ז'וליה קריסטבה

קריסטבה נולדה בשם יוליה סטויאנובה קרסטבה ב־24 ביוני 1941 בסליבן שבבולגריה, בתו של מנהל חשבונות בכנסייה. היא ואחותה למדו בבית ספר דובר צרפתית שהפעילו נזירות דומיניקניות. בהמשך למדה בלשנות באוניברסיטת סופיה ועבדה כעיתונאית, וכסטודנטית לתואר מתקדם זכתה במלגת מחקר שהביאה אותה לצרפת.

התיאורים של מועד הגעתה חלוקים. ויקיפדיה האנגלית ואנציקלופדיית ראוטלדג׳ לפילוסופיה מציבות את הגעתה ב־1965, ולפי הראשונה בדצמבר. באתר האינטרנט שלה נאמר שהיא חיה ועובדת בצרפת מאז 1966, השנה שמציינת גם קלי אוליבר ב־Encyclopedia of Modern Europe.

בפריז למדה בבית הספר המעשי ללימודים גבוהים (École pratique des hautes études) אצל לוסיאן גולדמן, שהנחה את עבודת הדוקטורט שלה, ואצל רולאן בארת; אוליבר מזכירה גם את קלוד לוי־שטראוס. היא הצטרפה לקבוצת טל קל, שהתגבשה סביב כתב העת שייסד הסופר פיליפ סולרס. ב־2 באוגוסט 1967 נישאה לסולרס, שנולד בשם פיליפ ז׳ויו, והיא פרסמה גם בשם ז׳וליה ז׳ויו.

בראיון עם מריאנו הורנשטיין תיארה את דרכה אל הפסיכואנליזה. סולרס שלח אותה לסמינר של ז׳אק לאקאן, שבו בתחילה לא הבינה דבר, ובאותה תקופה החלה לקרוא את זיגמונד פרויד ואת קליין. מאוחר יותר הזמין אותה לאקאן להציג את עבודתה בסמינר, והיא סירבה. כשחיפשה אנליטיקאי, סברה ששניהם מכירים זה את זה היטב מדי.

הפונולוג והבלשן איוון פונאגי, שעבר אנליזה אצל תלמידיו של שאנדור פרנצי, אמר לה שעליה לפנות אל הפרוידיאנים הקלאסיים. הוא שלח אותה אל אילזה בראנד מן החברה הפסיכואנליטית של פריז (SPP), ואצלה החלה באנליזה בשנות ה־70. לדבריה נכנסה לאנליזה כדי להימלט מן השפה המופשטת. היא החליטה להיות אנליטיקאית בעצמה לאחר מסע לסין, מתוך רצון במחויבות שאינה פוליטית ואינה דתית אלא יחסים אנושיים.

לפי אוליבר השלימה את הכשרתה ב־1979. ב־SPP נעשתה חברה שותפה ב־1987 וחברה מן המניין ב־1997, וכיום היא חברה מן המניין ואנליטיקאית מדריכה בחברה.

ב־2018 הודיעה ועדת התיקים של בולגריה ששירות הביטחון הממלכתי של התקופה הקומוניסטית רשם אותה כסוכנת בשם הקוד "סבינה", שגויסה לכאורה ביוני 1971, והחלה לפרסם את תיקה. קריסטבה דחתה את הטענה וכינתה אותה "גרוטסקית ושקרית". העיתונאי ניל אשרסון קבע שערכם המודיעיני של הדיווחים שבתיק היה כמעט אפסי.

ספרה הראשון, סמיוטיקה (1969), כינס את המסות שכתבה בפריז מ־1966 ואילך. עבודת הדוקטורט הממלכתית שלה, שעליה הגנה ב־1973, ראתה אור ב־1974 בשם מהפכת הלשון הפואטית; תרגום אנגלי מקוצר מאת מרגרט וולר יצא ב־1984. בתחילת שנות ה־70 לימדה באוניברסיטת קולומביה, ומאז נשארה פרופסורית אורחת שם. משרתה העיקרית הייתה באוניברסיטת פריז 7, שבה עמדה בראש המחלקה למדעי הטקסטים והמסמכים, וכיום היא פרופסורית אמריטה במוסד שירש אותה, אוניברסיטת פריז סיטה.

