הזדהות השלכתית

מאמרה של קליין ראה אור לראשונה ב־1946 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis, ונדפס שוב, בנוסח מתוקן, בקובץ התפתחויות בפסיכואנליזה^[2] (1952). הוא מתאר את החודשים שקודמים לעמדה הדפרסיבית שקליין פרשה בשנות השלושים. בשלב זה החרדה של התינוק היא בעיקרה חרדת רדיפה: פחד מהשמדה הנובע מיצר המוות הפועל בפנים, המוסט החוצה ונפגש שוב בדמות רדיפה. ההגנה העיקרית בשלב זה היא הפיצול. האובייקט, תחילה השד, מתפצל לטוב ולרע, ומאחר שהאגו אינו יכול לפצל את האובייקט בלי להתפצל בעצמו, אותה חלוקה עוברת גם בעצמי.

ההזדהות ההשלכתית היא הפנטזיה הנבנית על פיצול זה. חלקים מפוצלים של העצמי נדחפים אל תוך האם כדי לפגוע בה, להשתלט עליה ולשלוט בה, והיא נחווית כמי שמגלמת את החלקים האלה. כאשר החלקים השנואים מושלכים אל תוכה, היא נחווית כמי שמכילה אותם וכמי שהיא העצמי הרע, וקליין רואה בהזדהות הנוצרת בעקבות כך את אב־הטיפוס של יחס אובייקט תוקפני. גם חלקים טובים של העצמי מושלכים. במידה מוגבלת הדבר הכרחי ליחסי אובייקט טובים, אך כשהוא מופרז הוא מדלדל את האגו. קליין רואה בפיצול מופרז ובהזדהות השלכתית מופרזת, יחד, את מה שמחליש את האגו בעמדה המוקדמת ביותר, והיא טוענת שכאשר חרדת הרדיפה והפיצול חזקים מדי אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית, כך שנקודות הקיבעון של הסכיזופרניה נמצאות בעמדה הראשונה הזאת.

השם ניתן בשני שלבים. המונח מופיע פעם אחת בלבד במאמר של 1946; המשפט המציע אותו במפורש כשם לתהליכים אלה נוסף בנוסח המתוקן של 1952. באותו מאמר שואלת קליין את המילה סכיזואידי מרונלד פיירברן, שבתיאורו את התופעות הסכיזואידיות היא דנה בהרחבה: היא מקבלת חלק ניכר ממנו, אך מסתייגת מהזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת יצר המוות.

המילון The New Dictionary of Kleinian Thought ‏(2011), שאת ערכו על המושג מפרסמת מחדש קרן מלאני קליין, מגדיר את ההזדהות ההשלכתית כפנטזיה לא מודעת שבה היבטים של העצמי או של אובייקט פנימי מפוצלים ומיוחסים לאובייקט חיצוני. המשליך עשוי לחוות את מה שהושלך כטוב או כרע. הפנטזיה אינה חייבת להיות מלווה בפעולה כלשהי, אך היא עשויה לבוא יחד עם "התנהגות מעוררת שנועדה באופן לא מודע להביא את המקבל" לחוש ולפעול בהתאם לה. הערך מייחס לפנטזיות כאלה תכונות של רכישה ולא רק של ייחוס: המשליך עשוי לא רק להיפטר מחלקים של הנפש, אלא גם להיכנס בפנטזיה אל תוך האחר כדי ליטול ממנו תכונות שהמשליך חפץ בהן, כך שפנטזיות השלכתיות ופנטזיות הפנמתיות פועלות יחד.

באשר ליחסה להשלכה, אותו ערך אומר שהקלייניאנים הבריטים מתייחסים במובלע להשלכה ולהזדהות השלכתית כאל דבר אחד, ורואים באחרונה העשרה או הרחבה של מושג ההשלכה של פרויד. בתיאורה של קליין מ־1946 ההשלכה גוררת אחריה הזדהות: האם נחווית כמי שמכילה את החלקים המושלכים וכמי שהיא עצמה אותם.

מאמרו של רוזנפלד אנליזה של מצב סכיזופרני עם דפרסונליזציה^[3] (1947) היה המאמר הקליני הראשון שעשה שימוש במושג שקליין העניקה לו זה עתה את שמו. לפי תיאורו, ההעברה הפסיכוטית נישאת על ידי הזדהות השלכתית: המטופל מכניס חלקים מפוצלים של העצמי אל תוך האנליטיקן, הנחווה אז כחלקים אלה ולא כאדם נפרד. המאמר מ־1947 קובץ, יחד עם מאמרים אחרים שנכתבו בין 1946 ל־1964, בספר מצבים פסיכוטיים^[4] (1965), הכולל גם את מאמרו על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם^[5] (1964). שם יחס האובייקט הנרקיסיסטי האומניפוטנטי נשען על הזדהות השלכתית ועל הזדהות הפנמתית: חלקים של העצמי מוכנסים אל תוך האובייקט, והאובייקט מופנם כאילו היה העצמי, כך שאין הכרה באובייקט נפרד.

