דונלד מלצר

מלצר נולד ב-1922. הערך הביוגרפי שכתבה מרגרט רסטין עבור קרן מלאני קליין, והספד שפרסמה קרן האריס מלצר, ממקמים את הולדתו בניו ג'רזי; ויקיפדיה האנגלית מציינת את העיר ניו יורק. הוא למד רפואה בייל ובמכללה לרפואה על שם אלברט איינשטיין. לאחר מכן התמחה בפסיכיאטריה בסנט לואיס שבמיזורי ועבד שם כפסיכיאטר. לדברי רסטין, התעניינותו ברעיונותיה של קליין הביאה אותו אל פסיכיאטריית הילדים.

ב-1954 שלח אותו חיל האוויר של ארצות הברית ללונדון כפסיכיאטר ילדים. שם החל אנליזה אצל קליין שנמשכה עד מותה ב-1960, ובתוך זמן קצר עזב את הצבא כדי להתמסר לפסיכואנליזה. האגודה הפסיכואנליטית הבריטית קיבלה אותו להכשרה בעבודה עם מבוגרים ועם ילדים כאחד. את טיפוליו במבוגרים הדריכו חנה סגל והרברט רוזנפלד. את טיפוליו בילדים הדריכו בטי ג'וזף, אסתר ביק וסגל. רעיונותיה של ביק על התחושה של עור המחזיק את העצמי יחד, ועל ההזדהות הדביקה שתופסת את מקומה כאשר היא חסרה, עמדו מאוחר יותר ביסוד תיאורו של מלצר את המצבים האוטיסטיים. ידידויות עם רוג'ר מאני-קירל ועם ביון עיצבו את חשיבתו המאוחרת. הוא קיבל אזרחות בריטית.

מלצר היה לאנליטיקאי מדריך באגודה הפסיכואנליטית הבריטית ולמדריך מבוקש. הוא לימד שנים רבות במרפאת טביסטוק והיה קשור בקשרים הדוקים לתוכנית הפסיכותרפיה של ילדים שביק ייסדה שם בהזמנת ג'ון בולבי. ההרצאות שנשא במכון לפסיכואנליזה ובטביסטוק בין 1965 ל-1978 היו לספר ההתפתחות הקלייניאנית⁴. הוא גם היה חבר בקבוצת אימאגו של אדריאן סטוקס, חוג של היסטוריונים של האמנות, פילוסופים ופסיכואנליטיקאים.

ב-1971 נשא לאישה את מרתה האריס, אשתו השלישית. היא ירשה את מקומה של ביק כראש תוכנית ההכשרה בפסיכותרפיה של ילדים בטביסטוק, ובעלה השני, רולנד האריס, מת ב-1969. כבר ב-1970 ייסדו השניים את קרן רולנד האריס לחינוך, שבמשך כשלושים שנה פרסמה ספרים פסיכואנליטיים בהוצאת קלוני. יחד לימדו ברחבי אירופה, סקנדינביה ודרום אמריקה, וכן בחלקים מצפון אמריקה ובהודו. מסעותיהם סייעו לבסס את מודל טביסטוק להכשרה בפסיכותרפיה של ילדים בערים באיטליה, בצרפת ובארגנטינה. ב-1976 כתבו את A Psychoanalytical Model of the Child-in-the-Family-in-the-Community (מודל פסיכואנליטי של הילד-במשפחה-בקהילה), לשימוש בבתי ספר וביחידות טיפוליות. לפי מקור אחד ביקש מהם ארגון ה-OECD לכתוב אותו, ולפי מקור אחר אונסקו. החיבור הופיע תחילה בצרפתית, ובאנגלית נדפס רק ב-1994. האריס מתה ב-1987.

