וילפרד ביון

ביון נולד ב־8 בספטמבר 1897 במאטרה (Mattra, ובכתיב אחר גם Muttra) שבמחוזות המאוחדים של הודו הבריטית, שם עבד אביו כמהנדס אזרחי. בערך שכתבה ביון טלאמו מתוארת המשפחה כבעלת מוצא הוגנוטי-שווייצרי ואנגלו-הודי, ועם רקע בפעילות מיסיונרית פרוטסטנטית. הוא חי בהודו עד גיל שמונה. ב־1905 נשלח ללמוד בבית ספר באנגליה ונשאר בה עשר שנים. בתיאור חייו שכתב כריס מוסון עבור קרן מלאני קליין נרשם שהיה אומלל כתלמיד בפנימייה.

בשנים 1916–1918 שירת ביון ברגימנט הטנקים המלכותי בצרפת. הוא זכה בעיטור השירות המצוין (DSO), מונה לאביר לגיון הכבוד וצוין לשבח בדיווחים המבצעיים. אחרי המלחמה למד היסטוריה בקווינס קולג׳ שבאוקספורד בשנים 1919–1921; ביון טלאמו מתארכת לשנים אלה את ראשית התעניינותו בפרויד. לאחר מכן למד רפואה בבית החולים של יוניברסיטי קולג׳ בלונדון בשנים 1924–1930, וזכה במדליית הזהב בכירורגיה. שם התמחה אצל המנתח וילפרד טרוטר. מוסון מונה את ספרו של טרוטר יצרי העדר בשלום ובמלחמה (Instincts of the Herd in Peace and War, 1916) בין ההשפעות החשובות על התעניינותו של ביון במנטליות הקבוצתית.

לאחר שהוסמך עבד ביון כשבע שנים בקליניקת טאוויסטוק. מוסון מציין שהסופר סמואל בקט היה בין האנשים שטיפל בהם שם. בשנים 1933–1939 היה מזכיר המחלקה הרפואית של האגודה הפסיכולוגית הבריטית. ב־1938 החל באנליזה אצל ג׳ון ריקמן, שנקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

במלחמת העולם השנייה שירת ביון כפסיכיאטר צבאי. מוסון כותב שטיפל בחיילים שעברו טראומה ופעל בוועדות לבחירת קצינים, ושהתאוריה הקבוצתית שפיתח מאוחר יותר נשענה על ניסיון זה. ביון וריקמן ניהלו את מה שנודע לימים כניסוי נורת׳פילד הראשון, באגף האימונים של בית חולים פסיכיאטרי צבאי. הדיווח המשותף שלהם, "מתחים תוך-קבוצתיים בטיפול", התפרסם בכתב העת The Lancet ב־1943; מאוחר יותר נדפס מחדש כפרק הפתיחה (Pre-view) של התנסויות בקבוצות¹. ביון טלאמו כותבת שכפסיכיאטר צבאי "הוא יזם גישה חדשה לטיפול קבוצתי".

ב־1945 נעשה ביון יושב ראש הוועד המנהל של קליניקת טאוויסטוק, וב־1946 עמד בראש המחלקה הרפואית של האגודה הפסיכולוגית הבריטית. בטאוויסטוק הנחה קבוצות טיפוליות. שבעה מאמרים על קבוצות אלה, שהתפרסמו בכתב העת Human Relations בין 1948 ל־1951, הם לב ליבו של התנסויות בקבוצות.

באותן שנים עבר ביון אנליזה לימודית אצל מלאני קליין, שנמשכה עד ראשית שנות ה־50. ביון טלאמו מתארכת את תחילתה ל־1945, ומוסון לסביבות 1946. ב־1950 נבחר לחבר בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. הוא נישא פעמיים והיו לו שלושה ילדים. בתו, פרתנופה ביון טלאמו, נעשתה פסיכואנליטיקאית באיטליה.