ספרו של רוזנפלד מבוי סתום ופרשנות^[6] (1987), שיצא לאור לאחר מותו, עוסק בתרומתו של האנליטיקן לטיפול המצליח ולטיפול הכושל ובמקורותיו של המבוי הסתום הטיפולי, ומקדיש אחד מארבעת חלקיו להשפעת ההזדהות ההשלכתית על מלאכת האנליטיקן, וחלק אחר להשפעת הנרקיסיזם עליה. בעבודתו המאוחרת מיין רוזנפלד את צורות ההזדהות ההשלכתית לפי מניען: השלכות תקשורתיות שהאנליטיקן יכול להכיל, לעומת השלכות מפריקות ושולטות שתכליתן להכחיש נפרדות ותלות.

במאמר הערות על יצירת סמלים^[7] (1957) השתמשה סגל בהזדהות ההשלכתית כדי להסביר הפרעות ביצירת סמלים אצל מטופלים פסיכוטיים. כאשר ההזדהות ההשלכתית מופרזת, חלק מן האגו מזוהה עם האובייקט, ואז הסמל, שהוא עצמו יצירה של האגו, מזוהה עם האובייקט שהוא מייצג; זהו השוויון הסימבולי. מאוחר יותר, בעקבות ביון, הבחינה סגל בין הצורה הפתולוגית של ההזדהות ההשלכתית לבין השימוש התקין והתקשורתי בה.

במאמר התקפות על חיבורים^[8] (1959) מתאר ביון את ההתקפות שהחלק הפסיכוטי של האישיות עורך, בפנטזיה, על כל דבר שהוא חש כחיבור בין שני אובייקטים. הוא ממקם התקפות אלה בתוך העמדה הפרנואידית-סכיזואידית של קליין ובתוך תיאורה את הפיצול ואת ההזדהות ההשלכתית, אך מוסיף הבחנה משלו. ההזדהות ההשלכתית אינה רק אמצעי לפינוי חלקים לא רצויים של העצמי. בצורתה התקינה היא דרך התקשורת המוקדמת ביותר של התינוק: התינוק מכניס אל תוך האם רגשות שאינו יכול לשאת, כמו הפחד שהוא גוסס, כדי שישתנו שם ושיוכל לקבלם בחזרה בצורה שהוא מסוגל לסבול. כאשר האם, ומאוחר יותר האנליטיקן, אינם מוכנים לקבל השלכות אלה, התינוק נזקק להזדהות השלכתית בעוצמה ובתדירות הולכות וגוברות, והתפתחותו מידרדרת. לפיכך ביון מייחס את ההתקפות על חיבורים לשני מקורות הפועלים יחד: נטייה מולדת להרסנות, לשנאה ולקנאה, ואובייקט המונע מן המטופל את השימוש התקין בהזדהות השלכתית. התוצאה היא סופר-אגו פרימיטיבי האוסר על הזדהות השלכתית, ואובייקט פנימי המעצים את הרגשות שהיה דרוש כדי לשנותם.

בספר ללמוד מן הניסיון^[9] (1962) נכנס אותו מודל לתוך תאוריה של החשיבה. רשמי חושים וחוויות רגשיות שפונקציית האלפא אינה מתמירה נותרים בגדר יסודות ביתא, עובדות לא מעוכלות שאפשר רק לפנותן באמצעות הזדהות השלכתית או לפרוק אותן בפעולה. פונקציית האלפא מתפתחת אצל התינוק בזכות כושרה של האם לרוורי: היא קולטת את המצבים שהתינוק משליך אל תוכה, כמו הפחד למות, ומחזירה אותם אליו בצורה שהוא יכול לשאת, והתינוק מפנים את הפונקציה יחד איתם. כאשר אין היא מסוגלת לכך, מה שחוזר אל התינוק הוא אימה חסרת שם. בפרקים המאוחרים של הספר ביון מפשט את מודל האם–התינוק הזה ליחס בין מכיל למוכל, מושג הנגזר מן ההזדהות ההשלכתית ושספריו המאוחרים מפתחים.

מלצר עקב אחר המושג מספרו הראשון, התהליך הפסיכואנליטי^[10] (1967), ועד הקלאוסטרום^[11] (1992). בראשון, ההזדהות ההשלכתית מארגנת את כינוס ההעברה, והזדהות השלכתית מסיבית יוצרת בלבולים גאוגרפיים בין פנים לחוץ, בין עצמי לאובייקט, שהאנליזה צריכה אחר כך להתיר. באחרון הוא מבחין בין צורתה הפולשנית והאומניפוטנטית לבין ההזדהות ההשלכתית התקשורתית שתיאר ביון. את השם הזדהות השלכתית הוא שומר להשלכה תקשורתית אל תוך מכיל קולט, ואת הפנטזיה האומניפוטנטית של פריצה אל תוך האם הפנימית כדי לנכס את תכונותיה הוא מכנה הזדהות פולשנית. העולם הפנימי שהיא יוצרת הוא הקלאוסטרום, המחולק למדורי הראש-השד, איבר המין והרקטום, ובו חי הפולש באימה קלאוסטרופובית מפני גירוש.

