מאמר
המטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי
Das Endziel der psychoanalytischen Behandlung
מיכאל באלינט הציג את המאמר בקונגרס הפסיכואנליטי הבין-לאומי בלוצרן באוגוסט 1934, והוא פורסם בשנה שלאחר מכן. באלינט רואה בטיפול הפסיכואנליטי תהליך התפתחות טבעי של המטופל. לכן הוא שואל אם הניסיון הקליני לבדו מספיק כדי לקבוע לאן התהליך הזה מוביל, בלי להיעזר בדגם של בריאות שמקורו בפילוסופיה, בדת, במוסר או בביולוגיה. החומר המועיל ביותר לבירור הזה הוא לדעתו אנליזות שנקטעו ונמשכו שנים אחר כך, ומקרים קשים, שבהם בולט המכשול שעליו נכשל הריפוי. באנליזות עמוקות שלב הסיום כמעט אינו מעלה זיכרונות או חומר לא-מודע חדשים, ובכל זאת דווקא בו המטופלים מבריאים. מכאן שההגדרות המבניות של פרויד, שבאלינט מכנה "קלאסיות" (הפיכת הלא-מודע למודע, הסרת האמנזיה האינפנטילית, התגברות על ההתנגדויות), אינן תנאי הכרחי ואינן תנאי מספיק. גם ההגדרות ה"רומנטיות", שמקורן בשיטה הקתרטית, אינן מדויקות: פריקת האפקטים הכלואים, השחזור המלא של היחס האדיפלי אצל פרנצי ורנק, פריקת טראומת הלידה אצל רנק, מיצוי גורם החזרה אצל וילמה קובאץ' והפוטנציה האורגזמטית אצל רייך. יש מהן כלליות מדי ויש צרות מדי. באלינט מפתח כאן את מושג ה"התחלה החדשה" שהציג בוויסבאדן ב-1932. בשלב האחרון של הטיפול מתעוררות אצל המטופל משאלות דחף אינפנטיליות שנשכחו מזמן, והוא תובע מסביבתו לספק אותן. בתחילה הוא עושה זאת בחשש, אחר כך בלהט דמוי התמכרות. אם הלהט הזה אינו מובן ואינו מטופל כראוי, הוא מוליד תביעות שאף אובייקט ממשי אינו יכול למלא, ומסתיים בנרקיסיזם מתנשא. אם המטופל והאנליטיקאי מחזיקים מעמד, הוא שוכך ומפנה מקום ליחסי אובייקט המותאמים למציאות. ההתחלות החדשות מכוונות תמיד אל אובייקט, ועובדה זו אינה מתיישבת עם ההנחה שהאוטואירוטיות היא המצב הראשוני של המיניות. לכן באלינט נשען על תורת "חוש המציאות הארוטי" של פרנצי וקובע שכל הדחפים קשורים לאובייקט מלכתחילה. מטרתם הראשונית פסיבית, להיות מסופק ולהיות נאהב, והיא נשמרת לאורך כל החיים. האוטואירוטיות והנרקיסיזם, וגם אהבת האובייקט הפעילה, הם דרכים עוקפות שהתסכול כופה. השלבים האנאלי-סדיסטי והפאלי אינם שלבים תקינים בהתפתחות, אלא תוצרים של חינוך חסר הבנה. אין הדחקה בלי מציאות ובלי יחסי אובייקט, ולכן לנוירוזה תמיד יש גם סיבה ממשית בסביבה. בנקודה זו באלינט מבקר את ההתמקדות במבנה הנפשי ובקונסטיטוציה, ומביא כדוגמה את ספרה של מלאני קליין "הפסיכואנליזה של ילדים". לדבריו, המטרה הסופית של הטיפול היא שהמטופל יחליט להתחיל לאהוב מחדש. אין צורך לחדש דחפים חלקיים זה אחר זה, אלא את אהבת האובייקט עצמה. האנליטיקאי מסייע בכך כשהוא מבחין בניסיונות המהוססים להתחלה חדשה ואינו מבריח אותם. באלינט מודה שמטופלים מעטים, שיכולים רק לתבוע אהבה ולא לתת אותה, נותרו מעבר ליכולתו לרפא. את ההרצאה הוא חותם בסיסמה "פחות סדיזם ויותר אהבה".
