הרברט רוזנפלד

הרברט אלכסנדר רוזנפלד נולד ב־2 ביולי 1910 בנירנברג, למשפחה יהודית. הוא למד רפואה בכמה אוניברסיטאות בגרמניה, נמשך לפסיכיאטריה במינכן וסיים שם את לימודיו ב־1934. החוקים האנטי־יהודיים של המשטר הנאצי, שאסרו עליו לטפל במטופלים שאינם יהודים, הביאו אותו לעבור לבריטניה ב־1935. הוא נבחן מחדש בבחינות הרפואה בגלזגו ועבד בכמה בתי חולים, ושם החל להתעניין בטיפול במטופלים פסיכוטיים קשים באמצעות פסיכותרפיה ולא באמצעות תרופות.

ב־1942 החל באנליזת הכשרה אצל מלאני קליין בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. ב־1945 נעשה חבר שותף בחברה, ב־1948 חבר מן המניין, וב־1949 אנליטיקאי מדריך. מקרה ההכשרה הראשון שלו היה לנושא מאמרו הראשון, אנליזה של מצב סכיזופרני עם דפרסונליזציה³ (1947). ב־1972 נבחר לעמית המכללה המלכותית לפסיכיאטרים, והוא מת בלונדון ב־1986.

רוזנפלד עבד בלונדון עד סוף ימיו ולימד במכון לפסיכואנליזה ובחוץ לארץ, והתמקד במטופלים פסיכוטיים ובמטופלים בעלי הפרעות קשות. יחד עם סגל וביון, שעבודתם על הפסיכוזה התנהלה במקביל לשלו, הרחיב את משנתה של קליין והיה לסמכות בפסיכואנליזה של הפסיכוזה.

כאנליטיקאי מדריך ערך אנליזה למרתה האריס במהלך הכשרתה הפסיכואנליטית, והיה אחד המדריכים של דונלד מלצר במקרים של מבוגרים שבהם טיפל. הוא היה גם המדריך הראשון בהכשרתו של ג׳ון סטיינר, שערך לימים כרך על עבודתו. בין 1978 ל־1985 היה אחד מכמה אנליטיקאים בריטים שהוזמנו בידי חברי החברה הפסיכואנליטית האיטלקית להעביר סמינרים והדרכות; תמלילי המפגשים האלה נערכו בידי פרנקו דה מאזי ויצאו לאור בשם Herbert Rosenfeld at Work: The Italian Seminars ‏(2001).

את מאמריו מן השנים 1946 עד 1964 כינס במצבים פסיכוטיים: גישה פסיכואנליטית¹ (1965). ספרו האחרון, מבוי סתום ופרשנות, ראה אור ב־1987, שנה לאחר מותו, ככרך הראשון בסדרה New Library of Psychoanalysis.

המאמר מ־1947 דיווח על מה שריקרדו סטיינר, בערך שכתב על רוזנפלד ב־International Dictionary of Psychoanalysis, מכנה המקרה הראשון של מבוגר פסיכוטי שטופל בהצלחה באמצעות "שיטה פסיכואנליטית פרשנית גרידא". המאמר נשען על הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים⁴ של קליין, שראה אור זה עתה, והיה המאמר הקליני הראשון שעשה שימוש במושג ההזדהות ההשלכתית שלה. רוזנפלד טען שההתפוררות של האני של מטופלו ותחושות הדפרסונליזציה נבעו מפיצול מופרז ומהשלכה של חלקים מן העצמי לתוך אובייקטים (אנליזה של מצב סכיזופרני עם דפרסונליזציה³).

בניגוד לדעה שמטופלים פסיכוטיים נסוגים מן האובייקטים ואינם מפתחים העברה, החזיק רוזנפלד בעמדה שמטופלים סכיזופרניים מפתחים העברה עזה, שבה האנליטיקאי משמש נשא לחלקים המושלכים של המטופל. הוא כינה אותה פסיכוזת העברה והבחין בינה לבין נוירוזת ההעברה: היא מאופיינת בהשלכה מסיבית של פנטזיות לא מודעות על האנליטיקאי וביחסי אובייקט פרימיטיביים. פירושה נעשה ללב הטכניקה שלו (מצבים פסיכוטיים¹).

בהערות על הפסיכופתולוגיה של מצבי בלבול בסכיזופרניות כרוניות⁵ (1950) תיאר מצבים שבהם נכשל הפיצול התקין והמארגן בין אובייקטים טובים לרעים, ובין החלקים האוהבים והשונאים של העצמי. האהבה והשנאה מתערבבות, והמטופל חושש שהדחפים ההרסניים יחריבו את העצמי הטוב ואת האובייקט הטוב. במקום שבו שולטת הקנאה, האובייקט הטוב עצמו מותקף, ואי אפשר עוד להבחין בין טוב לרע. רוזנפלד ראה בבלבול מצב התלוי בין פיצול לאינטגרציה: הוא עשוי להיות צעד לקראת אינטגרציה או נסיגה ממנה. קליין אימצה את תיאורו של מצבי הבלבול בקנאה והכרת תודה⁶ (1957).

