מושג
רוורי
בשימוש של ביון, מצב נפשי שלו וקשוב של האם, המאפשר לה לקלוט את מה שתינוקה משליך אליה, אהבה או אימה, ולתת לו משמעות באמצעות פונקציית האלפא שלה. זהו צידה של האם ביחס מכיל–מוכל, ואנליטיקאים ראו בו מודל לקשב הפתוח ודמוי החלום של האנליטיקאי למטופל.
התפתחות
1962
הוצג בידי וילפרד ביון
מתוך ללמוד מן הניסיון (1962)
1997
פותח בידי תומאס ה. אוגדן
אוגדן הרחיב את הרוורי האימהי של ביון לכדי שיטה קלינית. הוא רואה במחשבות התועות לכאורה של המטפל, בחלומות בהקיץ, ברגשות ובתחושות הגופניות שלו במהלך הפגישה דרך להגיע אל השלישי האנליטי ולהיעזר בו בגיבוש פירושים.
מתוך רוורי ופירוש: לחוש במשהו אנושי (1997);השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות (1994)
קשרים
- 1997 פותח בידי תומאס ה. אוגדן
אוגדן הרחיב את הרוורי האימהי של ביון לכדי שיטה קלינית. הוא רואה במחשבות התועות לכאורה של המטפל, בחלומות בהקיץ, ברגשות ובתחושות הגופניות שלו במהלך הפגישה דרך להגיע אל השלישי האנליטי ולהיעזר בו בגיבוש פירושים.
- 2005 הוליד את לחלום את עצמך אל תוך הקיום
הרוורי של המטפל הוא הדרך העיקרית שבה הוא לוקח חלק בחלימת החלומות שלא נחלמו של המטופל.
- 2007 הוליד את דיבור-כחלימה
דיבור-כחלימה מעביר את האיכות החופשית והאסוציאטיבית של הרוורי של המטפל אל השיח המדובר בין המטפל למטופל.
חיבורים
- 1962
"ללמוד מן הניסיון", שראה אור ב־1962, הוא הראשון בספרים התאורטיים הקצרים שבהם ניסה ביון לתת לפסיכואנליזה כלי לחשוב על החשיבה. בהסתמך על עבודתו עם מטופלים פסיכוטיים ועל תיאורו של פרויד את שני העקרונות של ההתרחשות הנפשית, הוא שואל כיצד אדם לומד מן הניסיון הרגשי, ומדוע יש מי שאינו מסוגל לכך. כדי שמונחיו לא יישאו את הקונוטציות של התאוריה הקיימת, הוא מציג סימנים ריקים ממשמעות במכוון, ובראשם פונקציית אלפא, ומתאר את האישיות כמערכת של פונקציות ושל הגורמים שלהן. פונקציית אלפא פועלת על רשמים חושיים ועל חוויות רגשיות והופכת אותם ליסודות אלפא, שאפשר לאחסן, להשתמש בהם במחשבות החלום ובחשיבה הלא מודעת של הערות, ולזכור אותם. מה שאינו עובר התמרה כזאת נותר כיסודות ביתא: עובדות לא מעוכלות הנחוות כדברים כשלעצמם ולא כמחשבות, שאפשר רק לסלק אותן בהזדהות השלכתית או לפרוק אותן בפעולה. יסודות האלפא מתלכדים למחסום מגע, המפריד בין המודע ללא מודע ובה בעת מקשר ביניהם, וכך מאפשר להיות ער או ישן, מודע או לא מודע; כשפונקציית אלפא נכשלת, תופס את מקומו מסך של יסודות ביתא, והאדם אינו מסוגל לחלום באמת, ולכן אינו יכול להירדם וגם לא להתעורר לגמרי. הפונקציה מתפתחת אצל התינוק בזכות יכולת הרוורי של האם: היא קולטת את המצבים שהתינוק משליך לתוכה, כמו פחד מוות, ומחזירה לו אותם בצורה שיוכל לשאת, והתינוק מפנים יחד איתם את הפונקציה עצמה; כשהיא אינה מסוגלת לכך, מה שחוזר אל התינוק הוא אימה חסרת שם. החשיבה מתחילה כשציפייה פוגשת תסכול: תינוק המסוגל לשאת את ההיעדר יוצר ממנו מחשבה, ותינוק שאינו מסוגל לכך חווה את ההיעדר כאובייקט רע שיש להיפטר ממנו. ביון מתאר את הקשרים בין אובייקטים כאהבה, שנאה וידיעה (L, H ו־K), ורואה ב־K — הפעילות הכואבת של היכרות הולכת ונבנית עם דבר, להבדיל מהחזקה בידע עליו — את הקשר שהלמידה מן הניסיון תלויה בו; היפוכו, מינוס K, מרוקן את החוויה ממשמעותה ומונע בידי קנאה. בפרקים המאוחרים דן ביון באופן שבו האנליטיקאי מפשט מודלים מן הניסיון הקליני ומזהה עובדה נבחרת המעניקה לכידות לחומר המפוזר של הפגישה, ומפשט את מודל האם והתינוק ליחס בין מכיל למוכל, שספריו המאוחרים מפתחים.
