ללמוד מן הניסיון

"ללמוד מן הניסיון", שראה אור ב־1962, הוא הראשון בספרים התאורטיים הקצרים שבהם ניסה ביון לתת לפסיכואנליזה כלי לחשוב על החשיבה. בהסתמך על עבודתו עם מטופלים פסיכוטיים ועל תיאורו של פרויד את שני העקרונות של ההתרחשות הנפשית, הוא שואל כיצד אדם לומד מן הניסיון הרגשי, ומדוע יש מי שאינו מסוגל לכך. כדי שמונחיו לא יישאו את הקונוטציות של התאוריה הקיימת, הוא מציג סימנים ריקים ממשמעות במכוון, ובראשם פונקציית אלפא, ומתאר את האישיות כמערכת של פונקציות ושל הגורמים שלהן. פונקציית אלפא פועלת על רשמים חושיים ועל חוויות רגשיות והופכת אותם ליסודות אלפא, שאפשר לאחסן, להשתמש בהם במחשבות החלום ובחשיבה הלא מודעת של הערות, ולזכור אותם. מה שאינו עובר התמרה כזאת נותר כיסודות ביתא: עובדות לא מעוכלות הנחוות כדברים כשלעצמם ולא כמחשבות, שאפשר רק לסלק אותן בהזדהות השלכתית או לפרוק אותן בפעולה. יסודות האלפא מתלכדים למחסום מגע, המפריד בין המודע ללא מודע ובה בעת מקשר ביניהם, וכך מאפשר להיות ער או ישן, מודע או לא מודע; כשפונקציית אלפא נכשלת, תופס את מקומו מסך של יסודות ביתא, והאדם אינו מסוגל לחלום באמת, ולכן אינו יכול להירדם וגם לא להתעורר לגמרי. הפונקציה מתפתחת אצל התינוק בזכות יכולת הרוורי של האם: היא קולטת את המצבים שהתינוק משליך לתוכה, כמו פחד מוות, ומחזירה לו אותם בצורה שיוכל לשאת, והתינוק מפנים יחד איתם את הפונקציה עצמה; כשהיא אינה מסוגלת לכך, מה שחוזר אל התינוק הוא אימה חסרת שם. החשיבה מתחילה כשציפייה פוגשת תסכול: תינוק המסוגל לשאת את ההיעדר יוצר ממנו מחשבה, ותינוק שאינו מסוגל לכך חווה את ההיעדר כאובייקט רע שיש להיפטר ממנו. ביון מתאר את הקשרים בין אובייקטים כאהבה, שנאה וידיעה (L, ‏H ו־K), ורואה ב־K — הפעילות הכואבת של היכרות הולכת ונבנית עם דבר, להבדיל מהחזקה בידע עליו — את הקשר שהלמידה מן הניסיון תלויה בו; היפוכו, מינוס K, מרוקן את החוויה ממשמעותה ומונע בידי קנאה. בפרקים המאוחרים דן ביון באופן שבו האנליטיקאי מפשט מודלים מן הניסיון הקליני ומזהה עובדה נבחרת המעניקה לכידות לחומר המפוזר של הפגישה, ומפשט את מודל האם והתינוק ליחס בין מכיל למוכל, שספריו המאוחרים מפתחים.