מ־1980 שאבו ספריה מן הקליניקה. כוחות האימה, סיפורי אהבה ושמש שחורה מהווים את מה שוועדת פרס הולברג כינתה טרילוגיה, המציעה "תאוריות מקוריות ועוצמתיות של בזות, אהבה ודיכאון". בספר Étrangers à nous-mêmes ‏(1988) החילה את גישתה הפסיכואנליטית על הגירה, גלות ואחרות. בספר Les Nouvelles Maladies de l'âme ‏(1993) שבה אל הדחפים ואל השפה דרך מקרים מן הקליניקה שלה.

בין 1999 ל־2002 פרסמה הוצאת Fayard את הטרילוגיה שלה הגאונות הנשית (Le Génie féminin), על חנה ארנדט, מלאני קליין וקולט. בין המסות המאוחרות שלה נמנים La Haine et le pardon, ‏Cet incroyable besoin de croire, שני ספרים על דוסטויבסקי (2020 ו־2021) ו־Prélude à une éthique du féminin ‏(2024).

אנציקלופדיית ראוטלדג׳ לפילוסופיה מתארת את הרומנים שלה כרומנים בלשיים ברובם, שבמרכזם גיבורות. הם משתרעים מ־Les Samouraïs ‏(1990) ו־Le Vieil Homme et les loups ‏(1991), דרך Possessions ‏(1996) ו־Meurtre à Byzance ‏(2004), ועד Thérèse mon amour ‏(2008) ו־L'Horloge enchantée ‏(2015). היא סיפרה להורנשטיין שהעבירה את הסמינר שלה למחלקת המתבגרים של בית החולים קושן, ושהעבודה על אוטיזם מעסיקה אותה כעת.

מלבד פרס הולברג הראשון, ב־2004, קיבלה את פרס חנה ארנדט למחשבה פוליטית ב־2006 ואת פרס ואצלב האבל ב־2008. היא נבחרה לאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים ב־1998 ולאקדמיה הבריטית ב־2002. היא נושאת בדרגת גראנד אופיסייה של לגיון הכבוד, ובספטמבר 2026 קיבלה את הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות הלאומי. מ־2003 כיהנה במועצה הכלכלית והחברתית, מילאה שליחות מטעם הנשיא ז׳אק שיראק בנושא אזרחים עם מוגבלויות, וייסדה את הוועדה של פרס סימון דה בובואר.

הספר סמיוטיקה הציע "סמאנליזה", מדע ביקורתי של המשמוע הרואה בטקסט פרקטיקה יצרנית ולא מבנה מוגמר. אוליבר מתארת אותה כחיבור בין הפסיכואנליזה של פרויד לבין הסמיולוגיה של סוסיר ושל פירס, סביב השאלה מדוע אנו מדברים. המסה שבספר על בחטין, המילה, הדיאלוג והרומן, שנכתבה ב־1966 ופורסמה ב־Critique ב־1967, הציגה את האינטרטקסטואליות: כל טקסט בנוי כפסיפס של ציטוטים, וקולט ומשנה טקסטים אחרים.

במהפכת הלשון הפואטית הבחינה בין שתי מודליות של משמוע. הסמיוטי הוא הארטיקולציה הקצבית, הקשורה בדחפים, של המשמעות, שנקבעת בקשר של התינוק לאם. הסימבולי הוא הסדר של הסימן, התחביר והשיפוט, המכונן באמצעות מה שכינתה השבר התטי.

