מושג
העמדה הסכיזואידית
המונח של פיירברן לעמדה המוקדמת והבסיסית ביותר של העצמי, הנטועה בתחושת התינוק שאהבתו אינה מתקבלת ושאולי היא עצמה הרסנית. התגובה היא נסיגה מן היחסים החיצוניים אל עולם פנימי של אובייקטים, פיצול של האגו ותחושות של ריקנות וחוסר תוחלת. פיירברן טען שעמדה זו עומדת ביסוד כל הפתולוגיה הנפשית, ושהיא בסיסית יותר מן החרדות הדפרסיביות שקליין הציבה במרכז.
התפתחות
1941
רונלד פיירברן הוצג בידי
פותחה במאמרים מ-1940 ומ-1941, שבהם הציב פיירברן עמדה סכיזואידית לצד העמדה הדפרסיבית של קליין ומתחתיה.
קשרים
- 1941 הוצג בידי רונלד פיירברן
פותחה במאמרים מ-1940 ומ-1941, שבהם הציב פיירברן עמדה סכיזואידית לצד העמדה הדפרסיבית של קליין ומתחתיה.
- הוליד את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית
המושג של קליין קיבל את שמו, בחלקו, מן העמדה הסכיזואידית של פיירברן, אך שמר על תיאורה שלה עצמה של דחף המוות ושל החרדה המוקדמת.
חיבורים
- 1941
פסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות
המאמר, שראה אור ב־1941 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis ונאסף אחר כך בקובץ Psychoanalytic Studies of the Personality (1952), הוא הניסיון השיטתי הראשון של רונלד פיירברן לנסח פסיכופתולוגיה המושתתת על יחסי אובייקט, בהמשך לעבודתו על המצבים הסכיזואידיים. נקודת המוצא שלו היא ביקורת על תורת השלבים הליבידינליים של קרל אברהם, שהייתה אז המסגרת המקובלת: לטענתו, האזורים הארוגניים הם רק ערוצים שהליבידו עובר בהם בדרכו אל האובייקט, והליבידו עצמו מחפש אובייקט ולא עונג. לכן לא העמדה הליבידינלית קובעת את היחס לאובייקט, אלא היחס לאובייקט הוא שקובע את העמדה הליבידינלית. את ההתפתחות הוא מתאר כמעבר מתלות אינפנטילית – הזדהות ראשונית עם אובייקט שעדיין אינו נבדל מן העצמי, ועמדה של לקיחה ובליעה שמושאה הטבעי הוא השד – אל תלות בוגרת, יחס של נתינה ולא רק של לקיחה בין עצמי לבין אובייקט נפרד ממנו. ביניהן מצוי שלב מעבר, שבו ניטש מאבק בין השאיפה להיפרד מן התלות האינפנטילית לבין הנטייה להיאחז בה. שני המצבים הבסיסיים של הפסיכופתולוגיה נעוצים בתלות האינפנטילית: המצב הסכיזואידי בשלב האוראלי המוקדם, שבו האהבה עצמה נחווית כהרסנית, והמצב הדפרסיבי בשלב האוראלי המאוחר, שבו השנאה מאיימת להרוס את האובייקט האהוב. ארבעת המצבים הקלאסיים – האובססיבי, הפרנואידי, ההיסטרי והפובי – אינם בעיניו נסיגה לנקודות קיבעון, אלא טכניקות של שלב המעבר, המתמודדות עם האובייקט המקובל ועם האובייקט הנדחה על ידי מיקומם בפנים או בחוץ, ותכליתן להגן מפני המצבים הסכיזואידי והדפרסיבי העמוקים יותר.
