ההתחלה החדשה. ההרצאה שהכין בלינט לקונגרס לוצרן שאלה אם הניסיון הקליני לבדו יכול להגדיר את הנקודה שאליה חותרת האנליזה, בלי להיזקק לאידיאל פילוסופי או מוסרי של בריאות. הוא יצא מאנליזות חוזרות וממקרים קשים, ומתצפית אחת: באנליזות עמוקות החודשים האחרונים כמעט אינם מביאים חומר לא מודע חדש, ובכל זאת דווקא אז המטופלים מחלימים באמת. לאור זאת בחן שני סוגים של הגדרות למטרת הטיפול, ומצא את שניהם לוקים בחסר.
ההגדרות שכינה "קלאסיות" היו של פרויד: הפיכת הלא מודע למודע, הסרת האמנזיה האינפנטילית, התגברות על ההתנגדויות. בלינט מצא שאינן הכרחיות ואינן מספיקות. את ההגדרות שכינה "רומנטיות" מצא כלליות מדי או צרות מדי. בהן נמנו החוויה המחודשת המלאה של היחס האדיפלי, שהציעו פרנצי ואוטו ראנק, האבריאקציה של טראומת הלידה שהציע ראנק, והפוטנציה האורגסטית של וילהלם רייך.
כנגד שתיהן תיאר בלינט התחלה חדשה, שאותה הציג לראשונה בוויסבדן ב־1932. לקראת סוף הטיפול מחיים המטופלים משאלות אינפנטיליות שנזנחו מזמן ומבקשים לספקן, תחילה בהיסוס ואחר כך בתשוקה התמכרותית. כשמטפלים בכך שלא כראוי, הדבר הופך לתביעות שאינן יודעות שובע. אם המטופל והאנליטיקאי מתמידים, הוא מפנה את מקומו ליחס מציאותי אל האובייקט.
בהסתמך על תאוריית חוש המציאות הארוטי של פרנצי, טען בלינט שכל דחף קשור מלכתחילה לאובייקט ומטרתו פסיבית: להיות נאהב ולבוא על סיפוקו. לפי השקפה זו, האוטואירוטיות והנרקיסיזם הם מעקפים שהתסכול כופה. השלבים האנאלי-סדיסטי והפאלי הם תוצרים של חינוך חסר הבנה ולא שלבים נורמליים. הוא הדגיש נקודה זו כנגד ההדגשה של הגורם הקונסטיטוציונלי בפסיכואנליזה של ימיו, ובחר כדוגמה את ספרה של מלאני קליין, "הפסיכואנליזה של ילדים". הוא סיים במוטו "פחות סדיזם ויותר אהבה" (המטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי4).
אהבה ראשונית מול נרקיסיזם ראשוני. הדיווח מבודפשט מ־1937 עסק בהתנגשות בין אסכולת לונדון לאסכולת וינה בשאלת השלבים המוקדמים ביותר של חיי הנפש. אסכולת לונדון, כפי שהציגה אותה ג׳ואן ריווייר, הסבירה את חמדנותו ואת עוינותו של הילד בסדיזם אוראלי מולד שמקורו בדחף המוות. הביקורת הווינאית של רוברט ולדר ערערה בצדק על הראיות של לונדון, אך הותירה את אותן תופעות ללא הסבר.
בלינט דיווח שמטופלים השרויים עמוק באנליזה מגיעים לרצות סיפוקים קטנים ופרימיטיביים, כמו מילה טובה או מגע. כשמשאלות אלה נדחות, הן מביאות ייאוש, שנאה ופחד מנקמה. כשהן נענות, הן מביאות אושר דמוי התמכרות, המתמוטט עם התסכול הראשון. כשהן נענות בזמן הנכון ובמידה הנכונה, הן אינן מניבות יותר מתחושה שקטה של רווחה. הוא קישר זאת לעבודתו של הרמן על אינסטינקט ההיאחזות של התינוק ולתיאורה של אליס בלינט את האחדות של אם וילד.
מחומר זה גזר את מושג אהבת האובייקט הראשונית. זהו שלב מוקדם שאי אפשר לדלג עליו, שאינו קשור לשום אזור ארוגני, ומטרתו פסיבית: להיות נאהב ולבוא על סיפוקו בלי לתת דבר בתמורה. הוא טען שלונדון ווינה כאחת דבקו בהשערת הנרקיסיזם הראשוני, וקבע שבה מקור בלבול הלשונות ביניהן. הנרקיסיזם הראשוני היה בעיניו מושג שלילי, שהגיעו אליו באקסטרפולציה ושהוגדר במונחים של "עדיין לא", ומעולם לא נצפה בקליניקה. הוא הזהיר שהמצב הפשוט ביותר מבחינה לוגית אינו בהכרח המצב המקורי, כפי שלמדה הביולוגיה מן האמבה, והציע את אהבת האובייקט הראשונית כהשערת עבודה (שלבי התפתחות מוקדמים של האני3).
הקובץ שלו מ־1952 כינס מאמרים אלה יחד עם מאמרים מאוחרים יותר שנכתבו בבריטניה, ועמם מאמר של אליס בלינט. בקובץ מופיעים הנרקיסיזם, האוטואירוטיות, הסדיזם והשנאה כתצורות משניות: תוצאות של תסכול האהבה הראשונית והגנות מפניו. האהבה הגניטלית הבוגרת ממזגת סיפוק גניטלי עם רוך ועם התחשבות בבן הזוג כאדם. בתחום הטכניקה, הספר מתייחס למצב האנליטי כאל יחסים בין שני אנשים, שבהם התנהגותו ואישיותו של האנליטיקאי מסייעות לעצב את ההעברה, והוא עוסק בהעברה נגדית ובסיום האנליזה (אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית6).