מצבים פסיכוטיים מכנס מאמרים שבהם החיל רוזנפלד את התאוריות והטכניקות שפיתחה קליין בעבודתה עם תינוקות וילדים צעירים על סכיזופרניה חריפה וכרונית, היפוכונדריה קשה, התמכרות לסמים, דיכאון קשה ומצבים מאניים־דפרסיביים. מטרתו הייתה לבחון את ערכן הטיפולי ולראות מה הן עשויות ללמד על הגורמים לפסיכוזה. מלבד המאמרים על דפרסונליזציה, על בלבול ועל נרקיסיזם, כולל הספר מאמרים על הומוסקסואליות גברית ופרנויה (1949), על הקונפליקט של האני העליון ועל תופעות העברה אצל מטופלים סכיזופרניים חריפים (1952), על התמכרות לסמים (1960), על האני העליון ואידיאל האני (1962), על היפוכונדריה (1964) ועל אקטינג אאוט (1964). קרן מלאני קליין מתארת את הספר כטיעון חזק לכך שהתסמינים הפסיכוטיים ניתנים להבנה ולתועלת שבטיפול פסיכואנליטי בהם.

מאמר נוסף מ־1971, על חשיבותה של ההזדהות ההשלכתית במבנה האני וביחסי האובייקט של המטופל הפסיכוטי, שפורסם בקובץ Problems of Psychosis, פורש את סוגיה ומניעיה השונים של ההזדהות ההשלכתית; קרן מלאני קליין מכנה אותו מקור סטנדרטי. רוזנפלד הגיע להבחין בין השלכות שמתקשרות מצב נפשי, שהאנליטיקאי יכול להכיל, לבין השלכות שנועדו לפרוק חלקים לא רצויים של העצמי, או לשלוט באובייקט ולהכחיש נפרדות ותלות. ארבעה פרקים במבוי סתום ופרשנות² עוסקים בהכלת ההזדהות ההשלכתית אצל מטופלים גבוליים וסכיזופרניים ובקשיי ההעברה הנגדית שהיא יוצרת.

בעל הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית⁷ (1964) עיצב רוזנפלד מחדש את הנרקיסיזם במונחים קלייניאניים. בעוד שפרויד תיאר את הנרקיסיזם כליבידו שנסוג מן האובייקטים אל האני, תיאר רוזנפלד יחס אומניפוטנטי אל האובייקטים. באמצעות הפנמה אומניפוטנטית העצמי מנכס לעצמו את תכונותיו הטובות של האובייקט; באמצעות השלכה אומניפוטנטית הוא משכן את חלקיו הלא רצויים באובייקט, שערכו מופחת מעתה. התוצאה היא אידיאליזציה גרנדיוזית של העצמי. מאחר שאין הבחנה בין העצמי לאובייקט, הנפרדות של האובייקט הטוב אינה מוכרת לעולם, ועמה גם התלות, הקנאה והדחפים ההרסניים שהנפרדות הייתה מעוררת, וחרדות הבלבול וההתפוררות הנובעות מהם.

מאמרו גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות⁸ (1971), שנכתב לבקשת הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי ה־27 בווינה, העמיד היבט הרסני של הנרקיסיזם לצד ההיבט הליבידינלי שתיאר ב־1964. בנרקיסיזם ההרסני, החלקים האומניפוטנטיים וההרסניים של העצמי הם שזוכים לאידיאליזציה. הם נחווים כמקור של כוח עליון, ולעתים קרובות הם מיוצגים בחומר של המטופל ככנופיית מאפיה, ומאורגנים נגד העצמי התלותי ונגד יחסיו השפויים עם אובייקטים טובים. ארגונים כאלה מפצלים את העצמי ומעכבים את התפתחותו של חלקו השפוי. רוזנפלד הציג זאת כגישה קלינית לתאוריה של פרויד על התמזגותם והתפרקותם של דחפי החיים והמוות: הארגון ההרסני שזכה לאידיאליזציה היה, לפי תיאורו, המקום שבו דחף המוות מתגלה בקליניקה. הוא שב לנושא בפרק על נרקיסיזם הרסני ודחף המוות בספרו מבוי סתום ופרשנות.

בשנותיו האחרונות פנה רוזנפלד אל כשלי התקשורת בין המטופל לאנליטיקאי, ואל חלקו של האנליטיקאי עצמו ביצירת מבוי סתום. מבוי סתום ופרשנות² בנוי מחלקים העוסקים בתרומתו של האנליטיקאי לטיפול מוצלח ולטיפול כושל, בהשפעת הנרקיסיזם על מלאכתו של האנליטיקאי, ובהשפעת ההזדהות ההשלכתית על מלאכה זו. בין פרקיו נמצאים עיונים במבנה אופי נרקיסיסטי אומניפוטנטי בהיפוכונדריה כרונית ובמטופלים נרקיסיסטיים בעלי תגובה טיפולית שלילית. במקום לראות במבואות סתומים כאלה מכשול שאין לעבור אותו, טען רוזנפלד שאפשר לעבד אותם, ושמבוי סתום עשוי לאפשר למטופל לשחזר עם האנליטיקאי את המבואות הסתומים של התפתחותו שלו.

