מושג
תאוריית יחסי אובייקט
משפחה של תאוריות פסיכואנליטיות הרואות ביחסיו של אדם עם אחרים, ועם הדימויים הפנימיים של אחרים שנקבעו בחייו המוקדמים, ולא בפריקת דחפים, את חומר היסוד של החיים הנפשיים ושל ההתפתחות. צורותיה הבריטיות העיקריות צמחו מעבודתם של קליין, פיירברן, ויניקוט ובאלינט בין שנות השלושים לשנות החמישים, ופיירברן נתן לה את צורתה העקבית ביותר בטענה שהליבידו מחפש אובייקטים מלכתחילה.
התפתחות
1976
פותח בידי אוטו קרנברג
קרנברג בנה תאוריית יחסי אובייקט בתוך פסיכולוגיית האגו, שבה יחידות של דימוי עצמי, דימוי אובייקט והרגש המקשר ביניהם הן אבני הבניין של המבנה הנפשי, ושילב בה את המודל הקלייניאני, את מודל הקבוצה האמצעית הבריטית ואת מודל פסיכולוגיית האגו.
מתוך תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית (1976)
ללא תאריך
פותח בידי רונלד פיירברן
פיירברן ניסח מחדש את הפסיכואנליזה כתאוריה של יחסי אובייקט לכל אורכה, וטען שהליבידו מחפש אובייקטים ולא הנאה; המהדורה האמריקנית של מאמריו המכונסים נקראה תאוריה של יחסי אובייקט של האישיות.
מתוך המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט (1944);מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות (1952)
קשרים
- 1976 פותח בידי אוטו קרנברג
קרנברג בנה תאוריית יחסי אובייקט בתוך פסיכולוגיית האגו, שבה יחידות של דימוי עצמי, דימוי אובייקט והרגש המקשר ביניהם הן אבני הבניין של המבנה הנפשי, ושילב בה את המודל הקלייניאני, את מודל הקבוצה האמצעית הבריטית ואת מודל פסיכולוגיית האגו.
- פותח בידי רונלד פיירברן
פיירברן ניסח מחדש את הפסיכואנליזה כתאוריה של יחסי אובייקט לכל אורכה, וטען שהליבידו מחפש אובייקטים ולא הנאה; המהדורה האמריקנית של מאמריו המכונסים נקראה תאוריה של יחסי אובייקט של האישיות.
- הוליד את תאוריית ההיקשרות
תאוריית ההיקשרות צמחה מן העיסוק של מסורת יחסי האובייקט הבריטית בקשרים המוקדמים ובאובדן, אף שבולבי החליף את הסתמכותה על הפנטזיה ועל הדחף בעדויות אתולוגיות ותצפיתיות.
- הוליד את פסיכואנליזה התייחסותית
השורש השני של האסכולה ההתייחסותית הוא תאוריית יחסי האובייקט הבריטית, ובמיוחד פרברן ווויניקוט. ממנה קיבלה האסכולה את העיסוק באובייקטים פנימיים וביחסים כחומר שממנו עשויה הנפש.
