ספר
הטכניקה של הפסיכואנליזה
Technik der Psychoanalyse
Technik der Psychoanalyse (הטכניקה של הפסיכואנליזה) הוא חיבורו של אוטו ראנק על הטיפול הפסיכואנליטי, בשלושה כרכים שראו אור בהוצאת דויטיקה בלייפציג ובווינה בין 1926 ל־1931. בקריאה לפי הסדר, הכרכים מתעדים את דרכו של ראנק ממי שביקש לתקן את הטכניקה הפרוידיאנית אל מייסד "תרפיית הרצון" שלו. הכרך הראשון, "המצב האנליטי, מודגם בטכניקה של פירוש החלומות" (1926), צמח מקורס מעשי בפירוש חלומות שנתן ראנק לאנליטיקאים אנגלים ואמריקנים בשנים 1921–1922. הכרך השני, "התגובה האנליטית ביסודותיה הבונים" (1929), והכרך השלישי, "האנליזה של האנליטיקאי ותפקידו במצב הכולל" (1931, ההקדמה נכתבה בפריז ב־1930), נכתבו לאחר פרידתו של ראנק מפרויד. ג'סי טאפט תרגמה אותם לאנגלית בשם Will Therapy (1936). הכרך הראשון ממשיך את התוכנית שהציגו ראנק ושנדור פרנצי ב"מטרות ההתפתחות של הפסיכואנליזה" (1924): טכניקה שיטתית טרם פורסמה, והגורם המרפא הוא החוויה החיה בטיפול ולא הזכירה האינטלקטואלית. מושג המפתח בו הוא "המצב האנליטי". את כל מה שהמטופל מביא יש לקשור קודם כול ליחסיו הנוכחיים עם האנליטיקאי, ולא לחפור בו אחר ההיסטוריה. מאחורי ההעברה האדיפלית אל האב מוצא ראנק קשר מוקדם יותר אל האם (Mutterbindung), שאינו תלוי במינו של האנליטיקאי, ולכן בעבור הליבידו של המטופל המצב האנליטי הוא ביסודו מצב אימהי. משום כך הוא מרחיב לכל מקרה אמצעי שבו השתמש פרויד עם "איש הזאבים": קביעת מועד לסיום הטיפול (Terminsetzung). כשהמועד נקבע לאחר שהליבידו של המטופל עבר אל האנליטיקאי, המטופל חווה את הפרידה כלידה וכגמילה, וכך מתפוגגת ההעברה. האנליזה מתוארת כמהלך תחום בזמן של הליבידו, מן ההינתקות מן האם ועד ההזדהות עם האנליטיקאי כאב וכאידיאל האני, וההתנגדות נקראת כמדד למהלך זה. החלק המעשי מדגים את השיטה בסדרות חלומות של מטופליו של ראנק. החלומות נקראים כתגובות למצב האנליטי ומסודרים לפי שלביו. מוטיבים שנקראו קודם לכן כהיסטוריים, כמו חלום "אילן היוחסין" ואף חלום הזאבים של פרויד, מפורשים מחדש כדימויים של חדר הטיפול ושל יריביו של המטופל בו. ראנק חותם באזהרה שהאנליזה עלולה להשליך אל עברו של המטופל את מה שמתרחש למעשה בין הרופא למטופל. הכרך השני נפתח ב"ביסוס של תרפיית רצון" (Grundlegung einer Willenstherapie). הנוירוטי אינו סובל, כפי שסבר פרויד, ממשאלות מיניות מודחקות, אלא מקונפליקט של רצון ואשמה: רצון חזק שהוא מכחיש ואינו יכול לאשר בלי רגש אשמה. הגורמים המרפאים של פרויד (הבאת הלא־מודע אל המודע, הקתרזיס וההעברה) מותירים את המטופל סביל. את ההתנגדות יש להבין דווקא כרצון נגדי (Gegenwille), הביטוי היקר ביותר של