אוקנופילים ופילובטים. בספר "ריגושים ורגרסיות" יצא בלינט מן ההנאות של יריד השעשועים ושל ענפי ספורט מסוכנים. לדבריו, לריגוש שלושה יסודות: מודעות לסכנה חיצונית ממשית, חשיפה מכוונת אליה, ותקווה בטוחה לשוב בשלום. מתגובותיהם ההפוכות של אנשים למצבים כאלה גזר שתי עמדות. בעיני האוקנופיל האובייקטים בטוחים והמרחבים שביניהם מחרידים וריקים, ולכן האוקנופיל נאחז. בעיני הפילובט המרחבים הפתוחים ידידותיים והאובייקטים הם סכנות בלתי צפויות, ולכן הפילובט סומך על כישוריו שלו ושומר מרחק. כל אחת מן העמדות, טען, נשענת על אשליה.
מאחורי שתיהן הציב עתה את האהבה הראשונית, שאותה תפס כערבוב הרמוני של הפרט והסביבה, הדומה יותר לעולם של חומרים כמו מים או אוויר מאשר לעולם של דברים תחומים. אובייקטים מוצקים מגיחים רק כאשר התסכול והפרידה הורסים את ההרמוניה הזאת, ושתי העמדות הן תגובות משניות לאובדן זה. כאן תיקן את השקפתו הקודמת: ההיאחזות באנליטיקאי נראתה לו עתה הגנה מפני הפחד שיפילו אותו, ולא ביטוי של אהבה ראשונית.
הוא גם מתח ביקורת על הטכניקה של זמנו כנוטה לאוקנופיליה. פירוש של הכול כהעברה, טען, הופך את האנליטיקאי לאובייקט המוצע תמיד להיאחזות. המטופל עלול לסיים עם "קליפה יעילה" שמציידת אותו לחיים אך מצמצמת את מה שהוא מסוגל להרגיש. הספר נחתם בפרק מאת אניד בלינט (ריגושים ורגרסיות5).
השבר הבסיסי. ספרו האחרון של בלינט יוצא מרגעים שבהם פירושים חדלים לפעול כפירושים. הם נשמעים כהתקפות או כפיתויים, ומטופל שאינו מובן שוקע בריקנות ולא בכעס. הוא הבחין בין שלושה תחומים בנפש. התחום האדיפלי הוא משולש, מאורגן סביב קונפליקט, ונגיש לשפה הבוגרת הרגילה. תחום השבר הבסיסי הוא תחום של שני אנשים בלבד. יש בו חסר ולא קונפליקט, שבר במובן הגאולוגי, שנולד מחוסר התאמה ניכר בין צורכי התינוק לבין הטיפול שהיה זמין לו. בתחום היצירה אין כל אובייקט חיצוני.
הוא שקל שלוש דרכים להגיב על רגרסיה. הטכניקה הקלאסית תלויה בבחירה זהירה של מטופלים. הפירוש העקבי של האסכולה הקלייניאנית מסתכן בהפיכת האנליטיקאי ליודע־כול ושל המטופל לחלש. הניהול (management) המזוהה עם דונלד ויניקוט מסתכן בסחרור אינסופי של תביעות.
לב הספר הוא ההבחנה בין שתי צורות של רגרסיה. רגרסיה שפירה מכוונת להכרה, מתרחשת באווירה של אמון ומסתיימת בהתחלה חדשה. רגרסיה ממאירה מכוונת לסיפוק ונסחפת אל מצבים דמויי התמכרות. איזו מן הצורות תופיע תלוי בתגובת האנליטיקאי לא פחות מאשר במטופל. בלינט טען שפרויד הכליל ממקרים ממאירים ופרנצי ממקרים שפירים.
בתחום השבר הבסיסי, יעץ, על האנליטיקאי להימנע מלהפוך לאובייקט כול־יכול. במקום זאת עליו לאפשר למטופל להשתמש בו כפי שמשתמשים בחומר ראשוני, כמו שהמים נושאים את השחיין. בזמן הרגרסיה יש לפרש במשורה, ולקבל את האקטינג אאוט כתקשורת. אי אפשר לסלק את השבר באמצעות אנליזה: במקרה הטוב הוא מגליד ומשאיר צלקת, וטיפול מוצלח כולל אבל על הפגם המקורי (השבר הבסיסי2).
הרופא כתרופה. הספר "הרופא, החולה שלו והמחלה" טען שהתרופה הנרשמת לרוב ברפואה הכללית היא הרופא עצמו, תרופה שאיש לא ידע את מינונה ואת תופעות הלוואי שלה. בלינט תיאר כיצד, בשלב מוקדם שכינה "לא מאורגן", החולה מציע לרופא שורה של מחלות, ותגובות הרופא מסייעות להכריע איזו מהן תהיה "מאורגנת". כנגד ההרגל לרדוף אחר אבחנה גופנית בבדיקה אחר בדיקה, קרא לערוך "אבחנה כוללת" המביאה בחשבון את אישיותו של החולה ואת יחסיו.
הספר גם נתן שמות לכמה דפוסים בפרקטיקה הרפואית. "הפונקציה האפוסטולית" היא דחפו של הרופא להמיר את חוליו לאמונתו שלו בדבר הדרך שבה ראוי להתנהג בעת מחלה. בדפוס שכינה "קנוניית האנונימיות" האחריות מתפזרת בין המומחים עד שאיש אינו נושא בה. "חברת ההשקעות ההדדית" היא הניסיון המשותף שמצטבר בין רופא משפחה לחוליו לאורך השנים. הסמינרים לא נועדו להפוך את הרופאים לפסיכותרפיסטים, אלא לחולל שינוי מוגבל אך ניכר באישיותו של הרופא (הרופא, החולה שלו והמחלה1).