רעיונות מרכזיים
- הטיפול הפסיכואנליטי הוא תהליך התפתחות טבעי של המטופל. לכן יש ללמוד על נקודת הסיום שלו מן הניסיון הקליני, ולא לגזור אותה מנורמה פילוסופית, דתית, מוסרית או ביולוגית של בריאות. אנליזות שנעצרו בתוצאה חלקית וחודשו כעבור שנים, כמו זו של "איש הזאבים", חושפות היטב את המכשולים לריפוי.
- באנליזות עמוקות דיין, שלב הסיום כמעט אינו מעלה חומר לא-מודע חדש, ובכל זאת בו המטופלים מבריאים. במקרה שבאלינט פותח בו, כ-500 שעות טיפול לאחר אנליזה קודמת בת ארבע שנים ריפאו את המטופל, אף שלא נחשף דבר חדש. העובדות הקליניות שעליהן נשען מושג ה"עיבוד" (Durcharbeiten) לא נכללו באף אחת מן ההגדרות שהוצעו למטרת האנליזה.
- הנוסחאות המבניות, ה"קלאסיות", של פרויד (הפיכת הלא-מודע למודע, הסרת האמנזיה האינפנטילית, התגברות על ההתנגדויות) אינן הכרחיות ואינן מספיקות. ריפוי מתרחש גם בלי חומר חדש, ואילו אנשים שעברו אנליזה ממשיכים לחלום, נתקלים בהתנגדות בניתוח חלומותיהם ונזכרים שנים אחר כך בפרטים שלא שוערו.
- הנוסחאות ה"רומנטיות", הרגשיות, שמקורן בתקופת הקתרזיס, אינן קולעות. פריקת האפקטים הכלואים ו"מיצוי גורם החזרה" של וילמה קובאץ' כלליים מדי. השחזור המלא של היחס האדיפלי בחוויה האנליטית, שהציעו פרנצי ורנק, צר מדי. על פריקת טראומת הלידה של רנק כבר נכתבה ביקורת די והותר. הפוטנציה האורגזמטית של רייך אינה מבחן מספיק, שכן גם אנשים נוירוטיים למדי ניחנים בה.
- בשלב הסיום המטופלים עוברים "התחלה חדשה". הם מבטאים משאלות דחף אינפנטיליות שנשכחו מזמן ותובעים מן הסביבה לספק אותן, תחילה ברמז ובחרדה ולבסוף בגלוי ובהנאה. כל הפעילויות המתחדשות האלה, בלי יוצא מן הכלל, מכוונות אל אובייקט.
- אחרי הניסיון הראשון, הביישני, מגיע בדרך כלל שלב סוער דמוי התמכרות, שבו המטופלים חשים "בריאים מדי" ועלולים לבקש לסיים. אם השלב הזה אינו מטופל נכון, הוא מסלים לתביעות שאף אובייקט ממשי אינו יכול לספק, ומסתיים בנרקיסיזם מתנשא. אם המטופל והאנליטיקאי מתמידים, הסערה שוככת ובמקומה מתפתחים יחסי אובייקט המותאמים למציאות.
- בעקבות תיאור התפתחות "חוש המציאות הארוטי" בתורת הגניטליות של פרנצי, באלינט טוען שכל הדחפים, גם אלה המכונים אוטואירוטיים, קשורים לאובייקט מראשיתם. מטרתם פסיבית, להיות מסופק ולהיות נאהב, והיא נשמרת לאורך כל החיים. האוטואירוטיות והנרקיסיזם הם דרך עוקפת אחת שכופה המציאות המתסכלת. אהבת האובייקט הפעילה, שבה אדם מספק את בן זוגו כדי שיאהבו אותו בתמורה, היא דרך עוקפת שנייה.