בראשית שנות השמונים פרש מלצר מן האגודה הפסיכואנליטית הבריטית. ויקיפדיה האנגלית מייחסת את הפרידה למחלוקות על אופן ההכשרה. רסטין כותבת על מחלוקת בנוגע לארגון האגודה ועל איבות אישיות מרות למדי. הוא המשיך לחיות ולעבוד באוקספורד.

הוראתו העדיפה את מה שכינה שיטת אטלייה, שאותה פרש במאמרו Towards an atelier system (לקראת שיטת אטלייה), ובה הציגו המודרכים חומר קליני לא ערוך. קבוצות הדרכה התכנסו סביבו בארצות רבות. הוא מת באוקספורד ב-13 באוגוסט 2004, ערב יום הולדתו השמונים ושניים.

התהליך הפסיכואנליטי¹ (1967), ספרו הראשון, מתאר את ההיסטוריה הטבעית של האנליזה. הוא בנוי על דגם האנליזה של ילדים בחדר המשחקים, ומורחב משם אל החומר המורכב יותר של מבוגרים. בהישען על רעיונותיה של קליין על הזדהות השלכתית ועל העולם הפנימי, מתאר מלצר תהליך העובר בשלבים המשקפים את התפתחותם של יחסי האובייקט הראשוניים.

השלב הראשון הוא כינוס ההעברה. אחריו בא מיון הבלבולים הגאוגרפיים, הבלבול בין פנים לחוץ ובין עצמי לאובייקט, שיוצרת הזדהות השלכתית מסיבית. אחריהם באים מיון הבלבולים האזוריים, סף העמדה הדיכאונית ותהליך הגמילה. הספר מבחין בין ההעברה המעוצבת מראש, תפיסותיו המוקדמות של המטופל על האנליזה, לבין ההעברה במובנה הממשי. הוא גם מראה כיצד מחזור התהליך כולו חוזר בתוך הפגישה הבודדת.

המוציא לאור הנוכחי של הספר מתאר אותו כזורע את הזרעים של המודל המאוחר של מלצר לנפש, ובכלל זה את האיכות האסתטית של התהליך האנליטי. לאון גרינברג כתב הקדמה לתרגומו הספרדי ב-1968.

מצבי נפש מיניים² (1973) הוא עיבוד קלייניאני מחדש של תורת המיניות של פרויד. הוא קורא את חיי המין כמערך של מצבי נפש המאורגנים בידי יחסי אובייקט פנימיים, ודן במיניות במונחים מטא-פסיכולוגיים ולא תיאוריים או התנהגותיים. הפנטזיה הלא-מודעת והסצנה הראשונית עומדות במרכז המודל.

המיניות הבוגרת, לפי תיאור זה, נשענת על הזדהות עם ההורים המאוחדים הפנימיים. מלצר מבחין בינה לבין המיניות הפולימורפית של העצמי האינפנטילי, ומבדיל את שתיהן מן המצבים הפרוורטיים וההתמכרותיים שבהם חלקים הרסניים של העצמי תוקפים את הזוג ההורי הפנימי. הפרקים המאוחרים מחילים את התאוריה המבנית הזאת על גיל ההתבגרות, על עריצות, על חינוך ועל פורנוגרפיה. המוציא לאור מבליט את תועלתו להבנת סטיות והתמכרויות.

חקירות באוטיזם³ (1975) מדווח על עבודתה של קבוצת מחקר של פסיכותרפיסטים של ילדים שבראשה עמד מלצר, ושחבריה היו ג'ון ברמנר, שירלי הוקסטר, דורין ודל ואיסקה ויטנברג. הקבוצה טיפלה בילדים אוטיסטיים באנליזה, והספר מציג ארבעה מהם, המכונים טימי, ג'ון, בארי ופיפי.

בפרקים התאורטיים של מלצר, האוטיזם במובנו הצר הוא מצב נטול מחשבה. הוא נוצר בדרך של פירוק, השעיה סבילה של הקשב המניחה לחושים לנדוד זה מזה, כך שכל אחד מהם נצמד לאובייקט משלו. בשונה מפיצול, הפירוק אינו כרוך בסדיזם או בחרדה, והחושים מתאחדים שוב כשהקשב חוזר.