לאורך שנות ה־50 ניהל ביון אנליזות של מטופלים פסיכוטיים, ולפי מוסון זו העבודה שבזכותה הוא מוכר יותר מכול. שני אנליטיקאים אחרים, חנה סגל והרברט רוזנפלד, עסקו באותה עבודה, ומוסון ממליץ לקרוא את מאמריו הקליניים של ביון לצד מאמריהם. בשנים 1956–1962 ניהל את המרפאה הפסיכואנליטית של לונדון, ובשנים 1962–1965 היה נשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית. הוא גם עמד בראש קרן מלאני קליין. מאמריו הקליניים מתקופה זו, ובהם התקפות על חיבורים, קובצו בספר מחשבות שניות (Second Thoughts, 1967). בין 1962 ל־1970 פרסם ארבעה ספרים תאורטיים.

בינואר 1968 עזב ביון את לונדון לקליפורניה, והשתקע בלוס אנג׳לס. בעשור האחרון לחייו, כותבת ביון טלאמו, לימד רבות באמריקה הלטינית. בשנים אלה כתב את ממואר של העתיד (A Memoir of the Future), שיצא לאור בשלושה כרכים, ב־1975, ב־1977 וב־1979. מוסון מתאר אותו כניסוח מחדש של התאוריה שלו בצורת רומן, וביון טלאמו אומרת שהוא "נחשב בדרך כלל למאתגר". החברה הפסיכואנליטית של לוס אנג׳לס העניקה לו חברות של כבוד ב־1978, ומכון A. K. Rice העניק לו עמיתות של כבוד ב־1979. הוא שב לאנגליה ב־1979 ומת באוקספורד כעבור חודשים אחדים, ב־8 בנובמבר 1979.

בקבוצות בטאוויסטוק, כפי שמדווח התנסויות בקבוצות, סירב ביון לתפקיד המנהיג ופירש את מה שעושה הקבוצה כשלמות. הוא כתב על מנטליות קבוצתית ועל תרבות קבוצתית, ומצא שני רבדים של תפקוד הפועלים בכל קבוצה. קבוצת העבודה היא הצד של הקבוצה המשתף פעולה במשימתה הממשית והמוצהרת. היא שומרת על קשר עם המציאות ומסוגלת ללמוד מן הניסיון.

לצד קבוצת העבודה, ותוך שהיא מתפרצת לתוכה, הקבוצה מתנהגת כאילו חבריה חולקים הנחה בסיסית שלא נאמרה. ביון מנה שלוש. בתלות, הקבוצה נשענת על מנהיג שיספק את צרכיה. בהילחם-ברח, היא מתלכדת כדי להילחם באויב או לברוח ממנו. בזיווג, היא תולה את תקוותה במשיח שטרם נולד. רק הנחה בסיסית אחת פעילה בכל רגע נתון; ביון סבר שהאחרות שרויות במה שכינה המערכת הפרוטו-מנטלית.

ביון שאל גם כיצד יחידים נמשכים אל הנחה שאיש מהם לא ניסח ולא בחר. כדי להסביר זאת שאל מן הכימיה את המונח ולנטיות, לציון נכונותו של אדם להתחבר עם אחרים בהנחה בסיסית. הוא גם הציע שמוסדות מסוימים פועלים כקבוצות עבודה ייעודיות, שכל אחת מהן מנהלת הנחה אחת בשם החברה כולה: הכנסייה מנהלת את התלות, הצבא את ההילחם-ברח והאצולה את הזיווג.

המאמר החותם את הספר, "דינמיקה קבוצתית: סקירה מחודשת" (1952), מנסח מחדש ממצאים אלה במונחים קלייניאניים. ההנחות הבסיסיות מופיעות בו כהגנות מפני החרדות הפסיכוטיות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדפרסיבית, והקבוצה מייצגת את גוף האם. הזדהות השלכתית מסבירה מדוע המטפל חש שהוא מתומרן אל תוך תפקיד.