בספר חקירות באוטיזם^[12] (1975), הדו״ח של קבוצת מחקר של פסיכותרפיסטים של ילדים שבראשה עמד, תיאר מלצר אופן התייחסות הנבדל מן ההזדהות ההשלכתית. הזדהות השלכתית מחייבת אובייקט בעל פנים שאפשר להשליך אל תוכו. הזדהות דביקה שייכת לעולם דו-ממדי חסר מרחב פנימי, שבו העצמי נדבק אל פני השטח של האובייקט ומחקה אותו במקום להיכנס אל תוכו.

בספר מצבים גבוליים ונרקיסיזם פתולוגי^[13] (1975) מנה קרנברג את ההזדהות ההשלכתית בין ההגנות הפרימיטיביות, שבמרכזן הפיצול, המאפיינות ארגון אישיות גבולי. מטופלים גבוליים מכניסים אל תוך אחרים את מה שאינם יכולים לשאת בעצמם, ועם זאת ממשיכים לחוש בו ומנסים לשלוט באחר, וקרנברג השתמש במושג כדי לפרש את העברותיהם. אחד מפרקי אותו ספר טוען בעד התייחסות לתגובתו הרגשית של האנליטיקן במלואה, ההעברה הנגדית, כמקור ידע על מטופלים כאלה.

אוגדן, בעל הזדהות השלכתית^[14] (1979) ובהזדהות השלכתית וטכניקה פסיכותרפויטית^[15] (1982), תיאר את ההזדהות ההשלכתית כפנטזיה לא מודעת, כאופן של תקשורת, כיחס אובייקט פרימיטיבי וכנתיב לשינוי נפשי גם יחד. הוא שרטט שלושה שלבים: פנטזיה על הכנסת חלק מן העצמי אל תוך אדם אחר; לחץ בין-אישי המביא את המקבל לחוש ולפעול בהתאם לה; ועיבוד שהמקבל עושה למה שהושרה בו, שאותו יכול המשליך לקבל בחזרה בצורה שהשתנתה. בסובייקטים של אנליזה^[16] (1994) ניסח מחדש את ההזדהות ההשלכתית כצורה של השלישי האנליטי, השלישי המשעבד, שבו הסובייקטיביות הנפרדות של האנליטיקן ושל המטופל נבלעות בחלקן ואחר כך מושבות.

המחברים שהוזכרו לעיל הבחינו בין צורות של הזדהות השלכתית לפי מה שמושלך ומדוע. קליין גרסה שחלקים טובים של העצמי מושלכים כמו חלקים רעים, ושבמידה מוגבלת הדבר הכרחי ליחסי אובייקט טובים, ואילו כשהוא מופרז הוא מדלדל את האגו. ביון הבחין בין הזדהות השלכתית תקינה ותקשורתית לבין פינוי של חלקים לא רצויים, וסגל, בעקבותיו, הבחינה בין צורתה הפתולוגית לבין השימוש התקין בה. רוזנפלד הבחין בין השלכות תקשורתיות, שהאנליטיקן יכול להכיל, לבין השלכות מפריקות ושולטות. מלצר שמר את השם לצורה התקשורתית והעניק לצורה האומניפוטנטית שם משלה. המילון The New Dictionary of Kleinian Thought מבחין בין פנטזיות של ייחוס לפנטזיות של רכישה, ותיאורו של אוגדן מוסיף את חלקו של המקבל, שבו מה שהושרה עובר עיבוד ואפשר לקבלו בחזרה.

ההזדהות ההשלכתית נגזרת מן ההשלכה ומן הפיצול, ושייכת לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית. השוויון הסימבולי, יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים, ההעברה הפסיכוטית, ההתקפות על חיבורים, המכיל והמוכל והשלישי האנליטי נגזרים כולם ממנה. הזדהות פולשנית וקלאוסטרום הם שמותיהן של הצורה האומניפוטנטית שלה אצל מלצר ושל העולם הפנימי שצורה זו יוצרת, ואילו הזדהות דביקה מתארת אופן התייחסות הנבדל ממנה. פונקציית האלפא, יסודות הביתא והרוורי של ביון מתארים מה קורה למצבים מושלכים כאשר הם נקלטים ומותמרים, או כאשר אינם נקלטים ואינם מותמרים.