור ב־1981 בשם "עבודתה של חנה סגל", ויצאו שוב ב־1986 בהוצאת Free Association Books תחת כותרת המשנה "דלוזיה ויצירתיות אמנותית ומסות פסיכואנליטיות אחרות". ספריה המאוחרים הם "חלום, פנטזיה ואמנות" (1991), "פסיכואנליזה, ספרות ומלחמה" (1997) וכן "אתמול, היום ומחר".