לחלל שבו הסמיוטי מתארגן שאלה את הכורה מן הטימאוס של אפלטון, והגדירה אותה מחדש כארטיקולציה ניידת וקצבית של דחפים הקודמת לסימן ועומדת ביסודו. האנציקלופדיה של סטנפורד לפילוסופיה מבארת אותה כיחס טרום־מרחבי של דחפים נזילים, אם כי לא בלתי מוסדרים לחלוטין. אותו ערך מציין שהיא ממקמת את הסמיוטי לפני המדומיין של לאקאן, כך שהשלב התטי שלה מכסה גם את המדומיין שלו וגם את הסימבולי שלו. לפי תיאורה, הדחפים אינם מודרים מן השפה אלא נרשמים בה כיסוד זר.

כל מבע מערב את שתי המודליות, ואוליבר מדגישה שקריסטבה עומדת על היחס הדיאלקטי ביניהן. הלשון הפואטית, כפי שהיא נקראת אצל לוטראמון ומלרמה, היא המקום שבו הסמיוטי שב ומערער את הסימבולי. הסובייקט המדבר הנוצר מכך הוא סובייקט בתהליך, ביטוי שבו השתמשה לראשונה במסה שפרסמה בטל קל ב־1972–1973, ושבצרפתית פירושו גם סובייקט העומד למשפט. ועדת הולברג ראתה בכך דרך "להשיב את הגוף החי אל תוך השפה".

בשיחתה עם הורנשטיין תיארה קריסטבה את הסמיוטי כממד של רגש ואפקט, של שתיקה, קצב, אינטונציה, צעקות וחזרה, המושרש ביחס המוקדם בין האם לילד. היא גם נזכרה שטענה כנגד לאקאן כי הלא מודע אינו המסמן של הבלשנות אלא זה של הסמיוטיקה.

כוחות האימה העניק לבזות את מובנה הפסיכואנליטי. זוהי האימה שבה הסובייקט המתהווה משליך מעליו את כל מה שמאיים על גבולותיו עוד לפני שכונן אובייקט, מן ההפרשות הגופניות והגווייה ועד הגוף האימהי הארכאי שממנו על הילד להיפרד. בסיכומה של אוליבר, הבזוי הוא מה שמודר כדי לכונן את "הגבולות הנקיים והראויים של הגוף, הסובייקט, והחברה או האומה", והוא שב בהכרח.

קריסטבה קושרת את הבזות להדחקה הראשונית של פרויד. הספר נע מן המקרה של הנס הקטן אצל פרויד ומשאלת הפוביה, דרך דיני הטהרה והטומאה בספר ויקרא ועיבודם הנוצרי, ועד קריאה ארוכה בכתיבתו של סלין כספרות של הבזוי.

סיפורי אהבה הוא מחקר פסיכואנליטי והיסטורי של האהבה. הוא משתרע מנרקיסוס, אפלטון ושיר השירים, דרך האגאפה הנוצרית, הטרובדורים, דון ז׳ואן ורומיאו ויוליה, ומסתיים בפולחן הבתולה במסה "Stabat Mater". קריסטבה ממקמת את האהבה בין נרקיסיזם לאידיאליזציה. היא מעצבת מחדש את הנרקיסיזם הראשוני כמבנה המאורגן סביב ריקות, ולא כמצב נטול אובייקט, הנתמך בהזדהות ראשונית עם "האב המדומיין של הפרהיסטוריה האישית".

האנציקלופדיה של סטנפורד מתחקה אחר מקורה של דמות זו בהאני והסתמי⁶ של פרויד, שבו הזדהות עם אבי הפרהיסטוריה קודמת לכל השקעת אובייקט. אצל קריסטבה האב המדומיין אינו האובייקט הראשון אלא ההזדהות הראשונה. הוא קשור באהבה ולא בחוק, כך שההבטחה של השפה נישאת תחילה בידי האהבה. היא מציגה את האנליזה כחוויה מחודשת של אהבה בהעברה.

שמש שחורה עוסק בדיכאון ובמלנכוליה כביטוי הארכאי ביותר של פצע נרקיסיסטי שאי אפשר לשיים או לסמל. המלנכולי נשאר כבול אל "הדבר" האימהי האבוד ואינו יכול להשלים את הפרידה, רצח אם סימבולי, שבאמצעותה האובדן הופך לסימנים. בהישענות על קליין, קריסטבה קוראת בכך כישלון של העמדה הדפרסיבית.

