צמתים

קשרים

מושג

הפרדה בין דימויים סותרים של העצמי או של האובייקט, כטובים לגמרי ורעים לגמרי.

מלאני קליין 1929 ב־1929 מתארת קליין לראשונה כיצד הילד מפצל את העל־אני ואת האימאגו לדמויות נפרדות, טובות ומאיימות, ומשליך אותן אל תפקידי המשחק. בין 1935 ל־1946 היא מפתחת זאת לפיצול האובייקט, ובראשונה השד, לטוב ולרע. לפניה תיארו ראדו את אימאגו האם הטובה והרעה (1928) ופרויד את פיצול האני (1927, 1938), שהוא רעיון אחר.

הזדהות השלכתית 1946 בתיאורה של קליין ההזדהות ההשלכתית מניחה מראש פיצול: מה שמושלך אל תוך האובייקט הם חלקים של האני שפוצלו תחילה, והיא רואה בפיצול מופרז ובהזדהות השלכתית יחד את מה שמחליש את האני בעמדה המוקדמת ביותר של הינקות, שהמאמר מ-1946 מכנה פרנואידית או סכיזואידית ושבהמשך כינתה אותה קליין פרנואידית-סכיזואידית.
העמדה הפרנואידית-סכיזואידית 1946 קליין בנתה את העמדה המוקדמת ביותר על הפיצול. הסכיזואידי שבשמה מצביע על פיצול האובייקט והאני, ההגנה מפני חרדת הרדיפה שבה התינוק מרחיק את השד הטוב מן השד הרע.
מצבי בלבול 1950 מצבי הבלבול מוגדרים ביחס לפיצול של קליין: הם נוצרים כאשר הפיצול הראשוני בין אובייקטים טובים לרעים, ובין החלקים האוהבים לשונאים של העצמי, נכשל או קורס, כך שאי אפשר עוד להבחין ביניהם.

מלאני קליין 1946 ב־1946 מציבה קליין את הפיצול כהגנה המרכזית של העמדה המוקדמת ביותר, הפרנואידית-סכיזואידית. השד מתפצל לאובייקט טוב שעובר אידיאליזציה ולאובייקט רע ורודף, ומאחר שהאני אינו יכול לפצל את האובייקט שלו בלי להתפצל בעצמו, הפיצול עובר גם בעצמי.
אוטו קרנברג 1967 קרנברג הציב את הפיצול, ההפרדה הפעילה בין דימויים טובים לחלוטין ורעים לחלוטין של העצמי ושל האחרים, כהגנה המרכזית של הארגון הגבולי, וקשר אותו לכישלון בשילוב יחסי האובייקט המוקדמים.
רונלד פיירברן פיירברן עשה את פיצול האגו, יחד עם פיצול האובייקט המופנם, לבסיס הכללי של המבנה הנפשי.