- 1994
השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות
באמצעות שני רצפים קליניים ממחיש אוגדן את מאמצו של האנליטיקאי לזהות, להבין ולנסח במילים, לעצמו ולמטופל, את יחסי הגומלין המשתנים מרגע לרגע בין שלוש סובייקטיביות: זו של האנליטיקאי, זו של המטופל, והחוויה ששניהם יוצרים יחד, שאותה הוא מכנה השלישי האנליטי. ברצף הראשון האנליטיקאי מגיע אל החוויה המשותפת הזאת בין השאר דרך מה שנראה כרוורי פרטי שלו עצמו, מצבים שעשויים להיראות כהתכנסות נרקיסיסטית בעצמי, כפיזור קשב, כהרהור כפייתי או כחלימה בהקיץ. ברצף השני, מחשבת שווא סומטית של האנליטיקאי, יחד עם החוויות החושיות והפנטזיות הגופניות של המטופל, היא הדרך העיקרית שבה הוא מגיע להבנת החרדות המובילות הנוצרות בין האנליטיקאי למטופל.
- 2005
אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו
קובץ מסות שראה אור ב־2005 בסדרה New Library of Psychoanalysis של הוצאת ראוטלדג׳. תומאס אוגדן שואל מדוע החלימה היא הפעילות הפסיכואנליטית החשובה ביותר של הנפש, ומציע דרך חדשה להמשיג את מקומה של החלימה בנפש האדם. בהישען על פרויד, קליין, ויניקוט וביון הוא בוחן את הרעיון שהפסיכופתולוגיה היא ביטוי לקריסת יכולתו של אדם לחלום את חווייתו, וחוקר כיצד האנליטיקאי משתתף מבחינה נפשית בחלימתו של המטופל. תיאורים קליניים משולבים לאורך כל הספר, המבקש להעביר לא רק מערך של טכניקות אלא דרך אנושית להיות עם מטופלים. בין פרקיו מסת הכותרת על חלימת חלומות שלא נחלמו ועל זעקות שנקטעו, קריאה חדשה בראשיתה של תאוריית יחסי האובייקט, "על אי־היכולת לחלום", "מה נכון, ורעיון של מי זה היה?", קריאה בביון, "על החזקה והכלה, הוויה וחלימה" ומסה על הכתיבה הפסיכואנליטית.
- 2007
אוגדן מתאר צורה של חלימה בערות עבור מטופלים שאינם מסוגלים לחלום בפגישה האנליטית, לא דרך אסוציאציה חופשית ולא בדרך אחרת. במה שהוא מכנה דיבור-שהוא-חלימה, האנליטיקאי והמטופל מנהלים שיחה בעלת מבנה רופף, המאופיינת לא פעם בחשיבה של תהליך ראשוני ובקפיצות שנראות חסרות קשר, על נושאים כמו ספרים, סרטים, מקורות של מילים, בייסבול, טעמו של שוקולד או מבנה האור. שיחה כזאת עשויה להיראות לא אנליטית, אך היא יכולה לאפשר למטופל להתחיל לחלום חוויה שקודם לכן לא ניתן היה לחלום; באנליזה שמתנהלת כמפעל חי, הדיבור נע בלי משים אל תוך דיבור על חלומות ובחזרה ממנו. מובאים שני תיאורים קליניים מפורטים: באחד, מטופלת חלמה לראשונה את חוויתה שלה, ובמובן מסוים גם את חוויית אביה, שהייתה עד אז בלתי ניתנת לחשיבה; בשני, מטופל שחש עצמו בלתי נראה החל לחלום את עצמו אל תוך הקיום. אוגדן מציב שלוש אזהרות: ההבדל בין תפקיד האנליטיקאי לתפקיד המטופל חייב להישאר מורגש תמיד, יש להחזיק היטב בתודעה את המטרות הטיפוליות, והמטופל צריך לחלום את עצמו אל תוך הקיום ולא להיות נחלם בידי האנליטיקאי.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- ללמוד מן הניסיון1962מקור לקשר
- רוורי ופירוש: לחוש במשהו אנושי1997מקור לקשר
- השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות1994מקור לקשר
- אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו2005מקור לקשר
- על דיבור-שהוא-חלימה2007מקור לקשר