מן האוטיזם במובנו הצר הבחין מלצר במצבים פוסט-אוטיסטיים. אלה מתאפיינים בקשר דו-ממדי, משטח אל משטח, ובהזדהות דביקה. עצמי שלא הפנים אובייקט מכיל אינו יכול להשליך אל תוך אובייקט או להפנים אותו. במקום זאת הוא מחזיק את עצמו יחד בכך שהוא נדבק לפני השטח של האובייקט ומחקה אותו. המונח הוא של ביק, אך הופיע לראשונה בדפוס בכתביו של מלצר מ-1975. החומר הקליני חשף גם את מה שהמוציא לאור של הספר מכנה הגאוגרפיה של האם הפנימית, שעיצבה מאוחר יותר את תאוריית הקלאוסטרום שלו.

בפרק על הממדיות בתפקוד הנפשי דירג מלצר אופנים של התייחסות לאובייקטים, למרחב ולזמן. התפקוד החד-ממדי הוא התנועה נטולת המחשבה אל האובייקטים או מהם, האופיינית לאוטיזם במובנו הצר. בתפקוד הדו-ממדי העצמי והאובייקטים נחווים כמשטחים ללא פנים. התפקוד התלת-ממדי מכיר אובייקטים בעלי מרחבים פנימיים, שהזדהות השלכתית יכולה לחדור אליהם. התפקוד הארבע-ממדי מוסיף את הזמן ואת ההתפתחות. המוציא לאור מציג זאת כתאוריה הראשונה בפסיכואנליזה של ממדיות החיים הנפשיים.

ההתפתחות הקלייניאנית⁴ (1978) מקבץ את ההרצאות מן השנים 1965 עד 1978, והופיע תחילה בשלושה חלקים. החלק הראשון מתחקה אחר התפתחותו הקלינית של פרויד. המוציא לאור מדגיש את המתח שהספר חושף בין התצפיות הקליניות האמיתיות של פרויד לבין תאוריה שלא תמיד יכלה להכיל אותן.

החלק השני קורא שבוע אחר שבוע את סיפורה של אנליזה של ילד⁵ של קליין, המקרה של ריצ'רד. המוציא לאור מכנה אותו כנראה ספרו האישי והנלהב ביותר, מחווה לאנליטיקאית שלו.

החלק השלישי פורש את המשמעות הקלינית של עבודתו של ביון. מלצר תיאר את ההרצאות הן כחיפוש אחר אינטגרציה לכדי אובייקט פסיכואנליטי פנימי משולב, והן כמדריך לסטודנטים.

תפיסת היופי⁶ (1988), שנכתב עם מג האריס ויליאמס, מציע שההתפתחות אינה מתחילה ברדיפה אלא בתגובתו המציפה של התינוק ליופייה של האם. הקונפליקט האסתטי נטוש בין יופייה החיצוני, הפתוח לחושים, לבין פנימה, שהוא חידתי ואפשר רק לדמיין אותו. הנסיגה מן הקונפליקט הזה, טען מלצר, עומדת ביסוד הפרעות רבות מאוחרות יותר, ואילו היכולת לשאת אותו עומדת ביסוד החשיבה, האמנות והקשר האנליטי.

רסטין מציינת שהוא בא לראות בתופעות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית נסיגה הגנתית מפני הקונפליקט האסתטי. היא מציעה שהשקפתו והשקפתה של קליין עשויות להשלים זו את זו ולא להחליף זו את זו. הפרקים של ויליאמס קוראים את הקונפליקט בשירה ובספרות. המוציא לאור מתאר את הספר כמיזם משפחתי של מרתה האריס, בנותיה מג ומורג, ומלצר.