הרצון בטיפול. על המטפל לשמש רצון נגדי שכנגדו יוכל רצונו של המטופל להתחזק ולא להישבר. כלל היסוד הופך ל"אמור מה שאתה רוצה". הריפוי בא מחוויה חדשה בהווה (Neuerleben), שמעבר לחזרה ולהעברה. שחזור העבר, לעומת זאת, משמש להכחשת ההווה. הפרקים בנויים על זוגות של ניגודים: הבנה והכחשה, עבר והווה, שוויון ושוני, אהבה וכפייה, פרידה ואשמה, גורל והגדרה עצמית. הטיפול מגיע לשיאו בפרידה שהמטופל חייב לרצות בה בעצמו, בלי חוב של תודה, וכך האשמה הנוירוטית הופכת לאשמה היוצרת של מי שנעשה פרט. ביקורתו של ראנק כאן מופנית גם כלפי אדלר ויונג, ולא רק כלפי פרויד. הכרך השלישי פונה אל האנליטיקאי. האנליטיקאי אינו טכנאי המפעיל תרופה; הוא עצמו התרופה, אדם שהמטופל מעצב מחדש כ"אני־עזר" (Hilfs-Ich). ראנק מתאר את הטכניקה שלו כהיעדר טכניקה. הוא מבחין בין טיפול "אידאולוגי" לטיפול "דינמי". אמיתות פסיכולוגיות כלליות, כמו תסביך אדיפוס, הסירוס ואף טראומת הלידה שלו עצמו, מועילות לפרט מעט, ותאוריות האנליזה הן במידה רבה הצדקה עצמית של טיפוס המטפל. הפרק "פחד החיים ופחד המוות" מציג חרדה כפולה, שבין שני קטביה נע האדם כל חייו. פחד החיים הוא הפחד מפני האינדיבידואציה והנפרדות, שנחווה לראשונה בלידה. פחד המוות הוא הפחד לאבד את האינדיבידואליות שנקנתה. שלב הסיום, עם המועד שנקבע לו, מוצג כגורם המרפא עצמו, "חינוך לרצייה". בשלב זה מרדו של המטופל בהמשך האנליזה הוא הסימן הראשון להחלמה, והאנליטיקאי נעשה ל"מציאות־עזר". הספר מסתיים בקביעה שהטיפול היחיד הוא החיים הממשיים. החיבור הוא ההצגה העיקרית של חשיבתו הקלינית של ראנק. הוא משרטט את התפתחותו מטכניקת טראומת הלידה של אמצע שנות העשרים ועד תרפיית רצון הממוקדת ביחס הנוכחי בין המטופל למטפל.
רעיונות מרכזיים
- בהמשך ל"מטרות ההתפתחות של הפסיכואנליזה" טוען ראנק שטכניקה שיטתית טרם פורסמה ושהגורם המרפא הוא החוויה החיה בטיפול, לא הזכירה האינטלקטואלית.
- המצב האנליטי: את כל מה שהמטופל מביא יש לקשור קודם כול ליחסיו הנוכחיים עם האנליטיקאי, ולא לחפור בו אחר העבר.
- מתחת להעברה האדיפלית אל האב מונח קשר מוקדם יותר אל האם, שאינו תלוי במינו של האנליטיקאי; בעבור הליבידו של המטופל המצב האנליטי הוא ביסודו מצב אימהי.
- ראנק מרחיב לכל מקרה את הנוהג המזדמן של פרויד לקבוע מועד לסיום הטיפול (Terminsetzung); המועד מאפשר למטופל לחוות את הפרידה מן האנליטיקאי כלידה וכגמילה, וכך מפוגג את ההעברה.
- החלומות בטיפול הם תגובות למצב האנליטי ונקראים לפי שלביו. ראנק מפרש מחדש חלומות שנראו היסטוריים, ובהם חלום הזאבים של פרויד, כדימויים של חדר הטיפול, ומזהיר שהאנליזה עלולה להשליך אל עברו של המטופל את מה שמתרחש בינו לבין האנליטיקאי.