חיבורים
- 1944
המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט
מאמרו המבני המרכזי של פיירברן, שהתפרסם ב-International Journal of Psycho-Analysis (כרך 25, 1944, עמ' 70–93), הופך שתי טענות מוקדמות שלו למודל חדש של הנפש. הטענה האחת, מ-1941, היא שהליבידו מחפש אובייקטים ולא עונג. השנייה, מ-1943, היא שההדחקה מכוונת נגד אובייקטים רעים מופנמים. נקודת המוצא היא מגבלותיה של "פסיכולוגיית הדחפים". לטענתו הדחפים הם רק הצד הדינמי של מבני האני, ואין לדון בהם בנפרד מן המבנים ומיחסי האובייקט שהם משרתים. כשהפרשנות עוסקת בדחפים בלבד, המטופל הסכיזואידי יכול להציף את הטיפול בפנטזיות בלי סוף, והאני המרכזי שלו צופה מן היציע בדרמה של המציאות הפנימית ואינו משתתף בה. לכן הסתמי נבלע באני, שהוא מקור אנרגיה מלכתחילה ומכוון אל המציאות מן הלידה. עקרון העונג הופך לעיקרון משני, שנכנס לפעולה כשהיחסים עם האובייקטים כושלים. ומאחר שחלק אחד של האני יכול להדחיק חלק אחר, ההדחקה מחייבת ריבוי של אני. פיירברן טוען שהתאוריה המבנית של פרויד, וכמוה העמדה הדיכאונית של קליין, נבנו על המלנכוליה. מולן הוא מציב במרכז את העמדה הסכיזואידית וקורא לחזור אל ההיסטריה, שאת תופעות הדיסוציאציה שלה הוא מבין כפיצול של האני. את האשמה ואת העל-אני הוא ממקם ברובד מאוחר, שנוצר בזכות "ההגנה המוסרית", ומתחתיו רובד עמוק של אובייקטים רעים שאין להם משמעות מוסרית. המודל נגזר מחלום של מטופלת. בחלום שחקנית, המייצגת הן את החולמת והן את אמה הדוחה, תוקפת דמות של החולמת שהופכת לגבר הקשור לבעלה ולאביה, והבעל מתבונן בחוסר אונים. פיירברן רואה בחלומות "סרטים קצרים" (shorts) של מצבים במציאות הפנימית ולא הגשמות משאלה, ומוצא בחלום הזה את המצב האנדופסיכי הבסיסי. האני המרכזי, שחלקו מודע, דוחה ומדחיק בכוח התוקפנות שני אני-משנה: האני הליבידינלי, הקשור ל"אובייקט הנחוץ", ו"המחבל הפנימי", הקשור ל"אובייקט הדוחה". המחבל הפנימי מצדו תוקף את האני הליבידינלי ואת האובייקט שלו. האני המרכזי מקביל בקירוב לאני של פרויד, אך הוא ראשוני ודינמי. האני הליבידינלי מקביל לסתמי, אך הוא מבנה שנגזר מן האני המרכזי. המחבל הפנימי הוא מבנה של האני נטול משמעות מוסרית, המעורר חרדה ולא אשמה, ואילו העל-אני מקביל לצירוף של המחבל ושל האובייקט שלו. המצב הזה נוצר בינקות, מתוך התסכול שהאם גורמת. התינוק מפצל את האם לטובה ולרעה, מפנים את האובייקט שאינו מספק כדי לשלוט בו, מפצל אותו לפן מפתה ולפן דוחה ומדחיק את שניהם. חלקי האני שנותרו קשורים לכל אחד מהם נפצלים יחד איתם. ביטוי של שנאה מסכן את האובייקט הטוב, וביטוי של אהבה כלפי אם דוחה מסכן בהשפלה, בהתרוקנות ובאובדן העצמי. לכן הילד מפנה מרב של תוקפנות נגד מרב של צורך ליבידינלי, טכניקה שפיירברן מכנה "הפרד ומשול". מכאן נובעים כמה תיקונים. פיצול האני וההדחקה הם תהליך אחד, ותוקפנות היא הכוח המניע אותו. התקפת המחבל הפנימי היא "הדחקה עקיפה", והיא החלק בתהליך שתיאר פרויד. היאחזותו של האני הליבידינלי באובייקט המודחק היא התנגדות בפני עצמה, ויש לה חלק בתגובה הטיפולית השלילית. תסביך אדיפוס הוא תוצר סופי פנימי ולא סיבה ראשונה. הילד מפשט מצב שבו יש לו שני הורים אמביוולנטיים להורה נחוץ אחד ולהורה דוחה אחד, ובבסיסם שני האובייקטים הפנימיים הם דמויות של האם. חרדה נוירוטית וסבל היסטרי הם ליבידו שאיכותו שונתה בהשפעת התקפת המחבל. את ההפרדה של פרויד בין אנרגיה למבנה מייחס פיירברן לפיזיקה של המאה ה-19 ברוח הלמהולץ. במקומה הוא מציע פסיכולוגיה של מבנה דינמי: חמישה מבנים ושתי צורות אנרגיה, ליבידו ותוקפנות. לפי פסיכולוגיה זו מטרת הטיפול היא לצמצם את הפיצול ולהחליש את ההיקשרויות ואת התוקפנות שבתוכו. לכל מצב קליני יש תבנית אנדופסיכית משלו. התבנית הבסיסית היא היסטרית, אף שהתהליך שיוצר אותה סכיזואידי. בסוף המאמר הוא מכיר בכך שגם לאובייקטים הפנימיים יש מידה של דינמיות משלהם. בגרסאות מאוחרות של התאוריה נקרא האובייקט הנחוץ "האובייקט המרגש", ופיירברן כינה בהמשך את המחבל הפנימי "האני האנטי-ליבידינלי".
