מושג
ייצוג העצמי
הדימוי הנפשי שאדם מגבש של עצמו, מול ייצוגי האובייקט, הדימויים של אנשים אחרים. היינץ הרטמן הציע את המונח ב-1950, כאשר הפריד בין האגו, מבנה נפשי, לבין העצמי, האדם כולו, והגדיר מחדש את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית בעצמי ולא באגו. אדית ג'ייקובסון ומאוחר יותר אוטו קרנברג העמידו את ייצוגי העצמי והאובייקט במרכז הסבריהם להתפתחות ולפתולוגיה.
התפתחות
1950
היינץ הרטמן הוצג בידי
במאמרו מ-1950 הבחין הרטמן בין האגו לעצמי, הגדיר את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית בעצמי, והציע את המונח "ייצוג העצמי" כמקבילו של ייצוג האובייקט.
1964
אדית ג'ייקובסון פותח בידי
ב-"The Self and the Object World" (1964) העמידה ג'ייקובסון את היווצרותם והבידולם של ייצוגי העצמי והאובייקט בלב תיאורה את ההתפתחות המוקדמת, את ההזדהות ואת הדיכאון.
1976
אוטו קרנברג פותח בידי
קרנברג ראה ביחידות של ייצוג עצמי, ייצוג אובייקט והרגש המקשר ביניהם את אבני הבניין של המבנה הנפשי, ב-"Object Relations Theory and Clinical Psychoanalysis" (1976).
קשרים
- 1950 הוצג בידי היינץ הרטמן
במאמרו מ-1950 הבחין הרטמן בין האגו לעצמי, הגדיר את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית בעצמי, והציע את המונח "ייצוג העצמי" כמקבילו של ייצוג האובייקט.
- 1964 פותח בידי אדית ג'ייקובסון
ב-"The Self and the Object World" (1964) העמידה ג'ייקובסון את היווצרותם והבידולם של ייצוגי העצמי והאובייקט בלב תיאורה את ההתפתחות המוקדמת, את ההזדהות ואת הדיכאון.
- 1976 פותח בידי אוטו קרנברג
קרנברג ראה ביחידות של ייצוג עצמי, ייצוג אובייקט והרגש המקשר ביניהם את אבני הבניין של המבנה הנפשי, ב-"Object Relations Theory and Clinical Psychoanalysis" (1976).
חיבורים
- 1950
הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו
מאמרו של היינץ הרטמן, שראה אור ב-The Psychoanalytic Study of the Child ב-1950 ונדפס שוב בקובץ מאמריו Essays on Ego Psychology (1964), הוא מן הניסוחים המכוננים של פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית. הרטמן ציין שהמילה "אגו" משמשת במובנים עמומים אפילו בקרב אנליטיקאים, וטען שבתיאוריה המבנית האגו הוא מערכת נפשית, המוגדרת על ידי תפקודיה ועומדת לצד האיד והסופר-אגו, ואינו זהה לאישיות, לפרט או לאדם עצמו. לאדם עצמו, במובחן מן העולם שסביבו, הציע את המונח "עצמי" (self), ודיבר על ייצוגי העצמי של האגו לצד ייצוגי האובייקטים שלו. על בסיס זה ניסח מחדש את הנרקיסיזם של פרויד כטעינה (קתקסיס) ליבידינית לא של האגו אלא של העצמי, כך שכנגד הטעינה של האובייקט עומדת טעינתו של האדם עצמו. ההבחנות הללו בין אגו, עצמי וייצוג עצמי הפכו למקובלות בפסיכואנליזה האמריקאית, ושימשו נקודת מוצא לתאוריות מאוחרות של העצמי, ובהן אלה של אדית יעקובסון ושל היינץ קוהוט.
- 1976
תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית
ספרו השני של קרנברג מציג את השתית התאורטית שעליה נשענת עבודתו הקלינית עם מטופלים גבוליים. הוא מכנס מאמרים מן השנים 1966 עד 1975 ומוסיף עליהם חומר חדש, ומנסח במושגי פסיכולוגיית האגו גרסה משלו לתאוריית יחסי האובייקט הפסיכואנליטית. נקודת המוצא קלינית: מטופלים גבוליים עוברים בין מצבי נפש סותרים, שכל אחד מהם מודע לחלוטין ומנותק מן האחר, ולא ההדחקה, לא הבידוד ולא ההכחשה מסבירים זאת. קרנברג רואה בכך פיצול, ובונה מודל של הנפש שיחידות היסוד שלו הן יחסי אובייקט מופנמים: ייצוג עצמי וייצוג אובייקט הקשורים זה לזה באמצעות רגש. דרך אינטרויקציה, הזדהות וזהות אגו הופכות יחידות אלה לאבני הבניין של האגו, הסופר-אגו והאיד. החלק התאורטי עוקב אחר התפתחותן של יחידות אלה: משלב ראשוני בלתי מובחן, דרך שלב שבו דימויי העצמי והאובייקט עדיין ממוזגים, אל הבחנתם זה מזה, ומשם אל איחוד הדימויים הטובים והרעים לכלל ייצוגים שלמים של העצמי ושל האחר, עד לגיבוש האגו והסופר-אגו. פסיכוזה, פתולוגיה גבולית ונוירוזה ממוקמות בנקודות עוקבות לאורך רצף זה. פרק על דחפים, רגשות ויחסי אובייקט טוען שהרגשות (האפקטים) הם אבני הבניין הראשוניות של המוטיבציה, ושהליבידו והתוקפנות מתארגנות מהן במהלך ההתפתחות. פרק היסטורי ממקם את המודל בין תאוריות יחסי האובייקט של קליין, פרברן, ג'ייקובסון, מאלר ואחרים. החלק השני מיישם את המודל. קרנברג מציע מיון של פתולוגיות האופי בשלושה מישורים – גבוה, ביניים ונמוך – לפי מידת האינטגרציה של הסופר-אגו, לפי השאלה אם ההגנות נשענות על הדחקה או על פיצול, ולפי איכות יחסי האובייקט והזהות. המצבים הגבוליים נמצאים במישור הנמוך. הוא מעדכן את גישתו להעברה ולהעברה הנגדית בטיפול במטופלים גבוליים. בשני פרקים על אהבה הוא רואה ביכולת להתאהב ולהישאר מאוהב הישג התפתחותי המחבר משיכה מינית עם רוך ועם יחס אל אדם שלם וממשי, ומראה כיצד פתולוגיה נרקיסיסטית וגבולית מגבילה אותה, גם בגיל ההתבגרות ובאמצע החיים. פרק אחרון מרחיב את התאוריה אל קבוצות קטנות ואל ניהול בית החולים, ומשרטט בית חולים פסיכיאטרי שבו הטיפול, תהליכי הקבוצה וניהול תפקודי יוצרים יחד קהילה טיפולית.
ראו גם
הערות שוליים
- הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו1950 מקור לקשר
- העצמי ועולם האובייקטים1964 מקור לקשר
- תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית1976 מקור לקשר