- הנוירוזה היא קונפליקט של רצון ואשמה: לנוירוטי רצון חזק שהוא מכחיש ואינו יכול לאשר בלי רגש אשמה.
- ההתנגדות היא רצון נגדי (Gegenwille), הביטוי היקר ביותר של הרצון בטיפול. על המטפל לשמש רצון נגדי שכנגדו מתחזק רצונו של המטופל ואינו נשבר, וכלל היסוד הופך ל"אמור מה שאתה רוצה".
- הריפוי בא מחוויה חדשה בהווה (Neuerleben), שמעבר לחזרה ולהעברה; שחזור העבר משרת את המטופל בהכחשת ההווה.
- הפרידה היא עיקרון יסוד של החיים. המטופל צריך לרצות בסיום הטיפול ולהיפרד בעצמו, בלי חוב של תודה, וכך להפוך את האשמה הנוירוטית לאשמה היוצרת של מי שנעשה פרט.
- האנליטיקאי אינו טכנאי; הוא עצמו התרופה, "אני־עזר" (Hilfs-Ich) שהמטופל מעצב מחדש. הטיפול הדינמי שונה בכל מקרה, ואילו הטיפול האידאולוגי כופה אמיתות כלליות שמועילות לפרט מעט ומצדיקות במידה רבה את טיפוס המטפל עצמו.
- פחד החיים, הפחד מפני האינדיבידואציה והנפרדות שנחווה לראשונה בלידה, ופחד המוות, הפחד לאבד את האינדיבידואליות, הם שני הקטבים שביניהם נע האדם כל חייו; אצל הנוירוטי הם מתלכדים.
- שלב הסיום הוא הגורם המרפא עצמו, "חינוך לרצייה": מרדו של המטופל בהמשך האנליזה הוא הסימן הראשון להחלמה, האנליטיקאי נעשה ל"מציאות־עזר", והטיפול היחיד הוא החיים הממשיים.
מה הוא מראה
- 1929
אוטו ראנק הצגת תרפיית הרצון
ראנק כינה והציג את תרפיית הרצון בכרך השני של 'הטכניקה של הפסיכואנליזה' (1929).
- 1931
אוטו ראנק הצגת פחד החיים ופחד המוות
ראנק העמיד את פחד החיים מול פחד המוות בכרך השלישי של 'הטכניקה של הפסיכואנליזה' (1931).
- 1931
פחד החיים ופחד המוות נגזר מתוך טראומת הלידה
ראנק ייחס את החוויה הראשונה של פחד החיים לאקט הלידה, וניסח מחדש את תורת טראומת הלידה המוקדמת שלו כפחד מפרידה ומהתייחדות.
גלריה
שער הכרך הראשון של "הטכניקה של הפסיכואנליזה" מאת אוטו ראנק, "המצב האנליטי, מודגם בטכניקה של פירוש החלומות" (Die analytische Situation; לייפציג ווינה: פרנץ דויטיקה, 1926) 
כריכת הבד של הכרך הראשון של "הטכניקה של הפסיכואנליזה" מאת אוטו ראנק, "המצב האנליטי", באותיות מוזהבות (לייפציג ווינה: פרנץ דויטיקה, 1926) 
עטיפת הנייר של המוציא לכרך השני של "הטכניקה של הפסיכואנליזה" מאת אוטו ראנק, "התגובה האנליטית ביסודותיה הבונים" (לייפציג ווינה: פרנץ דויטיקה, 1929) 
שער הכרך השני של "הטכניקה של הפסיכואנליזה" מאת אוטו ראנק, "התגובה האנליטית ביסודותיה הבונים" (Die analytische Reaktion; לייפציג ווינה: פרנץ דויטיקה, 1929)