- 1952
מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות
זהו ספרו היחיד של רונלד פיירברן, ובו מאמרים שכתב באדינבורו בין 1927 ל-1951. בלב הספר עומדת סדרת מאמרים מן השנים 1940–1946, שבה פיירברן מנסח מחדש את התיאוריה הפרוידיאנית: את האישיות יש להבין מתוך יחסיה עם אובייקטים, ולא מתוך גורלות הדחפים. הנחת היסוד שלו היא שהליבידו מחפש אובייקט ולא הנאה. האזורים הארוגניים אינם אלא ערוצים שדרכם האדם פונה אל האובייקט, וההנאה היא תמרור המכוון אליו, לא המטרה עצמה. בהתאם לכך הוא מחליף את סכמת השלבים הליבידינליים של אברהם ברצף של צורות תלות: תלות אינפנטילית, המבוססת על הזדהות ראשונית עם האם; שלב מעברי; ותלות בוגרת, שבה אדם נבדל מתייחס לאחרים שהוא מכיר בנפרדותם. לדעת פיירברן, העמדה הסכיזואידית, שבה התינוק חש שאהבתו שלו היא שהורסת, עמוקה מן העמדה הדיכאונית, שבה הסכנה טמונה בשנאה, והיא המצע שעליו נבנית כל הפסיכופתולוגיה המאוחרת. הילד אינו יכול לשאת את תלותו בהורים מתסכלים, ולכן הוא מפנים את היבטיהם הרעים, כדי שהעולם החיצוני יישאר טוב; את הצעד הזה כינה "ההגנה המוסרית". ההדחקה מכוונת קודם כול כלפי האובייקטים הרעים המופנמים, והמצבים האובססיביים, הפרנואידיים, ההיסטריים והפוביים הם ארבע טכניקות של השלב המעברי להתמודדות עם אובייקטים פנימיים שהתקבלו או נדחו. במאמר על המבנה התוך-נפשי (1944) הוא מציע, במקום הסתמי, האני והאני העליון, מודל של אגו מפוצל: אגו מרכזי הקשור לאובייקט אידאלי, אגו ליבידינלי הכבול לאובייקט המגרה, ו"חבלן פנימי", שלימים כינה אגו אנטי-ליבידינלי, הכבול לאובייקט הדוחה. מה שמקיים את המבנה הוא ההדחקה מצד האגו המרכזי והתקפותיו של החבלן על האגו הליבידינלי. במאמרים המאוחרים פיירברן טוען שאין להפריד בין אנרגיה למבנה, שהתוקפנות היא תגובה לתסכול ולא דחף עצמאי, ושמטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו, באמצעות הקשר עם האנליטיקאי. מאמרים קליניים מוקדמים וחיבורים על שאלות חברתיות ועל ענייני תקופת המלחמה משלימים את הקובץ. בארצות הברית ראה הספר אור בשם An Object-Relations Theory of the Personality, והוא נחשב לאחד מטקסטי היסוד של אסכולת יחסי האובייקט הבריטית.