באותו מאמר דן ביון בספרו של פרויד פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני⁴. הוא טוען שהיחיד הוא חיה קבוצתית, ושהדפוס המשפחתי שמצא פרויד בקבוצות מונח על גבי מנגנונים פרימיטיביים יותר. התקציר של הספר מכנה אותו טקסט מכונן של מסורת יחסי הקבוצה (group relations) של טאוויסטוק. ביון טלאמו מתארת את השפעתה של עבודתו הקבוצתית כהשפעה "מהירה מאוד ונרחבת כאחת", אך מוסון מציין שקליין לא תמכה ברעיונותיו על קבוצות.

בשנות ה־50 פנו מאמריו של ביון אל החלק הפסיכוטי של האישיות. בהתקפות על חיבורים² (1959) תיאר כיצד חלק זה תוקף כל דבר המחבר אובייקט אחד למשנהו. אב-הטיפוס הוא החיבור בין התינוק לשד. חיבורים אחרים הם הזוג ההורי, המילים שמטופל מפרק בגמגום, והקשר בין האנליטיקאי למטופל. ההתקפות נובעות מקנאה בזיווג היוצר ומשנאה לרגש ולמציאות.

המאמר גם הרחיב את היקפה של ההזדהות ההשלכתית. ביון ראה בצורתה התקינה אמצעי תקשורת: התינוק מכניס לתוך האם רגשות שאינו יכול לשאת, כדי שהיא תוכל להחזיק בהם ולהשיבם לו. כאשר האובייקט מסרב להשלכה, התינוק משליך בעוצמה גוברת. ביון ייחס את ההפרעה לשני מקורות: ההרסנות והקנאה המולדות של התינוק, ואובייקט שאינו מסוגל לקלוט השלכות.

התוצאה היא אובייקט פנימי פרימיטיבי, הסופר-אגו ההורס-אגו. הוא אוסר על הזדהות השלכתית ותוקף את החיבורים של הרגש ושל המחשבה. ביון מכנה את החיבורים השורדים "פרוורטיים, אכזריים ועקרים". התהליך נדון בהרחבה בערך התקפות על חיבורים.

ללמוד מן הניסיון³ (1962), הראשון מבין ארבעת ספריו התאורטיים של ביון, מסביר כיצד החוויה נעשית זמינה למחשבה. ביון השתמש בסימנים ריקים במכוון, כדי שמונחיו לא יישאו משמעויות קודמות, ותיאר את האישיות כמערך של פונקציות ושל הגורמים המרכיבים אותן.

פונקציית האלפא הופכת רשמים חושיים ורגשות ליסודות אלפא, שאפשר לאחסן אותם, לחלום אותם ולחשוב אותם. מה שאינה מצליחה להתמיר נותר בצורת יסודות ביתא: דברים כשלעצמם, שאפשר רק לפנותם באמצעות הזדהות השלכתית או לפרוק אותם בפעולה (acting out). יסודות האלפא יוצרים מחסום מגע (contact-barrier), מונח שביון נטל מן הפרויקט (Project) של פרויד, המפריד בין המודע ללא-מודע. היכן שחסרים יסודות אלפא נוצר במקום זאת מסך ביתא, ומטופל שאינו יכול לחלום אינו יכול להירדם או להתעורר כראוי. כאשר פונקציית האלפא מתהפכת, היא מייצרת אובייקטים ביזאריים.

בתיאור זה עיבד ביון מחדש את עבודת החלום של פרויד. פונקציית האלפא פועלת על החוויה בין שהאדם ישן ובין שהוא ער, והחלימה היא שמפרידה בין המודע ללא-מודע. ביון טלאמו מביאה את השקפתו שפונקציית האלפא יכולה לבוא במקום התאוריה של פרויד על התהליכים הראשוניים והמשניים.