הספר העניק משקל רב יותר מעבודותיו המוקדמות לטראומה ולכשל הסביבתי בהיווצרותם של ארגונים נרקיסיסטיים. רוזנפלד הזהיר שמטופלים שסבלו מחסך או מטראומה בילדותם עלולים לעבור טראומה מחודשת באנליזה אם האנליטיקאי ידגיש יתר על המידה את ההרסנות המולדת. בפרק החותם, הרהור בדיעבד על תאוריות וטכניקות משתנות, הבחין בין מטופלים נרקיסיסטיים עבי עור, הנראים חסינים וזקוקים לפירוש תקיף ועקבי כדי שיימנע מבוי סתום, לבין מטופלים דקי עור, הרגישים ביותר ונפגעים בקלות, ושאצלם פירוש מוקדם מדי של הרסנותם עלול לחזור על טראומה מוקדמת (נרקיסיזם עבה-עור ודק-עור).

השקפותיו המאוחרות של רוזנפלד היו שנויות במחלוקת. קרן מלאני קליין מציינת שהדגש שלו על טראומה ועל טעויות האנליטיקאי עורר מחלוקת בין הקבוצות במכון לפסיכואנליזה, ועם זאת הספר עדיין מוערך משום שהוא קורא לאנליטיקאים לשים לב מקרוב לאופן שבו המטופלים מגיבים להתערבויותיהם, כדי שאפשר יהיה לזהות טעויות. ביקורת שהתפרסמה ב־British Journal of Medical Psychology קבעה שהספר "בעל ערך למבקריו של המחבר באותה מידה שהוא בעל ערך לרבים שהלכו בדרכו".

תאוריית הנרקיסיזם שלו הגיעה אל מעבר לקבוצה הקלייניאנית. בנקודות מבט מנוגדות על טבען של אישיויות נרקיסיסטיות ועל הטיפול הפסיכואנליטי בהן⁹ (1974) העמיד אוטו קרנברג את עמדתו לצד עמדתו של רוזנפלד, בין היתר, מול עמדתו של היינץ קוהוט, ואמר שאימץ היבטים רבים של הטכניקה הקלייניאנית של רוזנפלד אף שנבדל ממנה בפרטים. יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים האומניפוטנטיים של רוזנפלד נקראים לרוב כאחד ממקורותיו של העצמי הגרנדיוזי הפתולוגי של קרנברג, ואנדרה גרין נמנה גם הוא עם אלה שפיתחו את תיאורו של הנרקיסיזם ההרסני.

בתוך המסורת הקלייניאנית ביסס ג׳ון סטיינר את תיאורו של הארגונים הפתולוגיים של מטופלים גבוליים, ושל המפלטים הנפשיים שהם מספקים, בין השאר על מושג הנרקיסיזם הפתולוגי של רוזנפלד. כותבים מאוחרים יותר, ובהם אנתוני בייטמן ורונלד בריטון, טענו שמצבים עבי עור ודקי עור עשויים להתחלף זה בזה אצל אדם אחד. ב־2008 ערך סטיינר את Rosenfeld in Retrospect: Essays on His Clinical Influence, שכינס הרצאות מכנס מאת בריטון, מייקל פלדמן, אדנה או'שונסי, חנה סגל וריקרדו סטיינר, פרק מאת ג׳ון סטיינר הסוקר בעין ביקורתית את ההתפתחויות השנויות יותר במחלוקת בעבודתו המאוחרת של רוזנפלד, וארבעה ממאמריו של רוזנפלד עצמו, שעמיתיו בחרו בהם כמשמעותיים ביותר.

מאמריו העיקריים של רוזנפלד ראו אור ב־International Journal of Psycho-Analysis: אנליזה של מצב סכיזופרני עם דפרסונליזציה³ (1947), הערות על הפסיכופתולוגיה של מצבי בלבול בסכיזופרניות כרוניות⁵ (1950), על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית⁷ (1964) וגישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם⁸ (1971). האחרון נדפס שוב בכרך הראשון של Melanie Klein Today ‏(1988), בעריכת אליזבת בוט ספיליוס.

ספריו הם מצבים פסיכוטיים: גישה פסיכואנליטית¹ (לונדון: Hogarth Press, 1965) ומבוי סתום ופרשנות: גורמים טיפוליים ואנטי-טיפוליים בטיפול הפסיכואנליטי במטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים² (לונדון: Tavistock, 1987). הסמינרים שלו באיטליה יצאו לאור בשם Herbert Rosenfeld at Work: The Italian Seminars ‏(2001), בעריכת פרנקו דה מאזי.