- 1976
תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית
ספרו השני של קרנברג מציג את השתית התאורטית שעליה נשענת עבודתו הקלינית עם מטופלים גבוליים. הוא מכנס מאמרים מן השנים 1966 עד 1975 ומוסיף עליהם חומר חדש, ומנסח במושגי פסיכולוגיית האגו גרסה משלו לתאוריית יחסי האובייקט הפסיכואנליטית. נקודת המוצא קלינית: מטופלים גבוליים עוברים בין מצבי נפש סותרים, שכל אחד מהם מודע לחלוטין ומנותק מן האחר, ולא ההדחקה, לא הבידוד ולא ההכחשה מסבירים זאת. קרנברג רואה בכך פיצול, ובונה מודל של הנפש שיחידות היסוד שלו הן יחסי אובייקט מופנמים: ייצוג עצמי וייצוג אובייקט הקשורים זה לזה באמצעות רגש. דרך אינטרויקציה, הזדהות וזהות אגו הופכות יחידות אלה לאבני הבניין של האגו, הסופר-אגו והאיד. החלק התאורטי עוקב אחר התפתחותן של יחידות אלה: משלב ראשוני בלתי מובחן, דרך שלב שבו דימויי העצמי והאובייקט עדיין ממוזגים, אל הבחנתם זה מזה, ומשם אל איחוד הדימויים הטובים והרעים לכלל ייצוגים שלמים של העצמי ושל האחר, עד לגיבוש האגו והסופר-אגו. פסיכוזה, פתולוגיה גבולית ונוירוזה ממוקמות בנקודות עוקבות לאורך רצף זה. פרק על דחפים, רגשות ויחסי אובייקט טוען שהרגשות (האפקטים) הם אבני הבניין הראשוניות של המוטיבציה, ושהליבידו והתוקפנות מתארגנות מהן במהלך ההתפתחות. פרק היסטורי ממקם את המודל בין תאוריות יחסי האובייקט של קליין, פרברן, ג'ייקובסון, מאלר ואחרים. החלק השני מיישם את המודל. קרנברג מציע מיון של פתולוגיות האופי בשלושה מישורים – גבוה, ביניים ונמוך – לפי מידת האינטגרציה של הסופר-אגו, לפי השאלה אם ההגנות נשענות על הדחקה או על פיצול, ולפי איכות יחסי האובייקט והזהות. המצבים הגבוליים נמצאים במישור הנמוך. הוא מעדכן את גישתו להעברה ולהעברה הנגדית בטיפול במטופלים גבוליים. בשני פרקים על אהבה הוא רואה ביכולת להתאהב ולהישאר מאוהב הישג התפתחותי המחבר משיכה מינית עם רוך ועם יחס אל אדם שלם וממשי, ומראה כיצד פתולוגיה נרקיסיסטית וגבולית מגבילה אותה, גם בגיל ההתבגרות ובאמצע החיים. פרק אחרון מרחיב את התאוריה אל קבוצות קטנות ואל ניהול בית החולים, ומשרטט בית חולים פסיכיאטרי שבו הטיפול, תהליכי הקבוצה וניהול תפקודי יוצרים יחד קהילה טיפולית.
- 1983
יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית
ספרם של ג'יי ר. גרינברג וסטיבן א. מיטשל, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב־1983, משווה בין התאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות לפי שאלה אחת: היכן כל אחת מהן ממקמת את יחסיו של האדם עם הזולת. המחברים מבחינים בין שני מודלים יסודיים. במודל הדחף/מבנה, שמקורו בפרויד, היחסים עם אחרים נוצרים ומעוצבים מתוך הצורך בסיפוק הדחפים. במודל היחסים/מבנה (המודל ההתייחסותי), היחסים הם ראשוניים ואינם ניתנים לרדוקציה לדבר בסיסי יותר. הספר קורא את הפסיכואנליזה הבין־אישית של הארי סטאק סאליבן ואת תאוריות יחסי האובייקט הבריטיות של מלאני קליין, פיירברן, ויניקוט וגאנטריפ כחלופות רדיקליות לתאוריית הדחפים. את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, מאהלר, ג'ייקובסון וקרנברג הוא קורא כאסטרטגיה של התאמה, המרחיבה את תאוריית הדחפים כך שתכלול גם את יחסי האובייקט. קוהוט וסנדלר מוצגים כאסטרטגיות של מודל מעורב, המשלבות יסודות משני המודלים. הפרק האחרון מתחקה אחר הפער בין שני המודלים בוויכוחים על אבחנה ועל הטכניקה הקלינית.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט1944מקור לקשר
- מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות1952מקור לקשר
- תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית1976מקור לקשר
- יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית1983מקור לקשר