האנציקלופדיה של סטנפורד מציינת שהיא מצמידה את המלנכוליה לבזות: שתיהן נובעות מהפרעה נרקיסיסטית, ושתיהן הן בעת ובעונה אחת תנאים של הסובייקטיביות וגבולותיה. בעיניה, רצח האם האינפנטילי הוא תנאי הכרחי לסובייקטיביות ולא שריד של אלימות פטריארכלית. לצד המקרים הקליניים שלה, הספר קורא בישו המת של הולביין, בנרוול, בדוסטויבסקי ובדיראס כדרכים שבהן האמנות והשפה מעניקות צורה לעצב.

הכרך השני של הגאונות הנשית⁷ (2000) מוקדש לקליין, שקריסטבה מציגה אותה כמחדשת המקורית ביותר בפסיכואנליזה אחרי פרויד. הוא עוקב אחר חייה של קליין ואחר מחלוקותיה בחברה הבריטית. הוא פורש את מושגיה: האנליזה של ילדים באמצעות משחק, החרדה המוקדמת, העמדות הפרנואידית-סכיזואידית והדפרסיבית, הקנאה והכרת התודה, ורצח האם שעליו, בקריאתה של קריסטבה, נשענת המחשבה.

בראיון עם הורנשטיין אמרה קריסטבה שקליין חקרה את הקצה הטרום־מילולי שהיא עצמה חתרה אליו, והביאה את דבריה של חנה סגל על כניסת הילד אל השפה. היא הוסיפה שהתיקון הוא שלב אחד בלבד, ושהעבודה האנליטית האמיתית מתחילה כאשר התיקון עצמו מוטל בספק. אוליבר קוראת את הטרילוגיה כמציעה את תשומת הלב של נשים לחיי החושים כתרופה אפשרית לניהיליזם, עם הטענה כי "הגאונות של חיי היומיום היא גאונותן של הנשים".

האנציקלופדיה של סטנפורד מתארת כיצד הבחינה קריסטבה, במסה "זמן הנשים" (1979), בין שלושה דורות של פמיניזם. הראשון אוניברסליסטי ושואף לשוויון, ובו מיקמה את סימון דה בובואר. השני עומד על השוני הנשי. השלישי, שאליו נטתה, מקבל עמימות ואי־זהות תוך כיבוד ההכרחיות של ההבדל הגופני. אותו ערך מוצא שבניגוד ללוס איריגארה, היא אינה סבורה שאפשר או שראוי להתגבר על דרישותיו של תסביך אדיפוס, ומחזיקה בעמדה שאין סובייקטיביות מעבר להקרבה.

ועדת הולברג קבעה כי חקירותיה, שאותן כינתה "חקירות חדשניות של שאלות בצומת שבין שפה, תרבות וספרות", העניקו השראה למחקר בכל מדעי הרוח והחברה, והיו בעלות "השפעה ניכרת על התאוריה הפמיניסטית". אנציקלופדיית ראוטלדג׳ לפילוסופיה כותבת שמהפכת הלשון הפואטית ביססה את מעמדה כהוגה פוסט־סטרוקטורליסטית מרכזית. אוליבר קובעת שלתאוריית הבזות שלה הייתה השפעה ניכרת על התאוריה הפמיניסטית בכל הדיסציפלינות, ועל חקר הספרות והאמנות.

עבודתה היא נושאו של כרך בסדרה Library of Living Philosophers, ‏The Philosophy of Julia Kristeva ‏(2020), ושל כנס בסריזי ב־2021, "Révolte et reliance". אליס ז׳רדין כתבה את הביוגרפיה שלה, At the Risk of Thinking. חוג קריסטבה התכנס בפיטסבורג ב־2017 ובסופיה ב־2022. בתוך הפסיכואנליזה, אנדרה גרין כתב ביקורת על Les Nouvelles Maladies de l'âme בעיתון לה מונד בינואר 1993, תחת הכותרת "Retour de l'âme".