ראשיתו של הרעיון של צורה פולשנית של הזדהות השלכתית במאמרו מ-1966, The relation of anal masturbation to projective identification (היחס בין אוננות אנאלית להזדהות השלכתית). המאמר קשר אותה לכישלונה של התפתחות אמיתית ולבלבול בזהות.

בספר הקלאוסטרום⁷ (1992) פיתח בהרחבה את ההזדהות הפולשנית. הוא הבחין בינה לבין ההזדהות ההשלכתית התקשורתית שתיאר ביון במודל המכל והמוכל. ההזדהות הפולשנית היא פנטזיה כול-יכולה של חדירה בכוח אל תוך האם הפנימית כדי לנכס את תכונותיה.

העולם הפנימי שהיא יוצרת הוא הקלאוסטרום, המחולק לתאים של הראש-שד, של איבר המין ושל החלחולת, ולכל אחד מהם אווירה משלו. החיים בתוכו מוצלים באימה קלאוסטרופובית מפני גירוש. מלצר התחקה אחר חלקו של הקלאוסטרום בנרקיסיזם, בסטיות ובהתמכרויות, בפסיכוזה ובפריצתה של סכיזופרניה, בגיל ההתבגרות ובפוליטיקה. הוא דן גם בבעיות הטכניות שהוא מעורר באנליזה. הספר נחתם במסה של מג האריס ויליאמס על מקבת.

רבקה גרינברג העירה שמלצר תיאר את ההזדהות הזאת כפולשנית, עניין של איכות, ולא כמסיבית, עניין של כמות. רסטין קושרת את תיאורו של כוחות אנטי-התפתחותיים בנפש, הפועלים לעיתים כמו כנופיה, לעבודתו של רוזנפלד ולמקלטים הנפשיים של ג'ון סטיינר.

מלצר נחשב לדמות מרכזית בזרם הפוסט-קלייניאני הקשור בביון. הוראתו הפכה אותו למשפיע בארצות רבות, בייחוד בדרום אמריקה וברחבי אירופה. רעיונותיו נותרו זמן רב שנויים במחלוקת בבריטניה, אך מעמדו שם הולך ומתחזק מחדש. כנסים על עבודתו נערכו בלונדון ב-1998, בפירנצה ב-2000, בבואנוס איירס, בסבונה ובברצלונה ב-2005, ובסטוונגר ב-2007.

רסטין כותבת שלבו היה נתון לתפיסת הפסיכואנליזה כאמנות, ושהיצירתיות האישית הייתה תמיד החשובה ביותר בעיניו. היא מציינת גם שקוראים עלולים להיות מתוסכלים מייחודן של צורות החשיבה והכתיבה שלו. קרן האריס מלצר, הממשיכה את קרן רולנד האריס לחינוך, הוציאה מחדש את ספריו. היא פרסמה גם תיעוד של הסמינרים שלו מחוץ לבריטניה, ובהם Meltzer in Paris,‏ Meltzer in Venice ו-Meltzer in São Paulo.

ספריו הם The Psycho-Analytical Process ‏(1967), Sexual States of Mind ‏(1973), Explorations in Autism ‏(1975, עם ג'ון ברמנר, שירלי הוקסטר, דורין ודל ואיסקה ויטנברג), The Kleinian Development ‏(1978), Dream Life ‏(1983), Studies in Extended Metapsychology ‏(1986), The Apprehension of Beauty ‏(1988, עם מג האריס ויליאמס) ו-The Claustrum ‏(1992). Sincerity and Other Works, מאמריו המקובצים בעריכת א' האן, ראה אור ב-1994.

בין מאמריו: The relation of anal masturbation to projective identification ‏(1966), ועם מרתה האריס, A Psychoanalytical Model of the Child-in-the-Family-in-the-Community ‏(1976). קרן האריס מלצר פרסמה מאז שלושה כרכים של Selected Papers שלו ואת Adolescence ‏(2011).