- 1946
הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים
המאמר ראה אור לראשונה ב־1946 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis, ובנוסח מתוקן בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952). מלאני קליין עוסקת בו בחודשים הראשונים לחיים, שקודמים לעמדה הדפרסיבית שתיארה בשנות השלושים. בשלב מוקדם זה החרדה של התינוק היא בעיקרה חרדת רדיפה וההגנות שלו סכיזואידיות; קליין מכנה אותו העמדה הפרנואידית, מצרפת אליו את המונח סכיזואידי שאימצה מרונלד פיירברן, ומ־1952 קוראת לו העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. לדבריה, אגו המסוגל לחוות חרדה, להפעיל הגנות ולקיים יחסי אובייקט קיים מן הלידה, אך הוא חסר לכידות ונע בין אינטגרציה להתפרקות. החרדה הראשונית שלו היא פחד מהשמדה, הנובע מפעולתו של יצר המוות בפנים; האגו מסיט אותו החוצה ופוגש אותו שוב כרדיפה. ההגנה העיקרית היא הפיצול: האובייקט – תחילה השד – מתפצל לטוב ולרע, ומאחר שאי אפשר לפצל את האובייקט בלי שהאגו עצמו יתפצל, הפיצול עובר גם בעצמי, ונתמך באידיאליזציה, בהכחשה ובפנטזיות אומניפוטנטיות של השמדת הרע. במאמר זה מתארת קליין את ההזדהות ההשלכתית: פנטזיה שבה חלקים מפוצלים של העצמי מושלכים אל תוך האם כדי לפגוע בה, להשתלט עליה ולשלוט בה, עד שהיא נחווית כמי שמגלמת אותם. גם חלקים טובים של העצמי מושלכים, דבר החיוני ליחסי אובייקט טובים אך מדלדל את האגו כשהוא מופרז. קליין מראה כיצד מנגנונים אלה מעצבים את יחסי האובייקט הסכיזואידיים ואת ההעברה – הריחוק ופיצול הרגש – וטוענת שכאשר חרדת הרדיפה והפיצול חזקים מדי, אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית; מכאן שנקודות הקיבעון של הסכיזופרניה נמצאות בעמדה המוקדמת, והן שזורות בנקודות הקיבעון של המחלה המאניה-דפרסיבית. קליין דנה בהרחבה בעבודתו של פיירברן, מקבלת חלק ניכר מתיאוריו את התופעות הסכיזואידיות, אך מסתייגת מהזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת יצר המוות.
- 1952
מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות
זהו ספרו היחיד של רונלד פיירברן, ובו מאמרים שכתב באדינבורו בין 1927 ל-1951. בלב הספר עומדת סדרת מאמרים מן השנים 1940–1946, שבה פיירברן מנסח מחדש את התיאוריה הפרוידיאנית: את האישיות יש להבין מתוך יחסיה עם אובייקטים, ולא מתוך גורלות הדחפים. הנחת היסוד שלו היא שהליבידו מחפש אובייקט ולא הנאה. האזורים הארוגניים אינם אלא ערוצים שדרכם האדם פונה אל האובייקט, וההנאה היא תמרור המכוון אליו, לא המטרה עצמה. בהתאם לכך הוא מחליף את סכמת השלבים הליבידינליים של אברהם ברצף של צורות תלות: תלות אינפנטילית, המבוססת על הזדהות ראשונית עם האם; שלב מעברי; ותלות בוגרת, שבה אדם נבדל מתייחס לאחרים שהוא מכיר בנפרדותם. לדעת פיירברן, העמדה הסכיזואידית, שבה התינוק חש שאהבתו שלו היא שהורסת, עמוקה מן העמדה הדיכאונית, שבה הסכנה טמונה בשנאה, והיא המצע שעליו נבנית כל הפסיכופתולוגיה המאוחרת. הילד אינו יכול לשאת את תלותו בהורים מתסכלים, ולכן הוא מפנים את היבטיהם הרעים, כדי שהעולם החיצוני יישאר טוב; את הצעד הזה כינה "ההגנה המוסרית". ההדחקה מכוונת קודם כול כלפי האובייקטים הרעים המופנמים, והמצבים האובססיביים, הפרנואידיים, ההיסטריים והפוביים הם ארבע טכניקות של השלב המעברי להתמודדות עם אובייקטים פנימיים שהתקבלו או נדחו. במאמר על המבנה התוך-נפשי (1944) הוא מציע, במקום הסתמי, האני והאני העליון, מודל של אגו מפוצל: אגו מרכזי הקשור לאובייקט אידאלי, אגו ליבידינלי הכבול לאובייקט המגרה, ו"חבלן פנימי", שלימים כינה אגו אנטי-ליבידינלי, הכבול לאובייקט הדוחה. מה שמקיים את המבנה הוא ההדחקה מצד האגו המרכזי והתקפותיו של החבלן על האגו הליבידינלי. במאמרים המאוחרים פיירברן טוען שאין להפריד בין אנרגיה למבנה, שהתוקפנות היא תגובה לתסכול ולא דחף עצמאי, ושמטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו, באמצעות הקשר עם האנליטיקאי. מאמרים קליניים מוקדמים וחיבורים על שאלות חברתיות ועל ענייני תקופת המלחמה משלימים את הקובץ. בארצות הברית ראה הספר אור בשם An Object-Relations Theory of the Personality, והוא נחשב לאחד מטקסטי היסוד של אסכולת יחסי האובייקט הבריטית.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- פסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות1941 מקור לקשר
- מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות1952 מקור לקשר
- הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים1946 מקור לקשר