יחסה לפמיניזם, שהאנציקלופדיה של סטנפורד מכנה "לא מיושב והפכפך", עורר מחלוקת חריפה. ג׳ודית באטלר, במאמר "The Body Politics of Julia Kristeva" ‏(Hypatia, 1988), טענה שהסמיוטי של קריסטבה מסתיים בחיזוק הסימבולי והסמכות האבהית. לפי קריאתה של באטלר, הוא מתייחס לאינסטינקט אימהי כאל נתון ביולוגי הקודם לשיח, ובכך הופך צורה תרבותית אחת של אימהות לטבעית. הוא גם הופך את הלסביות לבלתי מובנת מבחינה תרבותית וחוסם את החקירה של האופן שבו נוצרו העקרונות הנשיים שהוא רואה בהם טבעיים. באטלר הסיקה כי "הפנייה אל האימהי אינה מהווה אסטרטגיה חתרנית".

קלי אוליבר, במאמר "Julia Kristeva's Feminist Revolutions" ‏(Hypatia, 1993), הודתה שקריסטבה ידועה בדחייתה את הפמיניזם. אף על פי כן טענה שהשקפותיה של קריסטבה על שוני, זהות ואימהות מועילות לתאוריה הפמיניסטית ולחשיבה מחודשת על הפוליטיקה ועל האתיקה.

ביקורת באה גם מכיוונים אחרים. אלן סוקל וז׳אן בריקמון הקדישו פרק בספרם Impostures intellectuelles ‏(1997) לשימוש המוקדם שלה במתמטיקה, וטענו שמעולם לא הוכחה הרלוונטיות שלו לבלשנות. גאיאטרי ספיבק מתחה ביקורת על ספרה על נשים סיניות, ואיאן אלמונד על האופן שבו עסקה בעולם המוסלמי.

גם יחסה ללאקאן מתואר בדרכים שונות. לפי עדותה שלה, היא השתתפה בסמינר שלו בעקבות דחיפתו של סולרס והוזמנה להציג בו את עבודתה. הערך על פמיניזם פסיכואנליטי באנציקלופדיה של סטנפורד אומר שמעולם לא הייתה תלמידתו ולא השתתפה בסמינרים שלו, ומכנה את יחסה לאסכולה שלו עמום הרבה יותר מזה של איריגארה.

ספרה הראשון של קריסטבה היה Sēmeiōtikē: Recherches pour une sémanalyse ‏(Seuil, 1969), שחלקים ממנו ראו אור באנגלית בקובץ Desire in Language ‏(1980). עבודת הדוקטורט שלה, La Révolution du langage poétique ‏(Seuil, 1974), יצאה באנגלית בקיצור בשם Revolution in Poetic Language ‏(1984).

הטרילוגיה הפסיכואנליטית נפתחה ב־Pouvoirs de l'horreur: Essai sur l'abjection ‏(Seuil, 1980), שתורגם לאנגלית בידי ליאון ס. רודיז בשם Powers of Horror ‏(1982) ולעברית בידי נעם ברוך (רסלינג, 2005). היא נמשכה ב־Histoires d'amour ‏(Denoël, 1983), שתורגם בידי רודיז בשם Tales of Love ‏(1987). היא נחתמה ב־Soleil noir: Dépression et mélancolie ‏(Gallimard, 1987), שתורגם בידי רודיז בשם Black Sun ‏(1989) ולעברית בידי קרן שמש (רסלינג, 2006).

אחריהם באו Étrangers à nous-mêmes ‏(Fayard, 1988), באנגלית Strangers to Ourselves ‏(1991), ו־Les Nouvelles Maladies de l'âme ‏(1993). הטרילוגיה שלה Le Génie féminin ‏(Fayard, 1999–2002) עוסקת בארנדט, בקליין ובקולט; כרך קליין שבה (2000) תורגם בידי רוס גוברמן בשם Melanie Klein ‏(2001).