הזירה הראשונה של המודל היא האם והתינוק. הרוורי של האם קולט את פחד המוות שהתינוק משליך ומשיב אותו בצורה שהתינוק יכול לשאת. כאשר הרוורי נכשל, התינוק מקבל בחזרה במקום זאת אימה חסרת שם. אצל ביון, החשיבה עצמה מתחילה כאשר ציפייה נפגשת בתסכול: היעדר שאפשר לשאת אותו נעשה למחשבה. הוא קשר זאת לשני העקרונות של ההתרחשות הנפשית אצל פרויד.

ביון מנה שלושה חיבורים בין אובייקטים: L (אהבה), H (שנאה) ו־K (ידיעה). K מציין את ההגעה לידיעה, ולא את ההחזקה בידע. השלילה שלו, מינוס K, מונעת בידי קנאה ובונה "סופר"-אגו מטיף מוסר. הספר דן גם בעובדה הנבחרת, רעיון שנלקח מפואנקרה, ובתנועה בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית, שביון רשם כ־Ps↔D. הוא מסתיים ביחס בין המכיל (♀) למוכל (♂).

המרכיבים של הפסיכואנליזה⁵ (1963) העניק למכיל–מוכל את הסימן ♀♂ ומנה אותו בין מרכיבי הפסיכואנליזה, לצד Ps↔D והחיבורים L,‏ H ו־K. ביון טען שלאובייקט פסיכואנליטי יש שלושה ממדים: חוש, מיתוס ותשוקה.

הספר הציג את הגריד (the Grid), טבלה למיון מחשבות. שורותיה עולות מיסודות ביתא ועד לחשבון אלגברי, ועמודותיה רושמות את השימוש שנעשה במחשבה, מהשערה מגדירה, דרך רישום, קשב וחקירה, ועד לפעולה. ביון קרא את מיתוס אדיפוס כמודל של K, שבמרכזו יהירות הסקרנות. הוא סבר שמטרת האנליזה היא להגדיל את יכולתו של המטופל לסבול כאב, ולא להקל עליו.

בטרנספורמציות⁶ (1965), שכותרת המשנה שלו היא "שינוי מלמידה לצמיחה", ראה ביון באנליזה את חקר הטרנספורמציות ושל מה שנשאר בלתי משתנה (אינווריאנטי) לאורכן. הוא המחיש את הרעיון בציור של שדה פרגים, שבו עדיין אפשר לזהות את השדה.

מאחורי כל טרנספורמציה עומד O, הסימן שלו למציאות האולטימטיבית של חוויה רגשית. את O אי-אפשר לדעת; אפשר רק להיעשות O. ביון הבחין בין טרנספורמציות של תנועה קשיחה, שההעברה היא הדוגמה שהביא להן, לבין טרנספורמציות השלכתיות וטרנספורמציות בהלוצינוזיס. הוא תיאר גם את השינוי הקטסטרופלי של ההתמוטטות הפסיכוטית. המעבר מ־K ל־O, מן הידיעה על חוויה אל ההיעשות לה, נתקל בהתנגדות. הוא ראה בתאוריות פסיכואנליטיות מתחרות טרנספורמציות של אותן מציאויות.

קשב ופרשנות⁷ (1970) גזר מכך את המסקנות לטכניקה. ביון ביקר מודל רפואי של האנליזה והסתמך במקומו על האינטואיציה. הוא ביקש מן האנליטיקאי להניח בצד זיכרון, תשוקה והבנה, וכינה את העמדה שהדבר מחייב אקט של אמונה, שאותו רשם כ־F. הוא קשר אותה לרעיון "היכולת השלילית" (negative capability) של קיטס. האנליטיקאי עובר מסבלנות לביטחון, שני מצבים שביון השווה ל־Ps ול־D. טרנספורמציה ב־O משנה את מי שעובר אותה.

הספר גם הרחיב את המכיל–מוכל אל היחס שבין יחיד לקבוצה, כמו היחס בין המיסטיקן או הגאון לבין הממסד. ביון כינה יחסים כאלה קומנסליים, סימביוטיים או טפיליים. אחד מניסוחי הספר הוא שמחשבה אמיתית אינה זקוקה לחושב, ואילו שקר זקוק לו.