- השלבים האנאלי-סדיסטי והפאלי אינם שלבים תקינים בהתפתחות, אלא תוצרים מלאכותיים. הם מעידים על התפתחות שעוותה בידי השפעות סביבתיות לא הולמות ועקביות, ובראשן חינוך חסר הבנה. אין הדחקה בלי מציאות ובלי יחסי אובייקט, ולכן אין להניח לגורם הקונסטיטוציוני להאפיל על התסכול הממשי שבשורש כל נוירוזה.
- האנליזה בתקופתו של באלינט נשענת יותר מדי על המבנה הנפשי ועל הקונסטיטוציה. במפתח העניינים של "הפסיכואנליזה של ילדים" של מלאני קליין חסרים ערכים כמו "אהבה" או "הסדיזם של ההורים". לדעת באלינט, האימאגו המפוצלת של אם "טובה" ואם "רעה" עשויה לשקף הורים הפכפכים שאי אפשר לצפות את התנהגותם, ולא סדיזם מולד. ברוח זו הוא מפנה אל "בלבול הלשונות בין המבוגרים לילד" של פרנצי.
- המטרה הסופית של האנליזה היא החלטת המטופל להתחיל לאהוב מחדש. מה שצריך להתחדש הוא אהבת האובייקט עצמה, ולא דחפים חלקיים מסוימים. לכן אין תשובה לשאלה כמה התחלות חדשות נחוצות ובאילו תחומי דחף. האנליטיקאי מסייע בכך בפירוש המעיד על הבנה, ובעיקר בכך שהוא מבחין בניסיונות הראשונים המהוססים ואינו מבריח אותם. הוא נענה בטקט למטרותיהם הפסיביות עד שהם מוצאים את דרכם אל אהבה פעילה.
- מטופלים שנפגעו פחות ביחסי האובייקט שלהם מבריאים בהדרגה, כמעט בלי משים, ואצלם שלב הסיום המובהק חסר. מטופלים מעטים, שאינם מסוגלים לוותר על תביעת פיצוי מן העולם ויודעים רק להיות נאהבים ולא לאהוב, השתפרו אך לא נרפאו בטכניקה של באלינט. עם זאת, הוא מסרב להיכנע להסברים קונסטיטוציוניים, ומזכיר את דבריו של פרנצי שכל עוד המטופל מוכן להמשיך, יש למצוא דרך לעזור לו. סיסמת ההרצאה היא "פחות סדיזם ויותר אהבה".
מה הוא מראה
- 1935
מיכאל בלינט הצגת התחלה חדשה
בהרצאתו בקונגרס לוצרן ב־1934, שנדפסה ב־1935, בלינט נותן שם להתחלה החדשה: לקראת סוף אנליזות עמוקות מטופלים שבים לבקש סיפוקים פשוטים ומהנים, שכולם מכוונים אל אובייקט, והוא מונה זאת בין מנגנוני הריפוי המהותיים.
גלריה
כריכת "Die Urformen der Liebe und die Technik der Psychoanalyse" של מיכאל באלינט (dtv/Klett-Cotta, כריכה רכה בסדרת dialog und praxis), הקובץ הגרמני שבו נדפס מחדש המאמר "המטרה הסופית של הטיפול הפסיכואנליטי"
קישורים חיצוניים
באנגלית
- AbeBooks(עמוד החנות ייפתח בכרטיסייה חדשה)
- אמזון(עמוד החנות ייפתח בכרטיסייה חדשה)
- Phoenix Publishing House(עמוד החנות ייפתח בכרטיסייה חדשה)
- Routledge(עמוד החנות ייפתח בכרטיסייה חדשה)