מושג
התחלה חדשה
מונח שטבע מיכאל בלינט בשנים 1932–1934 לשלב המופיע לקראת סופה של אנליזה עמוקה דיה: המטופל, אחרי רגרסיה חלקית, מתחיל שוב לבקש סיפוקים פשוטים המכוונים אל אובייקט בקשר עם האנליטיקאי, ומשם מוצא דרכים חדשות ומגוננות פחות לאהוב. בלינט ראה בו אחד ממנגנוני הריפוי המרכזיים.
התפתחות
1935
מיכאל בלינט הוצג בידי
בהרצאתו בקונגרס לוצרן ב־1934, שנדפסה ב־1935, בלינט נותן שם להתחלה החדשה: לקראת סוף אנליזות עמוקות מטופלים שבים לבקש סיפוקים פשוטים ומהנים, שכולם מכוונים אל אובייקט, והוא מונה זאת בין מנגנוני הריפוי המהותיים.
קשרים
- 1935 הוצג בידי מיכאל בלינט
בהרצאתו בקונגרס לוצרן ב־1934, שנדפסה ב־1935, בלינט נותן שם להתחלה החדשה: לקראת סוף אנליזות עמוקות מטופלים שבים לבקש סיפוקים פשוטים ומהנים, שכולם מכוונים אל אובייקט, והוא מונה זאת בין מנגנוני הריפוי המהותיים.
חיבורים
- 1935
המטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי
מיכאל באלינט הציג את המאמר בקונגרס הפסיכואנליטי הבין-לאומי בלוצרן באוגוסט 1934, והוא פורסם בשנה שלאחר מכן. באלינט רואה בטיפול הפסיכואנליטי תהליך התפתחות טבעי של המטופל. לכן הוא שואל אם הניסיון הקליני לבדו מספיק כדי לקבוע לאן התהליך הזה מוביל, בלי להיעזר בדגם של בריאות שמקורו בפילוסופיה, בדת, במוסר או בביולוגיה. החומר המועיל ביותר לבירור הזה הוא לדעתו אנליזות שנקטעו ונמשכו שנים אחר כך, ומקרים קשים, שבהם בולט המכשול שעליו נכשל הריפוי. באנליזות עמוקות שלב הסיום כמעט אינו מעלה זיכרונות או חומר לא-מודע חדשים, ובכל זאת דווקא בו המטופלים מבריאים. מכאן שההגדרות המבניות של פרויד, שבאלינט מכנה "קלאסיות" (הפיכת הלא-מודע למודע, הסרת האמנזיה האינפנטילית, התגברות על ההתנגדויות), אינן תנאי הכרחי ואינן תנאי מספיק. גם ההגדרות ה"רומנטיות", שמקורן בשיטה הקתרטית, אינן מדויקות: פריקת האפקטים הכלואים, השחזור המלא של היחס האדיפלי אצל פרנצי ורנק, פריקת טראומת הלידה אצל רנק, מיצוי גורם החזרה אצל וילמה קובאץ' והפוטנציה האורגזמטית אצל רייך. יש מהן כלליות מדי ויש צרות מדי. באלינט מפתח כאן את מושג ה"התחלה החדשה" שהציג בוויסבאדן ב-1932. בשלב האחרון של הטיפול מתעוררות אצל המטופל משאלות דחף אינפנטיליות שנשכחו מזמן, והוא תובע מסביבתו לספק אותן. בתחילה הוא עושה זאת בחשש, אחר כך בלהט דמוי התמכרות. אם הלהט הזה אינו מובן ואינו מטופל כראוי, הוא מוליד תביעות שאף אובייקט ממשי אינו יכול למלא, ומסתיים בנרקיסיזם מתנשא. אם המטופל והאנליטיקאי מחזיקים מעמד, הוא שוכך ומפנה מקום ליחסי אובייקט המותאמים למציאות. ההתחלות החדשות מכוונות תמיד אל אובייקט, ועובדה זו אינה מתיישבת עם ההנחה שהאוטואירוטיות היא המצב הראשוני של המיניות. לכן באלינט נשען על תורת "חוש המציאות הארוטי" של פרנצי וקובע שכל הדחפים קשורים לאובייקט מלכתחילה. מטרתם הראשונית פסיבית, להיות מסופק ולהיות נאהב, והיא נשמרת לאורך כל החיים. האוטואירוטיות והנרקיסיזם, וגם אהבת האובייקט הפעילה, הם דרכים עוקפות שהתסכול כופה. השלבים האנאלי-סדיסטי והפאלי אינם שלבים תקינים בהתפתחות, אלא תוצרים של חינוך חסר הבנה. אין הדחקה בלי מציאות ובלי יחסי אובייקט, ולכן לנוירוזה תמיד יש גם סיבה ממשית בסביבה. בנקודה זו באלינט מבקר את ההתמקדות במבנה הנפשי ובקונסטיטוציה, ומביא כדוגמה את ספרה של מלאני קליין "הפסיכואנליזה של ילדים". לדבריו, המטרה הסופית של הטיפול היא שהמטופל יחליט להתחיל לאהוב מחדש. אין צורך לחדש דחפים חלקיים זה אחר זה, אלא את אהבת האובייקט עצמה. האנליטיקאי מסייע בכך כשהוא מבחין בניסיונות המהוססים להתחלה חדשה ואינו מבריח אותם. באלינט מודה שמטופלים מעטים, שיכולים רק לתבוע אהבה ולא לתת אותה, נותרו מעבר ליכולתו לרפא. את ההרצאה הוא חותם בסיסמה "פחות סדיזם ויותר אהבה".
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- המטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי1935 מקור לקשר