ביון טלאמו כותבת שרעיונותיו הפסיכואנליטיים של ביון "עוררו מחלוקת רבה, וכמעט לא התקבלו עד שנות ה־70". מוסון מציין שקליין לא תמכה בשימוש שעשה ביון במושג מורחב של הזדהות השלכתית כדי להבין את ההעברה הנגדית. הוא מוסיף ש־O "עדיין מהווה אתגר מסוים לאנליטיקאים בני זמננו".

כמה קלייניאנים בנו על עבודתו של ביון. חנה סגל, שכמו ביון הייתה תלמידה של קליין וניהלה אנליזות של מטופלים פסיכוטיים, אימצה את תיאורו של ההזדהות ההשלכתית הפתולוגית. היא קשרה את התאוריה שלה עצמה על היווצרות הסמל ליסודות אלפא וביתא, כמו בחלום, פנטזיה ואמנות⁸ (1991). דונלד מלצר הקדיש את החלק השלישי של ההתפתחות הקלייניאנית⁹ (1978) למשמעות הקלינית של עבודת ביון, וראה בתאוריית החשיבה שלו את הצעד הבא אחרי פרויד וקליין. בהקלאוסטרום¹⁰ (1992) שמר מלצר את המונח הזדהות השלכתית להשלכה התקשורתית שתיאר ביון, אל תוך מכיל קולט. מולה העמיד את ההזדהות הפולשנית כמקבילתה האומניפוטנטית. ביון הדריך את מרתה האריס, שהמודל שלה של הילד במשפחה, שנכתב עם מלצר, נשען על רעיונותיו.

השפעתו של ביון הגיעה גם אל מעבר לקלייניאנים. אנדרה גרין פגש את ביון ב־1976, ושאב מרעיונותיו, לצד רעיונותיו של ויניקוט, בהשקפותיו על מצבי גבול ועל הטכניקה. אצל תומאס אוגדן נעשו הרוורי, המכיל–מוכל, פונקציית האלפא והחלימה ליסוד עבודתו מסוף שנות ה־90.

בעל אי-היכולת לחלום¹¹ (2003) הלך אוגדן בעקבות ביון בגורסו שהחלימה יוצרת את ההבדל בין מודע ללא-מודע. בעל החזקה והכלה, הוויה וחלימה¹² (2004) העמיד את המכיל–מוכל של ביון, הנוגע לעיבוד מחשבות, לצד ההחזקה של ויניקוט, הנוגעת להוויה. הוא המשיך בקו זה בלגלות-מחדש את הפסיכואנליזה¹³ (2009). בפסיכואנליזה אונטולוגית או "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"¹⁴ (2019) התחקה אחר שורשי הפסיכואנליזה האונטולוגית עד למפנה של ביון המאוחר מן הידיעה על החוויה אל ההיעשות לה.

מאמריו של ביון על קבוצות קובצו בהתנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים¹ (1961). מאמריו הקליניים על פסיכוזה, ובהם התקפות על חיבורים² (1959), קובצו בספר מחשבות שניות (Second Thoughts, 1967). ארבעת ספריו התאורטיים הם ללמוד מן הניסיון³ (1962), המרכיבים של הפסיכואנליזה⁵ (1963), טרנספורמציות⁶ (1965) וקשב ופרשנות⁷ (1970); כותרת המשנה של האחרון היא "גישה מדעית לתובנה בפסיכואנליזה ובקבוצות". כתיבתו המאוחרת כוללת את שלושת הכרכים של ממואר של העתיד (A Memoir of the Future, 1975–1979), והאוטוביוגרפיה שלו, סוף השבוע הארוך (The Long Week-End), ראתה אור לאחר מותו, ב־1982. כתביו המכונסים, בעריכת כריס מוסון, יצאו לאור ב־2014.