מושג
תרפיית הרצון
צורת הפסיכותרפיה של אוטו ראנק, שהוצגה בספרו 'הטכניקה של הפסיכואנליזה' (1929–1931), והמתייחסת לרצונו של המטופל — כולל הרצון־שכנגד המתגלה כהתנגדות — ככוח יוצר שיש לאשר אותו ולא לפרק אותו באנליזה. היא פועלת דרך היחסים הנוכחיים בין המטופל למטפל ולא דרך שחזור העבר, והופכת את סיום הטיפול, שנקבע לעתים קרובות מראש, להזדמנות שבה המטופל נפרד ומממש רצון משלו.
התפתחות
1929
אוטו ראנק הוצג בידי
ראנק כינה והציג את תרפיית הרצון בכרך השני של 'הטכניקה של הפסיכואנליזה' (1929).
קשרים
- 1929 הוצג בידי אוטו ראנק
ראנק כינה והציג את תרפיית הרצון בכרך השני של 'הטכניקה של הפסיכואנליזה' (1929).
חיבורים
- 1926
Technik der Psychoanalyse (הטכניקה של הפסיכואנליזה) הוא חיבורו של אוטו ראנק על הטיפול הפסיכואנליטי, בשלושה כרכים שראו אור בהוצאת דויטיקה בלייפציג ובווינה בין 1926 ל־1931. בקריאה לפי הסדר, הכרכים מתעדים את דרכו של ראנק ממי שביקש לתקן את הטכניקה הפרוידיאנית אל מייסד "תרפיית הרצון" שלו. הכרך הראשון, "המצב האנליטי, מודגם בטכניקה של פירוש החלומות" (1926), צמח מקורס מעשי בפירוש חלומות שנתן ראנק לאנליטיקאים אנגלים ואמריקנים בשנים 1921–1922. הכרך השני, "התגובה האנליטית ביסודותיה הבונים" (1929), והכרך השלישי, "האנליזה של האנליטיקאי ותפקידו במצב הכולל" (1931, ההקדמה נכתבה בפריז ב־1930), נכתבו לאחר פרידתו של ראנק מפרויד. ג'סי טאפט תרגמה אותם לאנגלית בשם Will Therapy (1936). הכרך הראשון ממשיך את התוכנית שהציגו ראנק ושנדור פרנצי ב"מטרות ההתפתחות של הפסיכואנליזה" (1924): טכניקה שיטתית טרם פורסמה, והגורם המרפא הוא החוויה החיה בטיפול ולא הזכירה האינטלקטואלית. מושג המפתח בו הוא "המצב האנליטי". את כל מה שהמטופל מביא יש לקשור קודם כול ליחסיו הנוכחיים עם האנליטיקאי, ולא לחפור בו אחר ההיסטוריה. מאחורי ההעברה האדיפלית אל האב מוצא ראנק קשר מוקדם יותר אל האם (Mutterbindung), שאינו תלוי במינו של האנליטיקאי, ולכן בעבור הליבידו של המטופל המצב האנליטי הוא ביסודו מצב אימהי. משום כך הוא מרחיב לכל מקרה אמצעי שבו השתמש פרויד עם "איש הזאבים": קביעת מועד לסיום הטיפול (Terminsetzung). כשהמועד נקבע לאחר שהליבידו של המטופל עבר אל האנליטיקאי, המטופל חווה את הפרידה כלידה וכגמילה, וכך מתפוגגת ההעברה. האנליזה מתוארת כמהלך תחום בזמן של הליבידו, מן ההינתקות מן האם ועד ההזדהות עם האנליטיקאי כאב וכאידיאל האני, וההתנגדות נקראת כמדד למהלך זה. החלק המעשי מדגים את השיטה בסדרות חלומות של מטופליו של ראנק. החלומות נקראים כתגובות למצב האנליטי ומסודרים לפי שלביו. מוטיבים שנקראו קודם לכן כהיסטוריים, כמו חלום "אילן היוחסין" ואף חלום הזאבים של פרויד, מפורשים מחדש כדימויים של חדר הטיפול ושל יריביו של המטופל בו. ראנק חותם באזהרה שהאנליזה עלולה להשליך אל עברו של המטופל את מה שמתרחש למעשה בין הרופא למטופל. הכרך השני נפתח ב"ביסוס של תרפיית רצון" (Grundlegung einer Willenstherapie). הנוירוטי אינו סובל, כפי שסבר פרויד, ממשאלות מיניות מודחקות, אלא מקונפליקט של רצון ואשמה: רצון חזק שהוא מכחיש ואינו יכול לאשר בלי רגש אשמה. הגורמים המרפאים של פרויד (הבאת הלא־מודע אל המודע, הקתרזיס וההעברה) מותירים את המטופל סביל. את ההתנגדות יש להבין דווקא כרצון נגדי (Gegenwille), הביטוי היקר ביותר של הרצון בטיפול. על המטפל לשמש רצון נגדי שכנגדו יוכל רצונו של המטופל להתחזק ולא להישבר. כלל היסוד הופך ל"אמור מה שאתה רוצה". הריפוי בא מחוויה חדשה בהווה (Neuerleben), שמעבר לחזרה ולהעברה. שחזור העבר, לעומת זאת, משמש להכחשת ההווה. הפרקים בנויים על זוגות של ניגודים: הבנה והכחשה, עבר והווה, שוויון ושוני, אהבה וכפייה, פרידה ואשמה, גורל והגדרה עצמית. הטיפול מגיע לשיאו בפרידה שהמטופל חייב לרצות בה בעצמו, בלי חוב של תודה, וכך האשמה הנוירוטית הופכת לאשמה היוצרת של מי שנעשה פרט. ביקורתו של ראנק כאן מופנית גם כלפי אדלר ויונג, ולא רק כלפי פרויד. הכרך השלישי פונה אל האנליטיקאי. האנליטיקאי אינו טכנאי המפעיל תרופה; הוא עצמו התרופה, אדם שהמטופל מעצב מחדש כ"אני־עזר" (Hilfs-Ich). ראנק מתאר את הטכניקה שלו כהיעדר טכניקה. הוא מבחין בין טיפול "אידאולוגי" לטיפול "דינמי". אמיתות פסיכולוגיות כלליות, כמו תסביך אדיפוס, הסירוס ואף טראומת הלידה שלו עצמו, מועילות לפרט מעט, ותאוריות האנליזה הן במידה רבה הצדקה עצמית של טיפוס המטפל. הפרק "פחד החיים ופחד המוות" מציג חרדה כפולה, שבין שני קטביה נע האדם כל חייו. פחד החיים הוא הפחד מפני האינדיבידואציה והנפרדות, שנחווה לראשונה בלידה. פחד המוות הוא הפחד לאבד את האינדיבידואליות שנקנתה. שלב הסיום, עם המועד שנקבע לו, מוצג כגורם המרפא עצמו, "חינוך לרצייה". בשלב זה מרדו של המטופל בהמשך האנליזה הוא הסימן הראשון להחלמה, והאנליטיקאי נעשה ל"מציאות־עזר". הספר מסתיים בקביעה שהטיפול היחיד הוא החיים הממשיים. החיבור הוא ההצגה העיקרית של חשיבתו הקלינית של ראנק. הוא משרטט את התפתחותו מטכניקת טראומת הלידה של אמצע שנות העשרים ועד תרפיית רצון הממוקדת ביחס הנוכחי בין המטופל למטפל.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- הטכניקה של הפסיכואנליזה1926 מקור לקשר